ראשות תמורת חירות. מאז שיצר את הנוסחה שאפשרה לאיתמר בן גביר להיכנס לכנסת, ואחר כך להפוך מועמד אמיתי לתפקיד שר, נהג בנימין נתניהו לומר לישראלים ולזרים שהוא יודע בדיוק במי המדובר, ושהוא כבר יידע לטפל בו. שיסמכו עליו.
נתניהו הגיע ל"פתרון בן גביר" כמוצא אחרון, במטרה להיבחר מחדש לראשות הממשלה ולהשתמש בנשיאת תפקידו - כך או אחרת - לצורכי משפטו. כיוון שאינו טיפש וגם איננו מופקר, הצליח לשכנע את עצמו כי יצליח לאלף את איתמר בתחפושת השר, וסביר להניח כי הוא מבין, עכשיו, שהדבר לא עלה בידו.
נתניהו עדיין משחק במגרש הרציונלי, והוא אומר לעצמו כי בסוף ישובו הבנים הסוררים, כי אין להם קואליציה אחרת.
הוא משוכנע כי בן גביר מסונוור מן התפקיד שנפל בחיקו, ולא ימהר לפגוע בקואליציה ובעצמו. אלא שכמה מחברי סיעת "עוצמה יהודית" אינם שחקנים רציונליים, ולכן ממשלת נתניהו מהלכת על חבל דק הרבה יותר מזה שעליו חשב ראש הממשלה כאשר הרכיב את ה"ימין־ימין" שלו.
אחרי שגרם לביטול "יום אירופה", מנע מסיעתו השתתפות בדיוני הכנסת ולא הופיע לישיבת הממשלה, נאחז בן גביר במבצע בעזה והחזיר את הסיעה להצבעות בכנסת, אבל בשבוע הבא הוא עלול שוב לשחק "ברוגז", אם יפסחו עליו בתפקיד "אבא שבת" בגן. כיוון שמפלגות המרכז־שמאל אינן מוכנות להצטרף לממשלתו של מי שנאשם בשוחד ובהפרת אמונים, וכיוון ש"עוצמה יהודית" היא שותף בלתי אמין בעליל, המסבך את ישראל כמעט מדי יום, נותרה לנתניהו אופציה רציונלית אחת: להמיר את תפקידו בחירותו, כל עוד ניתן הדבר.
נשאר רק הטקס.
סרט אחר
ב־1954, שנה לאחר הכתרת המלכה אליזבט, הגיע ארצה סרט באורך מלא שהוקרן בקולנוע "מתמיד" בתל אביב, ובו ההכתרה בצבעים. זה היה הסרט הראשון בחיי. אמא ואבא העידו שהייתי מוקסם מן האירוע. אף על פי כן, לא הפכתי מונרכיסט. נסיבות משפחתיות מובהקות אילצו אותי לצפות בשבת האחרונה בהכתרה דומה מאוד, והפעם הייתי מוקסם הרבה פחות.
אמנם כעסתי בילדותי על הבריטים, כפי שציפו ממני, וכבר הסבירו לי שהשיר "כלניות" כנראה רמז לכומתות הצבא הבריטי שבגד בנו ולא נתן לנו לקנות קרקעות בארץ ישראל, וכמעט שלא אפשר לנו לקלוט עולים. ואף על פי כן, בריטניה היתה עדיין מעצמה, וכשהיא החליפה מלך, נדמה היה שיש לכך משמעות גדולה.
היום אנחנו נמצאים בסרט אחר. הכתרת צ'רלס השלישי אינה פתח של שום עידן. ישראל חלפה על פני בריטניה זה מכבר, בשורה ארוכה של אינדיקטורים חשובים. מי שהיתה בירת הפיננסים של העבר, הדירה עצמה מאירופה באמצעות ה"ברקזיט" המוטעה והאווילי.
גם מבחינה תרבותית איבדה לונדון הרבה מחיוניותה, ואין היא קובעת את האופנות החדשות בספרות, במוזיקה ובתחומי האמנות האחרים. הממלכה המאוחדת כבר מאוחדת הרבה פחות. כבר שנים ארוכות שלא הצליחה להצמיח מתוכה מנהיג או מנהיגה מעניקי השראה למדינות אחרות בעולם, ותלותה בארה"ב רק מתהדקת והולכת.
אז נותר הטקס המייגע והארוך, אף שקוצר מתוך התחשבות בנו. טקס שכולו - מן הכרכרות המוזהבות ועד למשיחת השמן - דבקות אובססיבית באתמול ובכל מה שייצג. חשובי העולם הגיעו, עשו פרצופים רציניים, לבשו בדיוק מה שהתבקש מהם, ורק חיכו לרגע שזה ייגמר, אחרי שיפשיטו את המלך, ימרחו אותו בשמן, ילבישו אותו, ויסיימו לנהל את הטקס הדתי, שבו מילא ישו תפקיד מרכזי, כמעט בכל שורה.
חמישים מפגינים נעצרו על ידי המשטרה. בצדק. איך הרשו לעצמם מתנגדי המלוכה לצאת כנגד טקס המתקיים זה אלף שנה, שבו מוכתר אדם אפור לתפקיד לא חשוב, במדינה שחשיבותה הפכה משנית, ואשר אפילו בקולנוע "מתמיד" לא יראו אותו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו