התסביך הירדני: אין מתנות חינם

הארכיבישוף הסורי הילריון קפוצ'י נעצר במזרח ירושלים באוגוסט 1974. במכונית המרצדס ההדורה שלו הוסלקו רובים ולבנות חבלה. קפוצ'י היה באותה עת הארכיבישוף של ארץ ישראל וממלא מקום הפטריארך מטעם הכנסייה היוונית־קתולית.

בדומה לחבר הפרלמנט הירדני עימאד אל־עדוואן, שהבריח לפני שבועיים אמל"ח רב דרך מעבר אלנבי, גם קפוצ'י בשעתו ניצל את מעמדו ואת חסינותו והבריח לישראל נשק רב, דרך מעבר ראש הנקרה. בחקירת הארכיבישוף, כמו בחקירת עדוואן, התברר שלא היתה זו ההברחה הראשונה של הוד רוממותו. קפוצ'י הבריח לישראל גם קטיושות, קלצ'ניקובים, רימונים ואקדחים, ובהזדמנות אחת גם משקאות חריפים.

חודשים ספורים קודם לכן התגלו ליד ארמון הנציב בבירה שלושה טילי קטיושה, כשהם מוכנים לשיגור לעבר מרכז העיר, ומטען חבלה כבד שנועד אף הוא לפיגוע גדול. הגילוי הוביל את החוקרים אל שלושה אחים. הם סיפרו בחקירתם שקיבלו לידיהם את המטען והקטיושות בבית הספר של הכנסייה היוונית־קתולית בבית חנינא. משם הוליכו העקבות אל האיש בגלימה, הארכיבישוף הדור המראה והזקן המוקפד, הילריון קפוצ'י.

את המחיר מירדן יש לגבות בעוטף הר הבית. שם, בגלל רפיסות ישראל, קנתה לעצמה הממלכה השפעה לא לה, באמצעות וטו הזוי על הסדרת מעמדו של הכותל הקטן והחלפת גשר המוגרבים

למן הרגע הראשון הפעיל הוותיקן לחץ כבד על ישראל לשחרר את קפוצ'י ולסגור את הפרשה, אבל בשונה מאירוע אל־עדוואן השבוע, ישראל לא נכנעה. קפוצ'י הועמד לדין, הורשע ונידון ל־12 שנות מאסר. שמו נכלל ברשימות המחבלים שחוטפי מטוס אייר פראנס לאנטבה ומבצעי הפיגוע במלון סבוי בת"א דרשו לשחרר, אבל ישראל סירבה להיכנע.

רק לאחר פניות חוזרות ונשנות של האפיפיור פאולוס השישי חנן הנשיא דאז אפרים קציר את קפוצ'י והוא גורש לרומא לאחר שריצה רבע מעונשו. האפיפיור, שהבטיח לישראל לפעול להעלאת עצמותיו של אלי כהן, לא מילא אחר חלקו בעסקה. מרומא הוסיף קפוצ'י לפעול ולהסית נגד ישראל. ב־2010 הוא אף השתתף במשט המרמרה לרצועת עזה, וב־‏2017 מת בגיל 94.

הלחץ של עבדאללה עבד

עם חבר הפרלמנט הירדני עימאד אל־עדוואן, שנעצר לפני שלושה שבועות בגשר אלנבי כשבכליו 12 רובים, 194 אקדחים ועשרות קילוגרמים זהב, ישראל נהגה אחרת.

אל־עדוואן פעל אולי ממניע פלילי - בצע כסף - אבל האמל"ח שהבריח יועד לארגוני הטרור, כשעדיין נבדק האם באחד מ־12 סבבי ההברחות הקודמים שלו נשק שהבריח זלג למחבלים שהשתמשו או שהתכוונו להשתמש בו.

במקרה של עדוואן הלחץ הכבד של עבדאללה מלך ירדן הכריע את ישראל והיא פטרה עצמה מהר מדי, ללא תמורה נראית לעין, מלנהוג בו כפי שנהגה עם קפוצ'י. היא נהגה כך אף שעדוואן תמך בפומבי בחמאס ובזרוע הצבאית שלו, ואף מתח ביקורת על בית המלוכה על שאינו מסייע ל"התנגדות הפלשתינית". גם מול קפוצ'י, שעסק לא רק בנשק אלא גם בהימורים, בהברחת משקאות חריפים ואף ניהל מערכות יחסים אינטימיות עם נשים, ישראל היתה יכולה לטשטש ולהחליק ולהבליט את הצד הפלילי, אך בחרה שלא לעשות זאת.

ייתכן, כפי שטוענים בירושלים, שישראל צוברת עתה נקודות זכות רבות בדעת הקהל, בתקשורת ובצמרת הירדנית, כתוצאה משחרורו של אל־עדוואן. בישראל אף מזכירים כיצד שחררה ירדן ב־2017 את זיו מויאל, אחד מקציני הביטחון של שגרירות ישראל בירדן שהרג נגר צעיר, שתקף אותו במברג, ובטעות הרג באותו אירוע גם את הרופא בשאר חמארנה. אלא ששוכחים להזכיר כי במקרה ההוא, אחרי רצח השוטרים הישראלים בהר הבית, ישראל שילמה לירדן בתמורה לשחרור מויאל טָבִין וּתְקִילִין בסילוק המצלמות ובהסרת המגנומטרים משערי ההר, כפי שירדן דרשה.

גם כאשר ירדן שחררה את הסוכנים הישראלים שעצרה, אחרי ניסיון ההתנקשות הכושל של המוסד בח'אלד משעל על אדמתה, (בספטמבר 1997) היא גבתה מאיתנו מחיר כבד: שחרורם של מנהיג חמאס אחמד יאסין ו־70 מחבלים מהכלא הישראלי, וכן נסיוב שהציל את חייו של משעל מהרעל הקטלני שהותז לעברו. מה בדיוק ישראל מקבלת הפעם מירדן בתמורה לשחרור חבר הפרלמנט הירדני, לבד מהדחה שלו מהפרלמנט והעמדתו לדין בעמאן? עדיין לא ברור.

ישראל אמנם מנהלת עם ירדן מערכת יחסים רגישה, רובה סמוי מן העין, שכוללת שיתוף פעולה בתחום המודיעיני, הביטחוני והכלכלי. אלא שממערכת היחסים הזאת, שבנויה על אינטרסים, כולם יוצאים נשכרים.

נכס אסטרטגי

מנקודת המבט הישראלית ירדן היא נכס אסטרטגי, אזורי וביטחוני, והיא מסכלת לאורך השנים פעולות טרור לאורך הגבול הארוך ביותר שלנו (309 ק"מ). הסכם השלום עימה פטר את ישראל מנטל התחזוקה של קו הגבול המורכב הזה. ירדן, מצידה, נהנית בין היתר ממודיעין ישראלי, שהציל כבר כמה פעמים את מלכי ירדן מניסיונות הפיכה, וכן משיתוף פעולה ומסיוע ביטחוני ישראלי־אמריקני.

בונוס מרכזי נוסף לירדנים הוא הזיקה ההדוקה שישראל מאפשרת לממלכה לשמר כבר שנים רבות מול "אל־חרם א־שריף" (הר הבית). בית המלוכה רואה במעמד הזה נגזרת של זכויות היסטוריות: השושלת ההאשמית הפסידה לסעודים לאחר מלחמת העולם הראשונה את התפקיד של "שומר המקומות הקדושים לאסלאם" במכה ובמדינה, והתנחמה באפוטרופסות המשנית, על המקומות

הקדושים לאסלאם בירושלים.

בישראל ובמערב הקשר הירדני להר נתפס כמכשיר שתורם ליציבות המשטר בירדן, ומעניק לו סוג של "תעודת כשרות" מול הקיצונים שם. על הרקע הזה ישראל הפכה את ירדן בשנים האחרונות לשותף הסמוי שלה בניהול הר הבית. היא אף עיגנה זאת, אם כי לא במפורש, בחוזה השלום עם ירדן.

ממערכת היחסים המיוחדת עם ירדן נהנים אפוא שני הצדדים, אבל כפי שירדן ידעה לגבות מישראל מחירים, לא פעם מופקעים, במצבים חריגים, על מחוות יוצאות דופן, כך גם ישראל צריכה לדעת לעשות זאת.

זה לא יקרה כנראה בהר הבית. שם - גם כושר התמרון של המלך וגם כושר התמרון של ישראל - מוגבל. סביר אפוא להניח שישראל לא תגבה מחיר מהירדנים דווקא בהר. לעומת זאת, נכון ורצוי שישראל תגבה את התמורה בעוטף ההר, שם, בשל רפיסות ישראלית, קנתה לעצמה ירדן השפעה לא לה.

מדובר בשני אירועי וטו ירדני. הראשון, מונע מישראל כבר שנים להחליף את גשר המוגרבים המכוער והרעוע, שפוגע בתפילת הנשים בכותל המערבי. השני, תמוה לא פחות, מונע מישראל לפנות אשפה ופסולת בניין, שמוצמדים באמצעות יריעות פח לאבני הכותל המערבי הקטן, סמוך לשער הברזל, בתחומי הרובע המוסלמי (המשכו של הכותל המערבי המוכר). יהודים מתפללים שם כבר דורות רבים, גם היום, ואין סיבה להמשיך ולהיענות לירדן, שמונעת את הסדרת המקום ופינוי האשפה והפסולת ממנו.

בשני האירועים האלה, ישראל נקלעה בשלומיאליות למצב אבסורדי, שאינו מתקבל על הדעת - וזו ההזדמנות לתקן. התיקון, לא חייב להיעשות בקול תרועה רמה. עדיף בשקט ובהבנה, אבל הוא חייב להיעשות. גם ירדן צריכה להבין שאין מתנות חינם.