לשרוד, זה הסיפור: המהפך של הרצל

ביום שני חגגנו את יום הולדתו ה־163 של בנימין זאב הרצל. יום הרצל הממלכתי. כל שיחה על ציונות צריכה להתחיל בהרצל, וכעת יותר מתמיד, אבל לפני שנדבר על ציונות הרצליאנית - הנה משהו שתמיד מציק.

להרצל היתה אפיזודה שבה הרהר בהתנצרות המונית של היהודים. בתחילת שנות ה־90 של המאה ה־19 היכתה בו ההכרה ששנאת היהודים לא תחלוף, ושהיטמעות אינה אפשרית. האנטישמיות הפכה לכוח מרכזי. כעבור שנתיים, לאחר שהפך ציוני, התנער מן התוכנית ותיאר אותה כמשוגה שנבעה מייאוש.

השבוע, בניסיון להבין כיצד הרצל מגיע מרעיון התנצרות המונית לקונגרס הציוני הראשון בבאזל בתוך ארבע שנים בלבד, קפץ לי בראש המגיד ממזריטש, שאמר "כמו שהשמן גנוז בתוך הזית, כך התשובה גנוזה בתוך העבירה". היין־יאנג, הגאולה דרך הביבים. הרצל יתנער רק בדיוטה התחתונה, הכי משפילה ומזעזעת, איבוד הזהות העצמית. ושם הוא מתעורר. הרצל מנהיג היהודים נולד ברגע העלוב ביותר שלו.

בניגוד לתנועות מהפכניות אחרות בהיסטוריה, הציונות אינה תנועה לאומית רגילה. בטיימינג היא מתעוררת הרבה אחרי רוב התנועות הלאומיות האירופיות, והרבה לפני הלאומיות הערבית. יש לה רגע היסטורי משל עצמה.

אבל זה לא רק הטיימינג. בניגוד לשאר התנועות הלאומיות בהיסטוריה, הציונות לא מתחילה מאפס אלא ממינוס. אין לה שפה, אין לה מקום מגורים משותף, היעד שלה הוא ארץ ביבשת אחרת. העם שלה הוא עם שאיבד את חושיו המדיניים, שלא מרגיש את הצורך בריבונות. יהודה לייב פינסקר, אולי הציוני הראשון, ימשיל זאת לחולה שכבר לא רוצה לאכול. אובדן הרצון לחיים, חיים לאומיים.

האם הציונות היתה תנועה מהפכנית? היא ביצעה מהפכות, כן. אבל לתנועות המהפכניות הקלאסיות, יהיו אשר יהיו, יש מכנה משותף - אוטופיה. הן אופטימיות. לכו אחרינו, ועולם חדש יפציע. חבלי משיח. ההכרח ההיסטורי. החזון הוא יותר מסתם אופטימיות, זה האושר העילאי ביותר שחברה יכולה להגיע אליו, "הטוב שבכל העולמות".

הציונות היא תנועה פסימית. היא מניחה הנחות ריאליות על טבע האדם, על היהודי, על האנטישמי, ומגיעה לתוצאה מבהילה. פינסקר והרצל רואים כבר במאה ה־19 את האסון הגדול בפתח. הדחף שמניע אותה הוא לא אוטופי אלא שואתי, הסמל הוא לא הכורח ההיסטורי אלא השעון המתקתק.

לא תרופה, קביים

הציונות המדינית של הרצל משחקת עבור העם היהודי במגרש הבינלאומי. היא לא תרופה, אלא קביים, לעם שאיבד בגלות את היכולת לפעולה מדינית. בלעדיה או במנותק ממנה, גם היום, אין מדיניות יהודית, רק דחיקת קץ וטמינת ראש בחול.

היתה ציונות גם לפני הרצל. התיישבות בארץ ישראל גם כן. אבל בניגוד לאינטואיציה הפשוטה, בעוד עז ועוד דונם לא מקימים מדינה. הציונות המעשית, בדגש על תנועת הפועלים, מעולם לא הבינה שגם מיליון קיבוצים לא מייצרים כוח מדיני. אבל הרצל הבין. כי הציונות היא תנועה פסימית, לא גאולית. העולם מתנהל לפי כוח, ורק כוח מדיני מביא להישג מדיני, וכוח מדיני הוא פועל יוצא של כוח צבאי וכוח כלכלי.

הרצל הגיע יחד עם נורדאו וזנגוויל להישגים מדיניים עצומים בבריטניה. באליטה השלטת הוא ביצע "טיפול המרה" ציוני, כזה שהוביל להצעת אוגנדה כשש שנים בלבד אחרי הקונגרס הציוני הראשון. אסור לזלזל בהצעת "מקלט הלילה" בעקבות פרעות קישינב, הצעה שנועדה להציל יהודים גם אם לא נועדה להתקיים. כי אותה צמרת שהרצל שכנע היא הצמרת שתביא להצהרת בלפור, ההישג המדיני הגדול ביותר של הציונות.

אבל הצהרת בלפור היא גם ההחמצה הגדולה. הרצל לא הצליח לשנות את אופיים של היהודים, את אותו חוסר הדחף בעצמאות ריבונית. הבריטים שהרצל שכנע עשור קודם לכן היו מוכנים לתת, אבל חיים ויצמן, נציג היהודים, פחד לבקש.

האופוזיציה העיקרית להרצל צמחה בדמותו של אחד העם, שהתעניין בתחייה תרבותית יותר מאשר בריבונות וחשב על ארץ ישראל כפרויקט למתי מעט. הוא ציפה שהאנטישמיות תדעך מעצמה ודאג להרגיע את היהודים. הציונות רצופה נביאים, אבל גם נביאי שקר. אחד העם הסיט את הציונות מהמסלול המדיני לפיזור מטרות שונות, בדיוק ברגע שבו נדרש ריכוז מאמץ לעבר מדינה. תנועת הפועלים, הציונות המעשית, היתה למעשה ציונות אליטיסטית, שהעדיפה עוד דונם ועוד עז על פני מאבק מדיני ועלייה המונית. הפועלים רצו חברת מופת, לא כרכים בורגניים גדולים.

הרצל ביקש לבצע ניתוח בעם היהודי כדי להצילו, אבל החולה סירב ללכת לרופא. והשעון המשיך לתקתק.

הטיהור של ז'בוטינסקי

מול הדבר הזה קם ז'בוטינסקי, שקיבל עליו את פרויקט הטיהור העצום של הציונות. טיהור הציונות הוא לא רק מהשפעות זרות. מהשעטנז. מאז אחד העם, גורדון, מאיר יערי והרב קוק, הגוף שועבד למען הרוח. הקיום המדיני שועבד לטובת אוטופיה משיחית גאולית כזו או אחרת. ז'בוטינסקי משיב את הציונות למסלול ההרצליאני. הרוח היהודית העצומה חייבת להיות משועבדת לגוף, לקיום המדיני. המטרה היא הקיום המדיני.

ז'בוטינסקי ילך לעולמו מוקדם מדי. בגיל 60. בן־גוריון, יריבו, אויבו וקצת אוהבו, יאמץ למעשה את תפיסתו. ממעמד לעם. ובינתיים בהיסטוריה, השעון המשיך לתקתק, השוחט שחט, הניתוח הצליח, אבל שליש פציינט מת.

ולכן אם הרצל היה מתעורר ב־1948, למציאות של מדינה יהודית פוסט־שואה, הוא לא היה רואה רק הצלחה אלא כישלון עצום.

כשאנחנו מדמיינים בראש ציונות מדינית, עולה תמונה של עסקן בטוקסידו לעומת ציונות מעשית של קיבוצניק על קומביין. אבל זו כמובן שטות מוחלטת. האם הציונות, אם היא עוד קיימת, משמשת כלי או מטרה? האם היהודים מתפתים שוב לשעבד את הגוף המדיני אל הרוח, בין לחברה מערבית ולעגל זהב פרוגרסיבי ובין לחזון משיחי דתי ספציפי?

הרצל הבין שהמפתח לשרידות העם היהודי מתחיל בשינוי האופי היהודי, בחוש לזיהוי סכנות, בדחף לריבונות כמטרה, לא כאמצעי. הוא כתב כי "הציונות היא אידיאל אינסופי". הציונות היא אידיאל אינסופי כי כל עוד היהודים קיימים, המשימה העליונה היא להבטיח את שרידותם, לא רק כפרטים אלא כעם ריבוני. המשימה הזו היתה לפנינו, ונוריש אותה לילדינו. זו לא בשורה פסימית. עדיף לחיות לנצח על חרבנו מאשר ליפול עם עלה זית ביד.