כרגע, חמאס בוחר בג'יהאד על אש קטנה

יום הקרב השבוע בדרום לא היה שונה בהרבה מקודמיו. בעזה קבעו מתי הירי יתחיל, ומתי הוא ייגמר. ישראל הקפידה לעשות את המינימום שיאפשר לה לצאת ידי חובה כמי שהגיבה, מבלי להסתכן בהסלמה.

המדיניות הישראלית הזאת אינה חדשה. היא גם אינה פסולה. זכותה של הממשלה להחליט, משלל טעמים, שזאת לא העת להיכנס למבצע רחב בעזה. לבטן של הציבור יש משקל, אבל היא לא תחליף לתהליכי חשיבה והחלטה מסודרים. ההכרעות מתקבלות בממשלה, ולא ברחוב: זה נכון בלחימה, וזה נכון בחקיקה, ובלבד שכל המשמעויות הובאו בחשבון.

מה שלגיטימי פחות הוא אחיזת העיניים. הממשלה של היום היתה האופוזיציה של אתמול. היא נשבעה לנהוג אחרת. לא להבליג, להכריע. ניחא שזה היה נעשה בתקופת בחירות, אז כולם משקרים. אבל היא עשתה זאת גם תחת אש, כאשר הנוהג הוא לתת גב וקרדיט לממשלה. כמה אירוני (ומצער) שארבעה חודשים מאז תחילת כהונתה, מתברר שלא שקט הביאה לדרום, אלא אש - ובכמות גדולה פי כמה מאשר בכל שנת הכהונה של קודמתה. 

יש לכך לא מעט סיבות. לא כולן קשורות לממשלה, אם כי היא אחראית לתוצאה. את הזיקה בין עזה ליו"ש לא היא יצרה, אלא ממשלת נתניהו הקודמת, זאת שכיהנה בתקופת "שומר החומות". מאז התופעה הזאת רק החמירה והעמיקה וזלגה גם צפונה. היום לכל אירוע מקומי - מבצע מעצרים אלים, מהומה בהר הבית או מוות של שובת רעב - יש פוטנציאל מיידי לערער את שגרת היום והלילה של תושבי העוטף.

זה נכון בעיקר באירועים שקשורים בג'יהאד האסלאמי, אבל חמאס משתף עימם פעולה - במעשה או בשתיקה. העובדה שהוא סופג את עיקר האש הישראלית מטרידה אותו כמובן, אבל לא עד כדי אכיפת הרגיעה ברצועה. בדילמה שבין שקט ללחימה, חמאס בוחר כרגע בג'יהאד על אש קטנה.

פריכה וחשופה מתמיד

יש להודות: לישראל אין פתרון לבעיה של עזה. ואם לדייק: יש לה פתרון, אבל הוא אינו מעשי. אף אחד בישראל (חוץ מכמה חברי כנסת שגם בקואליציה כבר הבינו שרב נזקם על תועלתם) לא באמת מאמין בכיבוש מחדש של הרצועה ובהקמת היישובים הישראליים בה. מחיר כיבוש כזה יהיה כבד בדם, בכסף ובלגיטימציה בינלאומית, ולאחריו תיוותר ישראל האחראית הבלעדית לבעיית עזה, על כל רבדיה - מכלכלה ותשתיות ועד חינוך ובריאות.

במילים אחרות, מי שמאמין שהשקעת חיי חיילים וכספי מסים תוביל לעתיד מלבלב עם שני מיליון הפלשתינים בעזה, חי באילוז'. בדיוק כמו מי שמאמין שיהיה טוב אם ישראל תפסיק לתקוף, תפתח את המעברים ותאפשר לעזתים לצאת ולבוא מהרצועה בחופשיות. אלה ואלה מדמיינים עתיד נהדר, אבל כזה שמתקיים בראשם בלבד. העובדה שלמרכולתם יש קונים בקרב הציבור הישראלי היא פלא, שראוי למחקר מעמיק של סוציולוגים ופסיכולוגים.

האמת המצערת היא שאין בנמצא פתרונות משביעי רצון של זבנג וגמרנו. אפשר להוריד טונות חימוש על עזה, אבל כשהתקיפות יסתיימו המציאות תיוותר כשהיתה (בתוספת ההרוגים וההרס). אפשר גם לחזור לחיסול בכירים, אבל גם להם יקום תמיד תחליף, שלרוב יהיה מוכשר וקיצוני מקודמיו. ואפשר גם להעמיק את המעורבות הבינלאומית, אבל גם הפתרונות שהמתווכים - המערביים והערבים - מסוגלים לתת הם מוגבלים מאוד.

בשנים האחרונות ניסתה ישראל ללכת על תמהיל קצת אחר. לתת אופק כלשהו לאזרחים בעזה, שנאנקים תחת השלטון הדכאני של חמאס. 15 אלף פועלים קיבלו היתרי עבודה בישראל, כדי שיביאו כסף הביתה ויזרימו חיים לכלכלה העזתית. המעברים נפתחו ליותר שעות, וליותר סחורות. תוכניות נטוו (בעיקר בתיווך קטארי) לבנייה ולתשתיות. זה אמור היה לדחוק את חמאס לפינה ולחייבו לבחור בין אש ועוני לבין שקט ושגשוג (יחסי).

ב־2022 בחר חמאס באופן מובהק באלטרנטיבה השנייה. מאז ראשית 2023 הוא זולג לעבר האלטרנטיבה הראשונה. מה שהשתנה הוא לא רק זהותה של הממשלה שמכהנת בירושלים, אלא מעשיה. החקיקה המשפטית שקרעה את ישראל, אותתה לכל מי שסביבה שהיא פריכה וחשופה מתמיד. הקביעה הזאת מגובה בכל דרך אפשרית: בהצהרות של בכירים וזוטרים במדינות אויב ובארגוני אויב, בניתוח של זרמים בציבור ובאינסוף חומרי מודיעין רגישים יותר ופחות, ששורתם התחתונה מטרידה וזהה.

אלמלא הצד השני הריח את הדם, ספק אם היה מרשה לעצמו להשתולל כך - מצפון ומדרום - כפי שעשה בחג הפסח. אלמלא חש שישראל בורחת מעימות, לא היה מאתגר אותה על בסיס שבועי מעזה (ועל בסיס יומי ושעתי מיו"ש). ואלמלא ראה את חובבנותם של גורמים מרכזיים בממשלתה - ובראשם השר להיעדר ביטחון לאומי - לא היה מעז ללעוג לה כך בגלוי, מטהרן ועד ביירות ועזה.

דרוש: סדר יום חדש

על אלה אפשר להוסיף, כמובן, את השחיקה המסוכנת ביחסים עם וושינגטון ועם מדינות ערב והמפרץ. מי שרוצה להילחם - בכל זירה שהיא - חייב להכין את הקרקע העולמית לתוצאות המלחמה, כדי שלא למצוא את עצמו בסופה משלם מחיר גבוה בהרבה. במצב הדברים הקיים לישראל יש חבל אשראי קצר מאוד בעולם ובאזור, ויותר סימני שאלה מתשובות. ההחלטה האמריקנית להוציא אמל"ח שהוצב בישראל לשעת חירום היא רק נורת אזהרה אחת, מתוך כמה שמהבהבות כעת בו בזמן.

הצד החיובי הוא ששום דבר לא נגמר. הכל (כמעט) הפיך וניתן לתיקון בהחלטות ובפעולות נכונות. הצד השלילי הוא שממשלת ישראל לא עושה כמעט כלום בכיוון הזה. לא מול עזה, ולא בזירות אחרות. הבולטת מכולן היא הגרעין האיראני, שבה החידלון הישראלי של החודשים האחרונים זועק לשמיים.

כשהקים את ממשלתו השישית, התחייב נתניהו להתמקד בכמה נושאים עיקריים: איראן ושאיפותיה הגרעיניות והטרוריסטיות, קידום נורמליזציה עם סעודיה, הורדת יוקר המחיה ומאבק בפשיעה ובאלימות ברחוב.

בארבעתם הוא מקבל ציון בלתי מספיק. איראן תלויה כעת בעיקר בעצמה ובהחלטותיה, כאשר השפעתה של ישראל נחלשת בהיעדר אסטרטגיה סדורה שממנה נגזרות תוכניות פעולה ברורות; סעודיה לא רק התרחקה מישראל (שלא הצליחה להביא אליה את וושינגטון), אלא גם התקרבה בזמן זה לאיראן; יוקר המחיה מזנק, השבוע על רקע העלייה במחיר מוצרי החלב; ועל הפשיעה והאלימות כבר נאמר הכל - לממשלה אין שום תשובות שיבטיחו שקט בעתיד הקרוב או הרחוק.

אבל נתניהו בחר להשליך את כל יהבו על החקיקה המשפטית. ארבעה חודשים בוזבזו על מאבקי פנים ללא שום תוצאה, פרט להעמקת הקיטוב בעם. בלחץ הרחוב נבלמה בינתיים החקיקה לטובת הידברות, אבל זה לא מספיק: על ראש הממשלה להניחה סופית בצד, ולהתמקד באמת בעיקרים שקבע - שקריטיים לחיינו כאן.

אם יסדר מחדש את העדיפויות, יקיים דיוני עומק רציניים ויקבע אסטרטגיה, תוכל ישראל להתמודד בהצלחה עם כל אחד מהאתגרים האלה, כפי שעשתה בעבר. אם תימנע מכך, היא עלולה לשלם מחירים כבדים בהרבה כבר בעתיד הקרוב.