"נפלתם על הדור הלא נכון": מובילי מאבק האסי מבטיחים שהסיפור עוד לא נגמר

מוקדם מדי בבוקר, והעמק הישראלי מתחיל להתעורר. ה־עמק. זה עדיין טל מלמטה, אך הלבנה כבר נמוגה מעל. ערימות שחת מטילות צללים ארוכים על השדה הצהוב, ומפלצות השקיה ממונעות מתכוננות לקיץ השחון שבפתח. בוקר ישראלי עולה על עמק יזרעאל. כאן כל שלט הוא סלב היסטורי - יזרעאל, עין חרוד איחוד, עין חרוד מאוחד. אם הסופר עמוס קינן היה חי ורואה את הדרך הפקוקה לעין חרוד, סביר להניח שהיה מחליף את המשלט האחרון של הישראליות בספרו למקום נגיש או ממורכז יותר. 

בינתיים, השירים ברדיו ממשיכים להתנגן, אך הגורן של תל יוסף כבר לא בוערת, היא מוסתרת בידי מחלבה שנמכרה לסינים, בבית השיטה החיטה אולי צומחת שוב - אבל כדי לייצר אטריות למסעדה הסינית בכניסה לקיבוץ. בין השדות לסילואים זנוחים צומחי בקצה היישובים גידולי שדה חדשים - בתי ויטרינות גדולות צופים במדורגים על אדמת הארץ היפה. כולם רוצים חלק מנוף הגלבוע, ואם אפשר שיהיה רק לעצמם, בועה פרטית בארץ החלומות המתנגשים.

הכביש בעמק בית שאן מתנהג כמו קלאסיקה של ילד סנדוויץ'. ממזרי, חם מזג ומתפתל במרדף אחר הצדק הישר. בין שזה באשמת מע"צ, חיבת הישראלים לעוד מכוניות או מועצת העמק - הדרך לבית שאן פשוט לא נגמרת. כלומר בסוף תגיע לבית שאן, אבל כל העמק הוא כאתר בנייה מופרע קשב שבנייתו אינה נגמרת. בטונדות הבטון זזות מדי פעם למקום אחר, פה ושם מופיע איזה מחלף חדש, אבל עדיין תחבורת המאה ה‏־21 נוסעת כמזחלת על כבישי אמצע המאה ה־20. עין חובבת סמלים תראה בכך משל למצב העמק, המדינה או החברה הישראלית, פרויקט שסלילתו אינה נגמרת, ושכבישיו הדחוקים הם מתכון לתאונה חזיתית שרק מחכה להתרחש.

המציאות משתנה 

"תבין, כשהיינו צעירים לא היה לנו יותר מדי מה לעשות כאן", נזכר נתי וקנין, מראשי המאבק לשחרור נחל האסי. "לא היה פייסבוק, או אינטרנט. היינו ילדים שגומרים בית ספר, ביסודי או בחטיבה, שמים ילקוט על הגב, עולים על אופניים ויאללה למים. גן המשחקים והכיף שלנו היה משאבי הטבע של העמק. הולכים עם החברים ושוחים בנחלים, גם באסי. לא תמיד הוא היה סגור.

תנועות הנוער היו עושות את הפעילות שלהן בנחלים שליד ומול הגלבוע, ואז לאט־לאט התמונה הזו משתנה. פה עוד שער נסגר, ולפתע שם יש גדר ושם יש שלט 'אסור', ומחסום נוסף חוסם אותך. בתור ילד אתה לא מבין מי השחקנים שמושכים את החוטים, אבל אתה רואה שהמציאות משתנה מול עיניך ואתה לא מבין את זה. זו הסיבה שהתחלתי לשאול את עצמי, הלו, מה קורה פה?"

"בסופו של דבר, אותו נוף ילדות מוקדם מתחיל להשתנות ואתה קולט שיש אנשים שחושבים שזה העמק שלהם, והם אדוני העמק ואתם שם בעיר תשתקו", ממשיכה את קו המחשבה שלי דרעי. "ופתאום מעמק בית שאן זה מתמתג להיות עמק המעיינות, ואתה מבין שהדברים קורים מסיבות מסוימות, ואם לא תקום ותתחיל להגיד 'לא!' זה ימשיך להיות כך לנצח. ומהמקום הכי אישי שלי זה הגיע. כי אני אמא, ולא יכול להיות שהילדה שלי תגדל שלושה קילומטרים מנחל האסי, ולא תוכל לראות אותו. שהילדה שלי לא תכיר את העמק שבו היא נולדה וגדלה? גם לי יש זכות אימהות על העמק הזה!" אני פוגש את שניהם בבית קפה בקצה בית שאן למחרת פרסום המתווה של משרד המשפטים, שנועד להסדיר את הגישה לנחל האסי, אשר עובר בחלקו בשטח קיבוץ ניר דוד.

"תראה, אנחנו לא הראשונים שנלחמים על זה. כשהייתי חייל היה מאבק דומה. אז סגרו את נחל הקיבוצים. את המאבק ההוא הובילו נסים זמיר ושמואל אפוטה. הגיעו איתם לפשרה. ניצלו את התמימות שלהם, קנו אותם בעבור נזיד. ואז באנו אנחנו, והקיבוצניקים לא הבינו שהם נפלו על הדור הלא נכון", אומר וקנין ברוגע. "אנחנו יודעים את החוק", משלימה אותו שוב דרעי, "אנחנו לא צריכים להתנצל על זה שאנחנו מבקשים את מה שמגיע לנו, זה ממש לא 'אכלו לי שתו לי'".

"היום בית־שאנים זה כבר פריפריה 2.1. אנחנו בית־שאנים - הגרסה המתקדמת. לפני 'משחק השרוכים' היינו סתם עיירה באיזה עמק, אחרי זה הכל השתנה. בזכות המשחק ההוא הפכנו לעיירה מוכרת", צוחק וקנין כשהוא מזכיר את המשחק שהתחולל השבוע לפני 17 שנה, שבו שחקני בית שאן "סידרו" אליפות לבית"ר ירושלים על חשבון הפועל תל אביב. גם בכדורגל, גם בקצה הארץ, הכל פוליטי, נפיץ ומורכב כפאזל. אפילו קשירת שרוכי נעליים. ככה זה כשההיסטוריה מסרבת לשחרר את ההווה מבין טפריה.

הכשירו את העוול

הסיבוב הנוכחי במאבק לשחרור הנחל החל ב־2019, כשאחד מחבריהם של השניים ניסה להיכנס למקטע הנחל שעובר בשטח הקיבוץ, וסורב. "הוא שלח לנו סרטון, אז הלכנו לשם להבין למה והתחלנו להפגין".

בעקבות המחאה הגיע העניין לתודעה הארצית. מפלגת ש"ס ושר הפנים הנוכחי, משה ארבל, עתרו לבית המשפט המחוזי בחיפה בדרישה לאפשר לכלל אזרחי ישראל גישה למשאב הטבע הציבורי, וזה חייב את המדינה לייצר "הסדר קבע, שיאזן בין זכות הגישה של הציבור לנחל האסי לבין זכויות הקיבוץ ותושביו".

בינתיים נקבע הסדר זמני, שבו התאפשרה הרחצה ב"חוף הירוק" - רצועת חוף בת 100 מטרים מתוך גדה של כמעט קילומטר וחצי בשטח הקיבוץ. לאחר כשנתיים של עבודה ופגישות עם נציגי הציבור, פרסם משרד המשפטים דוח מסקנות בן 32 עמודים, שמכיר בעובדה שהנחל הוא נחלת הציבור וצריך להיות נגיש לכולם. אולם בפועל המתווה מאפשר רק ל־50 מבקרים להגיע לגדות האסי שבתוך הקיבוץ, וגם זאת רק בהפקדת תעודה מזהה ובחתימה על התחייבות ל"שמירה על כללי ההתנהגות החלים במקום, לרבות התחייבות להימנע מיציאה מהאזור המותר".

ובניגוד להסדר הזמני, המתווה החדש אינו מאפשר גישה לנחל בסופי שבוע ובחגים."היתה לנו מדפסת בלי דיו, כמה טלפונים ושבעה חברים שמקלידים מהר הודעות בווטסאפ ובפייסבוק", מספר וקנין, כשאני שואל אותו איך הצליח המאבק שלהם להפוך מחלוקת מקומית לסוגיה לאומית. "זה היה מאבק מאוד מרוכז וממוקד, אבל אקלקטי ורלוונטי לכולם: ימנים, שמאלנים, ערבים, דתיים, חילונים, אפילו קיבוצניקים אחרים - לכולם היתה נגיעה בזה".

הפרסום של מתווה משרד המשפטים נותן הרגשה של ניצחון?

וקנין: "לא, אבל זה בהחלט צעד בדרך לניצחון. במבט של 30 אלף רגל יש פה בשורה שאומרת שהמציאות שקיימת כרגע היא עוול. במשך עשורים אמרו שאין בעיה, והנה עכשיו משרד המשפטים מבהיר בתחילת המתווה שהנחל לא יכול להיות ולהתנהל כרכוש הפרטי של הקיבוץ". דרעי: "תבין שכשהתחלנו את המחאה, אם מישהו היה נכנס לנחל בקיבוץ מזכיר הקיבוץ היה אומר למשטרה 'תוציאו אותו מהמים. זה פרטי!' והשוטרים היו מוציאים, למרות שהחוק הוא לטובת הטובל. אבל זו רמת המודעות שהיתה פעם".

אז מה מה חסר כדי להרגיש ניצחון?

"המתווה מסכים בהתחלה עם כל הטיעונים שלנו עקרונית, אבל בפועל, מעשית, הוא מסכים עם הצד השני. למרות שזה בניגוד לחוק. יש פה שורה של כשלים. משרד המשפטים מציג את עצמו כמי ששומר על החוק ועל משאבי הטבע, ואז אתה גולש לסוף ומגלה שהם נתנו אישור דה פקטו לעוול הקיים".

וקנין: "תאר לעצמך שברחובות אוסישקין ובני דן בתל אביב ישימו פתאום בודקה מחסום ושער צהוב, והם יוכלו - באישור של מדינת ישראל - לבקש שכל מי שרוצה להגיע לנחל הירקון, שיפקיד אצלם את תעודת הזהות בכניסה, ורק מספר מוגבל של אנשים בכלל יוכל להיכנס. ולא רק זה, אלא שאנשי השכונה הם אלו שיפקחו על מי שנכנס אליהם. זה עוול אזרחי. אני לא אוהב להשתמש במילה הזאת, אבל הקיבוץ פשוט קיבל אישור לסלקציה תחת פיקוח ובקרה, מתי נכנסתם ומתי יצאתם. מי שמכם להיות המפקחים?

"דרעי: "איך משרד המשפטים מחליט בצעד בלתי חוקי ובלתי מוסרי בעליל, שרק 50 אנשים ביום יוכלו להיכנס לשלושה קילומטרים של גדה בתוך הקיבוץ.? לפי ההיגיון הזה, בהנחה ששום ישראלי לא ימות ואף אחד לא ייוולד, יצטרכו לעבור 222 שנה כדי שכל אזרחי ישראל יוכלו להיכנס לאסי, בקצב של 50 אנשים ביום. בסופו של דבר, משרד המשפטים מבין שהחוק בעדנו, ולמרות זאת מחליט שהוא מעדיף 300 משפחות, פריבילגיות, על פני טובת כלל הציבור הישראלי".

מחוץ לשער

צהרי היום, ואפילו בקצה החורף ניתן להבין את עוצמות הקיץ הלהוט של העמק. בית שאן עובדת חזק על המיתוג שלה כעיר עם היסטוריה רומית. עמודים רומיים מהסדר הקורינתי נושאים שמיים כחולים בפארק המשחקים עם הדשא הירוק. ממול שדרת בלוקים חומים משנות ה־50 עוברת מתיחת צבעים ומרפסות. על הכניסה לאחד הבלוקים תלוי שלט - "בבית זה התגלה הצדיק..."נער חרדי עם אוזניות כפתור מחכה בתחנת האוטובוס, נערה בטייטס שחורים חוצה את הכביש, ובבת אחת מסתיימת בית שאן, והעמק מתחיל. מעט אדמה חקלאית חולפת והבלוקים הופכים לבתי קרקע, שלטי "אין כניסה לשטח" ו"שטח פרטי" מופיעים לצד שבילי עפר שיוצאים מהכביש לאי־שם.

קשה להסתיר סודות בעמק, האופק הישר מזמן הצצה בלתי פוסקת אל תוך חיי השכנים. כרגע הגדרות חוסמות את הגישה הפיזית, אבל המבט עובר. אני תוהה אם יום יבוא, וגם את המבט יצטרכו לחסום. אני עושה את הדרך מבית שאן אל הסלב הגדול של העמק - השער הצהוב של קיבוץ ניר דוד (תל עמל). כל המפות שבעולם לא הכינו אותי לרגע שבו אתה מבין כמה עמוק תקועה האצבע בעין.

הרכב מאט לקראת העיקול בכביש, ואז זה מכה בך. מצד אחד עומד נחל האסי בשפעת זרימתו הרחבה בין העצים, ואז אתה מביט אל צידו השני של הכביש, ורואה תעלת בטון מזורזפת שעושה את דרכה אל בית שאן.

על השער הצהוב יש קוד QR שמעודד את הבאים לסרוק ולגלות את כל העובדות על מאבק האסי. אלא שלפניו יש שלט שמצווה: "לכניסה לחוף הירוק, בצע פניית פרסה וסע לכיוון גן השלושה". אם את אישה, או לא מספיק אינטליגנטי להבין את הציווי המפורש, ציור של חץ עם סיבוב פרסה ואדם שוחה במים מבהירים היטב שכאן אין מקום לשאלות או להתמקחויות. כמה נשים בבגדי עבודה יוצאות משער הקיבוץ והולכות אל תחנת האוטובוס, אני מנסה לדבר איתן, הן מביטות לעבר השומר בשער ומנידות בראשן שאינן מעוניינות.

יכולתי להיכנס לתוך הקיבוץ. גם בארץ הקומביינרים יש קומבינות ישראליות למהדרין. העדפתי להישאר כשאר אזרחי ישראל מחוץ לשער הנעול. הלכתי לחפש את החוף הירוק שנפתח לציבור כחלק מהמאבק. כמה עיקופים וסיבובים מוזרים לאחר מכן, הגעתי אל החוף. בכניסה שומר שאל למעשיי וספר אותי בגלגלת קטנה. חביבות השומר הקלה את המעמד, אבל תחושת אי־הנוחות מהתחקיר נותרה כענן לאורך הביקור. על החוף קבוצה של חרדים עם ציציות ונערות אולפנה טובלים במים הזכים, ואור בעיניהם. שלטים מתקלפים מספרים את ההיסטוריה של המקום במלואה.

"אין כניסה", "אסור לשחות ולדוג", ואילו השלטים החדשים מחנכים את הבאים לטבול מה אסור לעשות בחוף. "תיכנסי, זה ממש גן עדן", אומר אחד הטובלים לבת זוגו. קל להסכים איתו. קרני השמש נשברות על פני המים התכולים, דגים כחולים וזהובים שוחים מתחת, שתי גדות לאסי - זו ירוקה, וזו גם כן. "אם פה כל כך יפה", אומרת בת הזוג, "מעניין מה יש בהמשך, בתוך הקיבוץ".

הבחור מסתכל מעבר לחומה השחורה שנמתחה בנחל ומהרהר בקול, "בטח שאפילו יותר יפה, אבל נראה לי שגן עדן והגיהינום הם קרובים מדי כאן…" לכולם יש עמדה מסוימת ביחס לדברים, ודאי שגם לי. אבל באתי לעמק עם הרצון להציג את עמדת אנשי הקיבוץ כפי שהם מבינים אותה ובהגינות הראויה לסיפור כה עמוק ומורכב. ביקשתי להבין ולשקף כיצד הם מצדיקים את עמדתם. מעבר לאמירות כמו "השער של הקיבוץ זה הבית שלי" ו"לא רוצים זרים בתוך הבית", רציתי להבין כיצד צאצאי חלוצי חומה ומגדל, מי ששמו את עצמם כמגדלור ערכי ומוסרי, מיישבים בין ערכי המוסר האוניברסלי שלאורם התחנכו אל מול המנוחה והנוחות הפרטית.

לצערי, בקשותיי לדבר עם אנשי הקיבוץ נדחו. הופניתי אל אסטרטג יחסי ציבור, שאמר שהם עדיין לומדים את המתווה, וכשיסיימו יחליטו כיצד להגיב.

יש אנשים גם בגדה ממול

לכולם יש עמדה ביחס לאסי, וגם לי. אך באתי לעמק עם הרצון להציג את עמדת אנשי הקיבוץ כפי שהם מבינים אותה ובהגינות הראויה לסיפור עמוק ומורכב. ביקשתי להבין ולשקף כיצד הם מצדיקים את עמדתם.

מעבר לאמירות כמו "השער של הקיבוץ זה הבית שלי" ו"לא רוצים זרים בתוך הבית", בעיקר רציתי להבין כיצד צאצאי חלוצי חומה ומגדל, ששמו את עצמם כמגדלור ערכי ומוסרי, מיישבים בין ערכי מוסר אוניברסלי שלאורם התחנכו וגדלו, למציאות של הדרה והעדפת הנוחות הפרטית.

לצערי, בקשותיי לדבר עם אנשי הקיבוץ נדחו. הופניתי אל אסטרטג יחסי ציבור אדיב, שאמר שהם עדיין לומדים את המתווה, וכשיסיימו יחליטו כיצד להגיב. יכולתי להיכנס לתוך הקיבוץ. גם בארץ הקומביינרים יש קומבינות ישראליות למהדרין. אבל נותרתי כשאר אזרחי ישראל מחוץ לשער הנעול.

"לאורך כל הדרך הייתי נגד המהלכים שעשו ניר דוד, וחבל שהם לא מדברים ואני זו שצריכה לסנגר עליהם", אומרת לי עו"ד כרמית יוליס, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה וראשת הצוות שיצר את המתווה הנוכחי. בעידן הדוברים נדיר שאחד האחראים בוחר לדבר בעצמו, ובשיחה עם יוליס, במקור מקריית שמונה, מתבהר גם למה העניין כה מהותי לה.

"כששומעים את משחררי האסי, הנטייה היא לומר שהם צודקים. משפטית, הנחל שייך לציבור, אלו מקרקעין של הציבור וזו קרקע שאף פעם לא היתה שייכת לניר דוד. וכשהתחלנו, עמדת המדינה היתה שהשטח צריך להיות פתוח".

אז מה שינה את דעתכם?

"כשנכנסים לניר דוד רואה את האסי במלוא תפארתו. גדה רחבה, מים עמוקים בטמפרטורה קבועה, צבע שלא נראה מהארץ, ומאבק מאוד־מאוד חריף. שום רשות מנהלית לא קיבלה אחריות לעניין, ובסופו של דבר היינו צריכים להיות המבוגר האחראי.

"צריך להבין שהבתים שהכי קרובים למים, הוקמו בחומה ומגדל. טענתם היתה שפתיחת הגישה אל הנחל ממררת את חייהם. הטרידו אותם, טיפסו על הגדר, עשו צרכים על בתיהם, התערטלו מולם, והרעש שנוצר היה בלתי נסבל. תהינו, כיצד יכול להיות שהחוף הירוק בקצה הקיבוץ כל כך מרעיש. מומחי אקוסטיקה הסבירו לנו שהמים מוליכים את הקולות. זה לא נותן לאנשים לחיות".

בכל זאת, נוחות חייהם של חברי הקיבוץ גוברת על טובת הציבור?

"אנשי ניר דוד היו מוכנים לעשות הכל כדי שלא ייכנסו אל הקיבוץ. הם ויתרו על קרקעות בגן השלושה וגם בפארק 'עמל קדום', שעומד לקום בהשקעה של הרבה כסף ממשלתי. מדובר בפארק שייתן מענה עקרוני לכל מי שרוצה לטבול בנחל האסי. וכמו שתושבי הקיבוץ אמרו, בשבילכם זה עניין עקרוני על משאבי הטבע, אבל בשבילנו זה החיים שלנו".

אז למה רק 50 איש יכולים להיכנס לקיבוץ, ועוד בהשגחה?

"המתווה מעלה את מספר האנשים שיכולים להיכנס למקום ל־550 בחוף הירוק, ועוד 50 בתוך הקיבוץ. מדובר בגדה של כשניים-שלושה מטרים, לאורך של פחות מקילומטר. על פי המתווה, תתאפשר צפיפות של 600 איש על חמישה דונם, שזה פי שניים מהמצב הנוכחי. אם נשווה לסחנה, שם זה 2,000 איש על 136 דונם. וזה צפוף".

ומדוע אי אפשר להיכנס לנחל בשבתות ובחגים כמו עכשיו, והאם הדבר ייאסר גם על אנשי הקיבוץ ועל אורחיהם?

"נכון, בהסדר הזמני היה אפשר להיכנס בשבתות, אבל רצינו לאפשר גם לאנשי הקיבוץ יום מנוחה בלי כל הרעש. לגבי כניסת אנשי הקיבוץ לנחל בשבתות, לא נדרשנו לדבר. בהחלט צריך לבדוק את העניין".

את מאמינה שהמתווה יהיה אקורד הסיום בשחרור האסי?

"הרבה קולות בירכו על המתווה ואמרו שהוא מצוין - ארגוני הסביבה, וגם שר הפנים משה ארבל. הבאנו בחשבון את מה שאמרה השופטת, שמדובר בשטח ציבורי, לצד המציאות שמדובר במקום עם שגרת חיי אנשים וזה הבית שלהם. ניסחנו מתווה שיאפשר לכל הצדדים לחיות אחד עם השני, גם אם הם לא יהיו מרוצים מזה לחלוטין.

"חשוב לציין שהמתווה קובע שלא יהיה מצב של נחל האסי 2. פתחנו דבר שהיה טאבו, ידענו שבהרבה מאוד קיבוצים על שפת הירדן הציבור לא יכול להיכנס, ואני שמחה שזה עומד להשתנות. שום קיבוץ לא יוכל עוד למנוע גישה לנחל או למשאב טבע שבשטחיו. בסופו של דבר, אני חושבת שהציבור כולו - הרוויח".

ממלכת ישראל הראשונה

"זה לא עניין מוסרי, זה לגמרי אינטרס כלכלי! האסי הוא ביצת זהב, זה העוגן הכלכלי של הקיבוץ. אני יודע את זה כי עבדתי אצלם בתיירות לפני המאבק. בדיעבד אפשר לומר שהייתי סוס טרויאני", מחייך וקנין בקריצה.

"אני יודע שהם ינסו לברוח למחוזות תרחישים אפוקליפטיים - שיטרידו להם את הבנות, שיחרבנו להם על הדשא, כי זה בדיוק 'מה שאנחנו עושים' בבית שאן. אבל עובדה שזה לא קרה כשראיתי שהם מכניסים תיירים לתוך הקיבוץ בתשלום. ויותר מזה, גם אם זה מתרחש, יש בשביל זה אכיפה, לא? אז בכל פעם שמישהו זר נכנס לרחוב שלי אני יכול להתקשר למשטרה ולומר שאני חושש שהוא יכול להיכנס וללכלך, ושימנעו ממנו להיכנס בבקשה?

"ממתי יש פה אכיפה באמצעות מניעת כניסה? איך זה הגיוני בכלל? אולי אפתיע אותך, אבל אנחנו מסכימים שצריכות להיות הגבלות על שהיית האנשים ושצריך שיהיה איזון, ואנחנו לגמרי מבינים שחיים שם אנשים - אבל אתה לא יכול לתת לחתול לשמור על השמנת. הם ישלטו בכמות האנשים שנכנסים? אצלם אני אפקיד את תעודת הזהות שלי? שהם יידעו מי היה ומתי וכמה זמן? למישהו זה נראה סביר?"

דרעי: "אני יכולה להבין שבלילה צריך לסגור את המקום, ויש שם אנשים ומשפחות ואי אפשר לעשות מנגל בכל מקום ובכל שעה. אבל הם חייבים להבין שמה שחל על הציבור חל גם על ניר דוד, הם לא מעל החוק. אם יוחלט שהנחל הוא מ־8 בבוקר עד 8 בערב ואין גישה אליו בשבת, אז גם לתושבי ממלכת ניר דוד ולתיירים שלהם הנחל יהיה סגור ומסוגר".

אני מספר להם שדיברתי עם כמה וכמה מכרים מיישובים אחרים, שנהנים, כמו קיבוץ ניר דוד, מקרבה למשאב טבע כמו נחל, והם מציגים עמדה מורכבת. מצד אחד הם נוהגים על פי חוק ומאפשרים גישה אל משאב הטבע לכולם, אבל מצד שני הם מספרים על הפרעות בלתי פוסקות לתושבי המקום. משפחות שמגיעות לנפוש בחינם בחצר הבית שלך, אנשים שדופקים בדלת באמצע מנוחת צהריים בבקשה להטעין את הטלפון או לקרר להם את הבירות, כלי רכב שחונים בכל מקום וחוסמים את הדרך.

וקנין: "אם מישהו בחר לגור בתל אביב על הים, הוא יודע היטב מה הוא יראה מהחלון שלו. מי שבחר לגור על נחל של כלל הציבור, שלא יתלונן שהציבור בא אליו הביתה. ומי שבזמן המאבק על האסי בונה בתים לבנים ממשיכים על הנחל, תוך כדי זה שהוא יודע שיש פה מאבק על הנחל, שיביא בחשבון את כל ההשלכות. נחל הוא משאב ציבורי! הרבה מהקיבוצים יושבים על משאבי טבע, כנראה פעם היו פריבילגיות מסוימות שהיו שמורות אך ורק להם".

חלק מתושבי הקיבוצים עם משאבי הטבע בתוכם אמרו לי שלאור המתווה שמציע משרד המשפטים, הם מרגישים קצת פראיירים. הם עשו את הדבר הנכון והחוקי ו"נדפקו" לחלוטין, בעוד ניר דוד סגרו את השער, ובסוף הם מקבלים הסדר מיוחד להגבלת כמות הנכנסים ובקרה על מי נכנס ומתי. לדבריהם, הם בפירוש שוקלים לשנות את המצב הקיים, כי אם לניר דוד מותר לסגור את השער, למה להם לא?

וקנין: "אין ספק שהמאבק שלנו יצר תנודות ותהודות רבות. הרבה משאבי טבע שהיו סגורים ערב מחאת האסי ומעמדם לא היה מוגדר, נפתחו בשנים האחרונות לציבור הרחב. הרבה ראו את המאבק שהובלנו ואמרו - אנחנו לא נהיה האסי 2. קיבוץ האון, עין גב, מעגן מיכאל ועוד מקומות הבינו את זה, ומראש ויתרו על המאבק. העלינו למודעות הציבורית את ערכן ומעמדן של שמורות הטבע בישראל. אבל למרות שמשרד המשפטים מסכים איתנו עקרונית, הוא עומד על מדרון חלקלק שמאותת ליישובים אחרים: כאן הקמנו את ממלכת ישראל הראשונה והקיבוצית והם יכולים להחליט מי בא אליהם, מתי ובאילו שעות. רק חסר שיבקשו להחתים דרכון בכניסה…"

דרעי: "שואלים אותנו אם אנחנו מוכנים להתפשר, אבל אנחנו לא יכולים להתפשר בשם כל המדינה. האסי לא שלנו, הוא של כולם. מה שיותר גרוע הוא השלכות הרוחב. אסור שבישראל יהיו יישובים ושכונות שסוגרים את עצמם מאחורי שערים צהובים וגדרות ומתחילים להפעיל אכיפה סלקטיבית על כניסה עם פיקוח. זה כשלעצמו מסוכן לחברה הישראלית".

זוג שיושב לצידנו מתערב בשיחה. "הלוואי שגם אני יכולתי לטבול באסי", נאנחת האישה. "אל דאגה, זה עוד יקרה", מעודד אותה וקנין. מדי פעם מישהו מבתי הקפה מברך לשלום את השניים, וזורק "כל הכבוד!" אין ספק שמנהיגי המחאה הפכו לגיבורים מקומיים. חלוצים בעל כורחם עם מגבות רחצה. אני שואל אותם מה תהיה תמונת הניצחון שלהם, שיוכלו לנוח על אבובי דפנה באסי.

דרעי: "נראה לך שאחרי המאבק הזה אני אכנס לשם? זה הדבר האחרון שאעשה. אבל אני לא עושה את זה בשבילי, אני עושה את זה בשביל הבת שלי, בשביל ההורים שלי, בשביל שאר עם ישראל ובשביל הצדק". 

וקנין: "אישית אני מת על הטבע, ובכל יום שישי אני נוסע לאתר אחר, גם כדי לוודא שהם עדיין משוחררים", הוא צוחק. "אנשים צריכים לזכור שאנחנו לא 'חמודים' ובטח שאנחנו 'לא נחמדים', אבל אנחנו גם לא עושים דברים לא חוקיים, המאבק על האסי לא נגמר, ולא ייגמר, עד שכל הציבור בישראל יוכל להגיע ולטבול במימי הנחל".