מאז שחזרנו לארץ אני עדיין חושב על אסוואירה מדי פעם, או ליתר דיוק - על הרגע ההוא שבו עמדנו מול האוקיינוס האטלנטי והשקיעה האירה את השמיים בגוני צהוב ואדום. שחפים לבנים חגו במעגלים על משבי הרוח, וגל של געגועים גאה בי למקום הזה שמעולם לא הייתי בו.
ככל שהפכתי באותו זמן, נבע בי זיכרון הרוח של עיר הנמל הזאת, שיהודים צעדו בה פעם בשבתות, מחצינים את השלווה שלהם לעוברים ושבים. צעדתי באותה דרך בשוק, בחוף ובמזח עמוס דוכני הדייגים. ובמקום הרעב הרוחני שחשתי כל כך הרבה זמן התמלאתי בשובע נפשי.
היה משהו מקרב במרוקו. לכל אחת מהערים העתיקות צבע משלה, אפילו למוניות. בעשרת הימים שלי בממלכה כל מרוקאי ששוחחתי איתו התגאה בחבר היהודי שלו, כאילו אנחנו קמע של הנבחרת הלאומית. "יש לי חבר יהודי מפורטוגל שעזרתי לו עם הפספורט המרוקאי", מספר לי נהג בקזבלנקה ושולף את הסמארטפון כדי להראות לי את תמונת המסמכים בווטסאפ, שחס וחלילה לא אפקפק. "אתם היהודים הכי קרובים אלינו, הברברים. ראיתם את הנבחרת שלנו במונדיאל, נכון?", מציינים תושבים במרקש במידה של גאווה.
זה דבר שאולי שווה לעודד אצלנו. למיעוטים דתיים יש תפקיד בסיפורה של אומה, והם חלק קטן מהשלם הגדול. היהודים במרוקו, למשל, נחשבו למי שתפילותיהם לגשם נענות. מסורת עתיקת יומין, אך כזו שהידרדרה לאירועים טראומטיים בהיסטוריה. כמו קהילה שלמה שהתפללה לגשם מחשש שתואשם בבצורת ותיענש.
אין מה לומר, ברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת השבת קיבלה משמעות מיוחדת. היה צפוף בהיכל שהכיסאות סודרו בו לכל הכיוונים. בניגוד לבתי הכנסת באירופה, שהושפעו מהכנסיות, במרוקו החזן נהג לעמוד מאחורה. הרציונל היה לדחוף את המתפללים קדימה ולהשתתף איתם בתפילה, לא להוביל אותם. בתחילת התפילה פרץ ויכוח לוהט על קצב הקריאה. "חילול הקודש, חילול הקודש", צעקו שני יהודים זה על זה. מהומה קמה במקום, אך האינרציה של המזמורים הפרידה בין הניצים. הריב התפוגג.
נדמה שבישראל הסדר הפוך: במקום שהקדושה תפתור את המחלוקת היא מחוללת אותה. ילד בפרסומת שמפריד בין בשר לחלב הוא חלק מ"שידורי ההדתה". מפגין שמניח תפילין בהפגנה "מתבטל בפני החרדים" ו"מכופף את רצונו כדי להוכיח שהוא בכל זאת יהודי". אולי זה קשור לפער שבין הסובלנות המרוקאית לקנאות הישראלית. מזה אלפי שנים שמרוקו היא בית לפולחן קדושים. גם אחרי שהאסלאם כבש אותה במאה ה־8 לספירה אנשים המשיכו לעלות לרגל לקברים ולבקש ברכות מצדיקים ומצדיקות. לא פעם מוסלמים ביקשו ברכה מצדיקים יהודים, ולהפך.
"האצלת הקדושה" מושרשת היטב. הרעיון שבני אדם יכולים להעניק מחסדם לציבור המאמינים בענייני היומיום כמו פרנסה, זיווג ובריאות הוא גרעין ששרד אפילו שושלות אסלאמיות מיליטנטיות כמו המווחידון. קשה להשליט אמונה אחת בשטח גדול כל כך. לעומת מרוקו, נדמה שבישראל כל מגזר נדרש למאבק מתמשך על אמונותיו. בתת־ההכרה מרחף החשש שאין מקום לכולם בארץ כה קטנה.
פה זה גם אירופה
זה לא שבמרוקו הדת נפרדת לגמרי מהשלטון. אחרי הכל, המלך הוא "אמיר המאמינים", נחשב ליורש של הנביא מוחמד ומשתתף בתפילות. אבל שם הדת היא בדרך כלל נקודת חיבור או גשם שמכבה את העימות, וכאן היא גפרור בוער שמושלך לשלולית דלק.מסגד חסן השני בקזבלנקה הוא דוגמה מאלפת.
המבנה, שהחל להיבנות בשנות ה־80, יכול לארח עשרות אלפי מתפללים באולם וברחבה הגדולה שעל חוף הים. העלות המשוערת של הבנייה מוערכת ב־585 מיליון יורו, ומכיוון שלממשלה לא היה מספיק תקציב הוא מומן בחלקו הגדול על ידי הציבור. 12 מיליון מרוקאים שהכניסו את ידם לכיס כדי להקים את המסגד. התרומה הקטנה ביותר עמדה על חמישה דירהאם בלבד. נראה שהחיבור שהדת מייצרת קשור גם לגמישות הלכתית נרחבת יותר.
בניגוד לאסכולות אחרות באסלאם שנשענות רק על הקוראן ועל החדית' (מנהגיו של נביא האסלאם מוחמד), האסכולה המאלכּית מתבססת בפסיקה גם על הפרקטיקה המשפטית־דתית של העיר אל־מדינה, שבה חי מוחמד לפני כיבושה של מכה.
התוצאה הסופית היא חברה דתית שמעגלת פינות כל הזמן. מוסלמים אדוקים ששותים כוסית עראק (אלכוהול אסור לשתייה באסלאם) מציינים כבדרך אגב ש"כואבת להם הבטן", הרי זו גם תרופת סבתא. אחרים טוענים בקריצה ש"קצת לאלוהים וקצת ללב". במועדונים חנוקים מעשן מגישים בקבוקי בירה מתוצרת מקומית. בפאב יוקרתי במרקש עולות לבמה רקדניות עם לבוש מינימלי ולהקת רוק מערבי מדהימה את הקהל. פה זה גם אירופה.
המתים שלנו
קור מקפיא עצמות נשב בעיר פאס בשעות הבוקר. אף אחד לא מדליק בה חימום מבלי שמבקשים ממנו. הפאסים מעדיפים להתכסות בשכבות על שכבות של בגדים: צעיפים, כובעי צמר, מעילים נפוחים וכפפות. כמו ילדים שלקחו לשחק בשלג, רק הפנים הלבנות־ֲאדמדמות והעיניים השחורות מנצנצות אליך. חסכנות או מסורת? זה לא ממש ברור. אבל הם מסבירי פנים, ובשוק המקומי הסוחרים כבר מתורגלים בעברית רצוצה.
שם, מול הקצה של רכס הרי האטלס, גולת הכותרת היא אמנות הפסיפס. יושב אדם מזריחה עד שקיעה ומכה בסלע, חוצב אותו לריבועי בטון אפורים. הם עוברים בתנור ומשם להמשך פס הייצור האנושי. זאת עבודת נמלים סיזיפית במלוא מובן המילה, שהפכה את העיר לאימפריה של חנויות חרסינה. מעצמה שלידה אירופה היא פרובינציה נידחת של אגרטלי פרחים. במרוקו השמירה על המסורת איננה סימן לצביעות או לבלבול זמני. להפך, היא מקור לגאווה.
את המהות של שמירת המסורת ביטא היטב פרופ' מאיר בוזגלו, יליד קזבלנקה ובנו של גדול הפייטנים המרוקאים, רבי דוד בוזגלו. הפילוסוף מהאוניברסיטה העברית ניסח לפני שנים את "כשל המרק". אם פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ביקש להגדיר את היהדות על בסיס ההלכה בלבד, בוזגלו תיאר זאת כניסיון לתאר מים חמים כמרק מפני שהם משותפים לכל המרקים. לגישתו, אין לצמצם את היהדות, אחרת נחווה אותה באופן דל ותפל. מעין "יהדות זירו". אדרבא, יש לכלול את הכל: מההשתטחות על קברי צדיקים, דרך הלימוד ועד לפיוטים - רק ככה כל היהודים יכולים לקחת חלק.
והנה, בבית עלמין יהודי בפאס הדלקתי שני נרות. אחד אצל רבי יהודה אבן עטר, שכמו דניאל נשלח לגוב האריות ושרד; השני אצל ללה סוליקה, נערה שהואשמה כי התאסלמה והתחרטה, והוצאה להורג בעריפת ראש. הדלקתי את הנרות, וזכרה של אמי ז"ל, שעלתה ממרוקו, התעורר בי. את החסד הקטן הזה, היהודי כל כך, היו מי שלקחו צעד אחד קדימה.
בימים אלה מתחדשת יוזמה של ארגון "כולנא" לשיפוץ בתי קברות יהודיים במרוקו. צעירים ישראלים עוזבים הכל ומתנדבים בבתי העלמין. לאט־לאט גם אצלנו לומדים על כוחה של מסורת.
עוצמה ברברית
בשנים האחרונות מרוקו בוחרת בדרך האמצע: בבחירות 2021 מפלגת הצדק והפיתוח, שניסתה לכפות את הדת "מלמעלה" עם סט ערכים נוסח תנועת האחים המוסלמים, התרסקה לחלוטין: מ־125 מושבים בפרלמנט ל־12 בלבד. אפילו ניסיונה לבקר את הממשלה על יחסיה עם ישראל בצל ההסלמה האחרונה נגמר במהלומה מטעם בית המלוכה עצמו. לשכת המלך פרסמה הודעה חריפה שבה דחתה את "הניצול של מדיניות החוץ באג'נדה מפלגתית שמהווה תקדים מסוכן ובלתי מקובל".
בו בזמן הדת משתלבת "מלמטה". אמנם החברה המרוקאית עוד נחשבת לחברה שמרנית שבה לא מספיק נשים יוצאות לשוק העבודה, אך כאן נכנס ארגון שאולי מדגים איך מסורתיות מעניקה פתרונות לעולם המודרני. קרן האטלס הגדול היא ארגון קהילתי שפועל לחיזוק מעמדן של נשים בחברה המרוקאית. הוא כולל כיום מאות פעילות, 15 גני ילדים ומיזמים של חקלאות אורגנית, שבמסגרתם נשתלו כבר אינספור עצים. הארגון המקומי התחיל עם שתי רכזות ומאז הולך ומתפתח.
בשיחה בבית ברברי נציגות הארגון פטמה ומרי מעמק אאוריקה באטלס מסבירות את המטרה: "אנחנו מנסים לסייע לקהילה להשיג את מה שהם באמת רוצים בחיים, שהקול שלהם יישמע. ליצור מקום בטוח לחקלאים. לרבים מהם אין משאבים, והפרויקט יכול לייצר להם יותר כסף.
"נשים רבות מהכפרים נושרות מבתי ספר בגלל הפערים התרבותיים, העבודה הקשה בבית, או בגלל שאין שירותים בבתי הספר. השבטים (הברברים - ש"ק) בהרים נשארו מאחור מבחינה טכנולוגית ומה שאפשר להציע להן. המטרה היא לצמצם את הפערים ולסייע לתא המשפחתי הברברי לספק פלטפורמה לנשים להשמיע את קולן", הן מספרות. מה גם שהגברים במרוקו חונכו כי הנשים המרוקאיות כבר הועצמו מספיק ולכן קשה לשכנע אותם לשתף פעולה. לכן הארגון קודם כל קונה את אמון הגברים דרך קניית שתילים ובשיחות אישיות.
בשלב הראשון הארגון פועל עם הנשים במשך ארבעה ימים ונעשית עבודה שורשית כדי שהן יפתחו את הביטחון העצמי שלהן. אך דווקא בתהליך שנועד לשרת מטרות ליברליות מוצהרות - להוציא נשים לשוק העבודה, לפתח את החקלאות ולהניע תהליכי מודרניזציה - נעשה שימוש באסלאם כמרכיב מרכזי בזהות של הנשים. במהלך התהליך משלב הארגון קריאה של פסוקים מהקוראן כדי לתת הקשר דתי מהאסלאם.
בה בעת, הארגון עובד עם קהילות יהודיות כדי לשמר את המורשת שלהן. כך, למשל, פעילות של הארגון הקליטו מוזיקה יהודית כדי להנגיש אותה לכלל האוכלוסייה. הארגון פועל גם לשמר בתי קברות יהודיים ומשתף פעולה עם הקהילות בהקמת גני ילדים בשטחים שלהן. לשיטתן, מדובר בדוגמה לרב־תרבותיות ולסובלנות של מרוקו. עבודה דומה נעשית על ידי הארגון עם דתות נוספות בממלכה שאינן היהדות או האסלאם.
הדבר המדהים הוא שהארגון הזה קיבל הכרה מבית המלוכה ונהנה ממימון ציבורי בהקמת גני ילדים חקלאיים. מעניין מה היה אומרים בכל אחד מהקצוות בישראל על שילוב הדת במיזם חברתי מתוך הכרה בחשיבות שלה כמרכיב בזהות הלאומית, או על שיתוף פעולה עם מיעוטים דתיים מתוך תפיסה רב־תרבותית.
משילות זה כאן
כמובן, לא הכל מושלם במרוקו. אי אפשר שלא להבחין בפער העצום שבין האליטה, שמלהגת בצרפתית על אוטומט, עונדת שעוני יוקרה ומתחככת עם שועי עולם בכנסים מכובדים, לבין מרוקו של מטה - זו של מקבצי נדבות בקרנות הרחוב, חלקם זקנים וזקנות מופלגים, זו של "הסלמס" בשולי הערים ושל הכפרים הנידחים.
כמו במדינות מלוכניות אחרות, קל להרגיש את האח הגדול. בחנויות ובדוכני האוכל ניבטות אליך עיניו המחודדות של המלך מוחמד השישי מבעד פוסטרים ותמונות ממוסגרות בהידור. לטוב ולרע, שוטריו, חייליו וסוכניו ניצבים כמעט בכל פינה. לטוב - מפני שהם משרים תחושת ביטחון לא בלתי מבוטלת, בטח עבור חבורת יהודים בארץ מוסלמית. משילות זה כאן.
היה אף מפליא לראות את הכבוד שרוחשים המרוקאים לעובדי ציבור. על אחד מקירות הבניינים שביניהם עברנו צוירו חייל, שוטר ואחות שנשאו יחד את עריסתה של המדינה האדומה במפה. מה נאמר, הלוואי עלינו קצת מ"הכבוד המרוקאי" הזה. לרע - מכיוון שהם תזכורת לסכנות הטרור האסלאמיסטי ולצורך של השלטון לשדר מצג של חוסן ויציבות.
רק לאחרונה פרצה מחאה ברבאט ובערים נוספות בגלל יוקר המחיה. האינפלציה הגיעה ל־9.4% ברבעון הראשון של 2023, לעומת 4% בתקופה המקבילה אשתקד, ומחירי המזון זינקו ב־18.2% ברמדאן. המפגינים התכנסו מול הפרלמנט בבירה וקראו להעניש את הסוחרים. "אני לא יכול לסבול את זה. החיים נהיו קשים בגלל עליית המחירים. אני מרגיש שכבר אין לי עתיד", התלונן אחד המוחים בפני סוכנות הידיעות הצרפתית.
מנגד, ראשי החקלאים הזהירו מהאיסור על יצוא שמאיים על המוניטין של הממלכה כיצואנית אמינה. האיסור תקף ליצוא ירקות כדי לשמור על התוצרת לשוק המקומי ובכך להביא להורדת המחירים. אלא שצעד זה פוגע ברווחי החקלאים, שממילא סבלו מהבצורת. כעת השלטונות יצטרכו למצוא שוב פתרון מאוזן בין הצדדים.
ודווקא בצוק העיתים, גורמים במרוקו מודאגים מהיעדרותו היחסית של מלך מרוקו מוחמד השישי מהזירה הציבורית. בלאו הכי ארמונו ברבאט מבודד מרוב האזרחים, אך לאחרונה מגזין "האקונומיסט" דיווח שהוא מעדיף לבלות יותר זמן עם מתאבק MMA לשעבר וחבריו מאשר להתעסק בענייני המדינה. "אנחנו מטוס ללא טייס", אמרו גורמים למגזין. אחד מהם העריך שהמלך היה בחו"ל 200 יום במצטבר בשנה שעברה. על הנייר מרוקו היא מונרכיה חוקתית. אבל למלך יש משקל רב, בעיקר בסוגיות שנויות במחלוקת כמו חידוש היחסים עם ישראל. בלעדיו, חוששים משקיפים, רבאט מתקרבת למדרון חלקלק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו