בשנת 1973, בתקופה שלפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, עוד אפשר היה לשמוע זיכרונות בשפה לא מקובלת: "והנה יום אחד מגיעים חשבונות, ואני חותם עליהם, ופתאום אני רואה חשבון על מיליון לירות". הזיכרון הוא של יהודי בשם יוסף יעקובסון, שמתברר שהיה אחראי לאספקה של צה"ל עם קום המדינה והיה עוזר קרוב של בן־גוריון, ולטענתו - יש לו אפילו מכתב שמוכיח שהוא היה סגן שר הביטחון.
"בימים ההם מיליון ל"י לא היו דבר מוחשי. זה היה משהו שלומדים בבית הספר, משהו כמו הכוכבים בשמיים. שיודעים שזה קיים, אבל זה לא מוחשי... אני לוקח את החשבונות והולך ללוי אשכול המנוח, ואומר לו: תראה את החשבון, אני מפחד לחתום. אז הוא אומר לי: יונגערמאן, בוא, אני אלמד אותך איך בונים את מדינת ישראל - קודם בונים את הצריף, ואחר כך מחפשים מי משלם".
מצאתי את הציטוט הנפלא הזה בגיליון מרופט של "הד ההגנה", שנשלח לפי כתובת ברחוב המסגר לעורך עיתון "הצופה". זה היה כנראה גיליון חגיגי לכבוד יום העצמאות ה־25 בתשל"ג. בחוברת הזאת מתועדות התפיסות המוצהרות של אלה המכונים על ידי העורך "אנשי הצמרת", ושל בן־גוריון, שכבר היה בשנה האחרונה לחייו, שמכונה "מנהיג הדור, איש החזון". זהו צילום מצב של מנהיגי המערך, הכוללים את רה"מ גולדה מאיר, שר האוצר פנחס ספיר, שר הצללים, המשפיען מספר אחת ישראל גלילי, ושר הביטחון משה דיין.
ידוע שבאפריל-מאי נערכו ישראל וצה"ל לקראת האפשרות של מלחמה, או לפחות לחידוש האש. אבל הדברים שבחוברת נלקחו מהתבטאויות בחודשים שקדמו לכוננות. המצב המדיני משתקף ברובד הפוליטי המפלגתי. אפשר להגיד ששני האנשים החזקים במערך, ספיר ודיין, מושכים לכיוונים הפוכים. זוהי שנת בחירות. בעוד כחצי שנה, בסוף אוקטובר 73', יגיע יום הבוחר - כך לפי הלוח המתוכנן. זה לא בדיוק מה שקרה.
בצד של ספיר
אמנם יש במפלגה כוכבים בולטים יותר שכבר מבטאים גישה חדשה, כמו אריה לובה אליאב ואבא אבן, אבל ספיר מביא איתו את המשקל הכבד של יכולת ההכרעה לגבי הנהגת המפלגה. אנשים כמוהו כבר תוארו אז על ידי אבא אבן כ"אוליגרכיה פוליטית", והוא והחוג שסביבו הם שקבעו את היורשת של אשכול ב־69', והם אלה שיקבעו במידה רבה את היורש של גולדה ושל דיין, אף שהם לא מעלים על דעתם שזה יקרה בתוך כשנה. הם גם לא מעלים על דעתם שזה יהיה האיש שסיים זה עתה את תפקידו כשגריר ישראל בוושינגטון, רא"ל (מיל') יצחק רבין, שמסתובב בחודשים האלה "מחוסר עבודה".
ספיר מציג גישה מפוכחת - לא רואת שחורות, אבל פסימית במידה מסוימת - ומה שמסתתר מאחורי התנסחויותיו הוא הנכונות לוויתור נרחב על שטחים. העוזר שלו באותן שנים הוא יוסי שריד. בדיון של צמרת המפלגה ספיר הולם בחבריו, אם כי האגרוף מצועף ומרופד בכפפה: "יש הטוענים כי המושג 'חוטבי עצים ושואבי מים' אין בו עוד היום משמעות אקטואלית, אך אני עצמי איני רואה את ההבדל בין משמעותו של מושג זה לבין המציאות שאנחנו עדים לה עכשיו", אומר שר האוצר על העובדים מהשטחים, שמגיעים יום־יום לעשות את "העבודה השחורה", כדבריו.
ספיר לא רק מזועזע מהתנאים שבהם לנים הערבים ליד פחי אשפה, אלא הוא מודאג מכך שיש לעבודה הזולה "השפעה שלילית על המשק. עבודה זו גרמה להאטה בקצב המיכון במשק. ואם יגדל המספר, היא תוסיף ותאט משך הזמן את ההתקדמות למודרניזציה ולאוטומציה בתחומי עשייה שונים".
הוא מתריע כי סיפוח השטחים יביא ליצירתה של "אזרחות נחותה", ובימינו זה לא מתקבל על הדעת: "למותר לציין איזו דמות תהיה אז לכנסת ישראל. ייווצר מצב שבו הערבים, כולל ערביי ישראל, יהוו לשון מאזניים כמעט בכל נושא שיעלה על סדר יומנו... במשקלם זה הם יכריעו אפילו בעניינים שבין יהודים ליהודים, מה שאנחנו קוראים לו ביתר פשטות 'מלחמות היהודים'".
משה דיין: "אל לנו להיקלע למצב שבו נילחץ וניאלץ לקבל תנאי שלום שאינם לרוחנו... עוצמתנו הצבאית סוככת על מפעלנו, ומעניקה לו ביטחון יותר מאי־פעם. סמכות ההחלטה על הנעשה מהסואץ ועד לחרמון נתונה בידי ממשלת ישראל. אל נגזור על התנחלותנו גבולות סרק"
גם בתחום הביטחוני נראה שספיר יותר ריאליסטי ומודאג מחבריו. "הלוואי שיכולתי להיות שותף לדעתם של אלה הרואים במצב הנוכחי שלום דה־פקטו", הוא אמר בישיבת המזכירות. "החודשים האחרונים אין בהם כדי לאמת הנחה זו".
הוא מדבר על הפלשתינים בעיקר, אבל כמה חודשים קודם לכן, בנובמבר-דצמבר 72', כבר קיבלה ישראל התרעה למלחמה מאשרף מרואן. היו פעולות קומנדו נגד בסיסי מחבלים בלבנון. אחת החשובות שבהן נערכה בטריפולי לקראת סוף פברואר 73', ולמחרת הפיל חיל האוויר בשוגג מטוס נוסעים לובי, ויותר מ־100 נוסעים נהרגו. נכנסנו לחוב מוסרי עמוק בזירה הבינלאומית. הכותרת במאמר המערכת של ה"וושינגטון פוסט" היתה "רצח".
דיין, או על העיוורון
לגבי משה דיין, יש נטייה להציג את עמדתו בשנים שלפני המלחמה בצורה מעורפלת. ללכת עם, להרגיש בלי. הכוונה לשטחים. במאמר שלו בחוברת יום העצמאות הוא מתפלמס עם יצחק בן אהרון, שהפך לתומך בנסיגה ובחלוקה. אמנם אין כאן דברים סודיים, שהחוקרים אוהבים למצוא בפרוטוקולים הישנים, אבל יש אצל דיין השקפת עולם ברורה: נגד נסיגה, ובעד "להגביר את הקצב ולהרחיב ההתנחלות בשטחים". "בן־גוריון רצה בחלוקה לא בגלל חששות דמוגרפיים, ולא כדי להימנע משליטה על הערבים, אלא כדי להשתחרר מהמנדט הבריטי ולהשיג מדינה יהודית עצמאית, שבה תיפתח הדרך לתנופה רבתי בהגשמה הציונית".
דיין דיבר במפורש על כך ש"מטרת הציונות ומבחנה הם בהגשמה המעשית של התיישבות יהודית בכל שטחי ארץ ישראל". הוא טען שבן־גוריון לא העריך ב־1937 את מלוא עוצמת ההתנגדות הנפשית והלאומית של הערבים לציונות. "הישגינו בשטח זה הם עד היום דלים ביותר... אולי קרב יום שבו יתייאשו המדינות הערביות (או לפחות חלק מהן) מהסיכוי להשמידנו - וזאת אם עליונותנו הצבאית לא תתבטל".
דיין ממשיך בתפיסת "אל תירא עבדי יעקב" של ימי מלחמת ההתשה הקודרים, עת באו אליו הוותיקים ואיתם יהודים מעונבים מברוקלין, ושאלו: "וואס ויט זעיין?" - מה יהיה? השאלה החביבה על הציוני מאז ומעולם, אלא אם כן הפך לפוסט־ציוני. אלא אם כן הוא מצפה לדעיכת המדינה היהודית. אך ב־73' דיין מוריד את הטונים ונוסך יתר אופטימיות באין־מוצא הקיומי: "אל לנו להיקלע למצב שבו תקצר נשימתנו, נילחץ וניאלץ לקבל תנאי שלום שאינם לרוחנו... (נחנך את עצמנו) שגם מצב של 'לא שלום ולא מלחמה' לא יהיה לנו לבלתי נשוא".
אופטימיות כלכלית בנוסח שנות ה־70 היא ש"עזרתו הכספית של העם היהודי עלתה לשיאים שלא היו כמותם". סומכים על תרומות. אך עיוורונו של דיין משתקף באמירה: "עוצמתנו הצבאית סוככת על מפעלנו, ומעניקה לו ביטחון יותר מאי־פעם. סמכות ההחלטה על הנעשה מהסואץ ועד לחרמון נתונה בידי ממשלת ישראל. אל נגזור על התנחלותנו גבולות סרק".
במקביל, פנחס ספיר טורח להעיד שגולדה דווקא כן עשתה גישושים משמעותיים בכיוון של שלום. "יושבת פה ראש הממשלה", אמר ספיר. "כשהיא תפרסם את זיכרונותיה, תקראו מה עשתה בשטח זה... עד היום לא יצא מכך דבר".
באותה התקופה החלו מגעים עם חאפז איסמעיל המצרי, באמצעות קיסינג'ר, בנוגע לוויתורים הנדרשים תמורת חוזה שלום עם מצרים. גולדה גם העבירה לסאדאת, באמצעות שליח של הקנצלר הגרמני וילי ברנדט, מסרים עם נכונות לוויתורים נרחבים. גם התקיימו פגישות חשאיות עם משלחת סובייטית בווינה, שבה נציג סובייטי בכיר ניסה להבהיר למשלחת בראשות מנכ"ל משרד רה"מ, מרדכי גזית, שישראל לא תוכל להסתמך רק על האמריקנים בדרך לשלום. אם היה איזשהו מחדל מדיני שתרם להידרדרות למלחמה - זו העובדה שגולדה לא השקיעה מספיק בפיתוח יכולת התמרון של ישראל מול בריה"מ. היתה הסתמכות בלעדית על האמריקנים.
אביב של כחול־לבן
ישראל גלילי ביטא את הקונצנזוס הביטחוני־צבאי־מודיעיני של אופנת 73': "אני מניח כי מאחר שאין בכוחה של שום מדינה ערבית, ואף לא של כל מדינות ערב יחד, להתמודד עם ישראל - האש לא תתחדש ולא תתלקח למלחמת הכרעה". כלומר, יש למצרים בעיקר אופציה מדינית, ו"אולי תהיה אש ספורדית, פה ושם, כדי לא לתת לבעיה לדעוך".
הדבר הכי קרוב למלחמה בסביבות יום העצמאות, שחל ב־7 במאי באותה השנה, היה מצעד צה"ל בירושלים והשיר "ליל חניה" של אלתרמן בפסטיבל הזמר, שהלחין יאיר רוזנבלום וביצעה שלישייה מאולתרת של חנן, ירדנה ואפרים. "מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע/ היה נשקף פתאום מראה המלחמה".
פנחס ספיר: "למותר לציין איזו דמות תהיה אז לכנסת ישראל. ייווצר מצב שבו הערבים, כולל ערביי ישראל, יהוו לשון מאזניים כמעט בכל נושא שיעלה על סדר יומנו... במשקלם זה הם יכריעו אפילו בעניינים שבין יהודים ליהודים, מה שאנחנו קוראים לו ביתר פשטות 'מלחמות היהודים'"
המצרים אמנם הכינו את צבאם למלחמה, אבל לא היתה להם שום כוונה להתחיל אותה במאי, כמו בנרטיב של מלחמת יום הכיפורים. לכאורה היו התרעות, ובראשן של מרואן, אך משהו קרה והם החליטו לא לצאת למלחמה, אלא לדחות אותה. טענו שהמלחמה נדחתה בגלל ההכנות לפסגת ניקסון־ברז'נייב ביוני, ואולי הפעילות הצבאית המוגברת כביכול נועדה להפעיל לחץ על מנהיגי המעצמות.
במאמר מ־2012, וגם בספרו "רהב", מנפץ פרופ' יואב גלבר את המיתוס הזה. "בניגוד למקום המרכזי שתופסים אירועי אפריל-מאי 1973 בסיפור הישראלי, אצל המצרים אין להם שום משמעות. מצרים לא התכוונה אז לצאת למלחמה, ועדיין לא היתה מוכנה לה", כותב גלבר. "אירועי החודשים האלה לא נזכרים בהיסטוריה המצרית של המלחמה".
אירועי האביב של כוננות כחול־לבן שוכתבו לאחור לאחר המלחמה, כדי להמציא הסברים וצידוקים להערכות הכושלות באוקטובר לקראת המלחמה. הם שירתו גם את ראשי אמ"ן, את הרמטכ"ל ואת הקברניטים המדיניים, בראשות גולדה ודיין.
הסיפור המקובל היה: המצרים נערכו, אנחנו נערכנו מולם כשדיין ודדו חושבים שתפרוץ מלחמה, אך ראש אמ"ן - זעירא המבריק - קובע בביטחון שלא תהיה מלחמה. ההערכה שתפרוץ מלחמה גוררת בעקבותיה השקעות תקציביות אדירות בסכומים של עשרות מיליונים. יצא, אפוא, שהערכת זעירא היתה נכונה, והוא עכשיו האורקל שעל פיו יישק דבר, שלא לדבר על השיקולים התקציביים של עוד כוננות ועוד הכנות למלחמה בראשית אוקטובר.
בישיבת ממשלה ב־24 באפריל דיבר זעירא כאנתרופולוג, אך דבריו יכולים לשמש היום לצורכי מחקר אנתרופולוגי של התודעה בקרב האליטה הביטחונית השוכנת בין הקריה לבין צהלה: "הניתוח שלנו בנוי על ההיגיון הצרוף של הערבים. אילו אמרנו שההיגיון הערבי הוא כמו הישראלי או האירופי, היינו אומרים כי הסבירות (למלחמה) היא אפסית. אם אנחנו אומרים כי הסבירות נמוכה, אנו מביאים בחשבון את חוסר ההיגיון אצל הערבים".
התקפה מצרית? סיפורי פוגי
מאמרים ב"הארץ" של יואל מרקוס ושל פולס מתווכים את ההשקפה הזאת לדיירי הסביבה, אנשי המעמד הבינוני הממסדי, שהסתפקו אז בלתלות דגל כחול־לבן על המרפסת או על המכונית. "אולי יימצא מי שיטען כי סאדאת מעוניין להרדים אותנו ולהחליש את ערנותנו, ואז לפתוח בהתקפה צבאית", כתב פולס בסוף יוני על האפשרות למלחמה, "אך בעוד יש לשקול כל אפשרות של פירוש, גם הדמיונית ביותר - קשה מאוד להאמין לפירוש הזה דווקא". כלומר, מכל הפנטזיות של 73' - האפשרות של התקפה מצרית, עם או בלי בעלות ברית, היא הרחוקה ביותר.
"לאן נעלם דניאל וקס" של אברהם הפנר ביטא בזמן אמיתי את מפנה הישראליות. מין ספירת מלאי מלנכולית של מה שנותר עם התרסקות השוביניזם הצברי. אבל ב־73', באווירת "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר", אף אחד לא התלהב
זאת האווירה. "סיפורי פוגי". בחודשים שלפני כן מתחילה לרוץ להקת כוורת. ההיערכות לבחירות משתלטת על הזירה הציבורית. הקהל כבר זורם לקולנוע "סטודיו" כדי לראות את "הטנגו האחרון בפריז". לראות את מריה שניידר ולמות. במבואות סואץ. ב־9 באוקטובר, כשיואב ברום ורון בן ישי גילו את התפר בין שתי הארמיות, אפשר היה למצוא תקציר של הביקורת של זאב רב־נוף ב"דבר". הוא הגדיר את הטנגו כ"מבוי סתום של האנושות", עם סמליות קיצונית מדי. לישראלים היה פתאום על מה לדבר, השקיף עלי מוהר, מול סרט עם "יחסי מין ברוטאליים עם עירום מלא, מילים גסות..."
סוף־סוף אפשר היה למלא עשר דקות של שיחת חצות בגלי צה"ל בהגיגים שנאמרים בחיתוך דיבור עגמומי. הסרט פשוט הושלך אל המים המעופשים של התרבות הישראלית "כמו גלגל הצלה לסלונים החברתיים", תקף מוהר, וכשכתב על התופעה לא שכח לציין שלפרשני התרבות באירופה ובאנגליה יש יתרון קל, בכך שהם גם ראו את החומר שעליו הם מקשקשים.
יבגני פרימקוב, ראש המשלחת הסובייטית שעימה נפגשה הקבוצה הישראלית, לא הצליח להשיג את תשומת הלב הראויה כשהדגיש כי הוא "מייצג את הדרג העליון אצל הדובים", וכי "נגד רצונה של בריה"מ לא יקום דבר באזור".
למצרים ולסובייטים היתה הרגשה שישראל זזה ימינה. מסמך גלילי היה כעין פשרה מוסכמת במערך בין עמדתו של ספיר, שלגלג על התוכניות לבנות את העיר ימית ושלל את החזון ההתנחלותי של דיין, לבין דיין, שהרגיש כי באותה העת עומדים לרשות הציונות כל הכלים שמעניקים לה תנופה: כסף, התגברות העלייה, כוח צבאי מרתיע ופוטנציאל התיישבותי. ההנחה המקובלת, שעליה התבססו התוכניות המשותפות לישראל ולארה"ב, היתה שבמקרה של התלקחות, לרשות ישראל עומדים שניים עד ארבעה ימי לחימה. או במילים אחרות - הצמרת הביטחונית היתה בטוחה שהיא משיגה הכרעה בחזית בתוך פחות משבוע.
למעשה, השאננות היתה כזאת שצה"ל, כהרגלו, החל בהכנות לקיצור השירות ולפירוק יחידות. החטיבה שכולם מדברים עליה כמועמדת לפירוק היא חטיבה 14 הסדירה של השריון, בפיקודו של אמנון רשף, שבפרוץ המלחמה נערכה לבדה על פני חזית של יותר מ־160 ק"מ, ושהטנקים שלה (פחות מ־100) נשאו בכל כובד המתקפה המצרית. היום אומרים שאם המצרים היו מחכים כמה חודשים לתוך שנת 74' - הם היו תופסים את צה"ל בתהליך של צמצום כוחות והתארגנות מחדש, וכנראה מביאים את ישראל לתבוסה רבתי בסיני.
מעידן דיין לעידן רבין
ישראל חיה בסרט אחר. "לאן נעלם דניאל וקס". הסרט של אברהם הפנר נעשה לפני מלחמת יום הכיפורים, ויצא אחריה, ב־1974. הפנר סיפר ששום מפיץ לא רצה להוציא את הסרט. כשיצא בתקופה הפוסט־מלחמתית ראו אותו פחות מ־10,000 צופים, אבל הוא זכור כאחד הסרטים הטובים ביותר של הקולנוע הישראלי, ובעצם זהו הסרט היחיד שמבטא בזמן אמיתי את מפנה הישראליות.
אווירת פרידה מלנכולית שורה על הסרט, שלראשונה מופיעה בו דמות ראשית של יורד, של צבר שהוא אכזבה גדולה. זו מין ספירת מלאי עצובה של מה שנותר עם התרסקות השוביניזם הצברי. אבל ב־73', באווירת "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר", אף אחד לא התלהב. ואחרי המלחמה, כשהמלנכוליה של הסרט התמזגה עם תוגת השכול ואיסוף השברים, שוב היתה העדפה להשלמה קודרת, שקמה מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.
ישראל גלילי: "אני מניח כי מאחר שאין בכוחה של שום מדינה ערבית, ואף לא של כל מדינות ערב יחד, להתמודד עם ישראל - האש לא תתחדש ולא תתלקח למלחמת הכרעה... אולי תהיה אש ספורדית, פה ושם, כדי לא לתת לבעיה לדעוך"
משה דיין של 1973 מסמן סוף של תקופה. סוף עידן דיין בביטחון ישראל ובמערכת הביטחון. אחרי המלחמה - ביוני 74', ליתר דיוק - מתחיל עידן חדש: העידן של יצחק רבין. יש כל מיני חלוקות בתולדות ישראל - החלוקה המקובלת היא של תום ההגמוניה של העבודה במהפך 77' ועליית הליכוד, בחירתו של מנחם בגין ולאחריו שושלת מנהיגי הליכוד. אך יש גם חלוקה שעיקרה בתחום הצבא והתפיסה הביטחונית. בתחום הזה החלוקה ההיסטורית של 75 שנות המדינה היא, באופן גס - בין משה דיין ליצחק רבין.
מערכות הצבא והביטחון נמצאות עדיין בעידן רבין. חוויית החודשים האחרונים בהתנהגות המערכות הביטחוניות בפרשת הרפורמה המשפטית מפגינה את זה. רבין היה איש של הסדרים והסכמים, ולכן הוא ראה בהסכם השלום עם מצרים, למשל, אירוע שעולה בחשיבותו על כל הניצחונות הצבאיים. הוא ראה את יחסי ישראל ומדינות ערב, ובמיוחד סוריה ואש"ף, דרך הפריזמה של סיום העימות באמצעות הסכם בנוסח של נסיגה וויתורים תמורת שלום - על כל משמעויותיו.
רבין היה ראש ממשלה כשלוש שנים, עד למהפך. הוא היה מאמין גדול בארה"ב ובתפקידה המכריע במזרח התיכון, במיוחד בבלעדיות שלה בהשגת שלום. הוא לא היה מאמין גדול ביכולות של המדינה בייצור מערכות נשק עיקריות לצבא, ובסופו של דבר היה שותף להפלת פרויקט הלביא.
הוא חזר לממשלה כשר ביטחון ב־1984, בממשלת האחדות של שמיר ופרס. בתקופתו הומצא הביטוי "מר ביטחון". העוזרים הקרובים שלו טענו שהוא היחיד המוסמך להכריע בענייני ביטחון גורליים. האוטוריטה שלו פעלה באופן שלילי על הקצינים שהיו נתונים להשפעתו. שמיר היה מאושר מהשותפות איתו, שנמשכה עד התרגיל המסריח ב־1990.
ב־92' רבין חזר כראש ממשלה ושר ביטחון, ונאלץ לסמוך על רמטכ"ל בדמותו של אהוד ברק, שהציג מחדל אחרי מחדל. הרמטכ"ל השני בתקופתו, אמנון ליפקין־שחק, ירש מרבין את ההילה והעביר את המורשת של צבא אוסלו, ההסכמים והמשפט לדור הבא של האלופים והרמטכ"לים. רבין, להבדיל מדיין, ספג את תגרת ידה של מערכת המשפט: הוא התנגד לדו"ח אגרנט ויורט בידי אהרן ברק, ובאינתיפאדה הראשונה ראה את צה"ל נאנק תחת רצף משפטים. השקפת "בלי בג"ץ ובלי בצלם" תורגמה למחדל ביטחוני, והגירוש של מאות מחבלי חמאס ללבנון צלח בקושי רב את בג"ץ בימי מאיר שמגר, אך לא את נשיא ארה"ב. מאז רצח רבין נוצר סדק שהפך לפער, שהוליד משברי אמון בין בכירי מערכת הביטחון, במיוחד צה"ל, לבין הדרג המדיני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו