בין הצהרה למעשה: כך השפיע חוק הלאום על ישראל

אלפי מפגינים מילאו את רחובות תל אביב בצעדת מחאה נגד חוק היסוד. ימים לאחר מכן שוב גדשו האלפים את העצרת בכיכר. ושוב, צעדת מחאה מכיכר רבין אל מוזיאון תל אביב. שלוש ההפגנות לא כוונו נגד הרפורמה המשפטית. היה זה אוגוסט 2018, והמוחים יצאו נגד אחיה הצעיר והצנוע בהרבה - חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי.

המיעוטים בישראל, הערבים והדרוזים, שנפקדים כעת מההפגנות, הובילו אז את המחאה. ב־2021 דחה בג"ץ את העתירות נגד החוק, והוא יצא לדרכו. אך חמש שנים מאז נחקק, האם החוק שהיו שקידמו בכל הכוח, והיו שיצאו נגדו לרחובות, השפיע במידה כלשהי על מדינת ישראל? 

חוק הלאום עבר גלגולים רבים ונגמר בגרסה מרוככת, אולי אף מסורסת כפי שסבורים מבקריו מימין, אלה ששאפו לעגן את זהותה היהודית בחוק לאור ההרגשה שהאיזון הופר מאז שנות ה־90, וההחלטות נטו יותר ויותר לטובת זכויות האדם על חשבון שיקולים לאומיים. למשל, כפי שטענו יוזמי החוק, בסוגיית המסתננים שבה פסק בג"ץ נגד הכנסת. 

יוזמו הראשון ב־2011 היה ח"כ אבי דיכטר, חבר סיעת קדימה דאז. בתחילה, באגף השמאלי בקדימה תמכו בהצעה, אך נסוגו לאור התנגדות הגורמים המשפטיים והניסיון נכשל.

גם בהמשך פעל דיכטר, הפעם בסיעת הליכוד עם ח"כ זאב אלקין, לקדם את החוק. גורם משפטי סיפר ל"ישראל היום": "אני זוכר שהתקשר אלי נפתלי בנט ואמר לי 'תשמע, נתניהו והליכוד לוחצים לחוקק, שקד וסמוטריץ' חוששים שהחוק יסורס בייעוץ המשפטי והשאריות יסורסו בבג"ץ, כך שרק נפסיד מהחוק. אני חושש שפוליטית נהיה חייבים לתמוך'. אמרתי לו: בהיבטים פוליטיים אני לא מבין, אבל החשש של שקד וסמוטריץ' מדויק".

לימים מפלגת הבית היהודי תמכה בחוק שראש הממשלה נתניהו החל לקדם באופן אישי. לאחר משא ומתן של הליכוד והבית היהודי עם "כולנו" של משה כחלון, החוק נחקק ברוב של 62 ח"כים מול 55 ביולי 2018. אחרי העברתו הכריז דיכטר במאמר ב"ישראל היום" כי חוק היסוד מעגן לראשונה את אופיה הלאומי של ישראל, מבלי לפגוע בזכויות הפרט של אזרחיה.

אחד המשפטנים שהוביל את מאמצי החקיקה, ד"ר אביעד בקשי מקהלת - ומוביל כיום את הרפורמה - הסביר את מה שהחוק מתיימר לחולל: "חוק הלאום איננו חוק הצהרתי בלבד. הוא חוק יסוד שמשנה את המשוואה החוקתית. עם המעבר לעיגון פורמלי של ערכיה החוקתיים של ישראל בחוקי סוד נוצר חוסר איזון, כך שערכי זכויות הפרט שודרגו וערכיה של ישראל כמדינת לאום נותרו מאחור. החוק משיב לחוקה הפורמלית את האיזון".

כאמור, השפעת החוק מוטלת בספק. עד כה נעשה שימוש בחוק היסוד ב־32 פסקי דין בלבד. השופט הראשון שמיהר להשתמש בחוק הלאום הוא שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה דרורי, שקבע כי יהודי שנפגע בפיגוע זכאי לפיצוי נוסף, גם ללא הוכחת נזק. הוא התבסס על סעיף 6 בחוק, הקובע כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם".

השופט נימק: "האם חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי הוא דקלרטיבי בלבד? איני סבור כך. חזקה על הכנסת, כרשות מכוננת, כי הוציאה תחת ידה חוק יסוד שניתן יהיה לעשות בו שימוש בבתי המשפט". בפסק דין אחר קבע שיש לספק מידע לנפגעי טרור על מחבלים לצורך תביעה אזרחית.

אלא ששני פסקי הדין, וכאלה דומים של דרורי, התהפכו בעליון. השופט יצחק עמית כתב: "התקשיתי להבין מדוע נדרש בית המשפט להתבסס על חוק יסוד זה. באשר לשיטתו שלו, ניתן היה להגיע לתוצאה גם ללא שימוש בחוק יסוד. מדוע להידרש לעקרונות כלליים ומופשטים ולהעיר מרבצם נפילי ארץ כמו זכויות חוקתיות, כאשר כלים רגילים של משפט עומדים לרשותנו. עיקרו של דבר, חוק יסוד: הלאום, שעניינו במאפיינים הזהותיים של המדינה, לא נועד לשמש את ראובן בריבו עם שמעון".

"אבן נגף שורבבה לפס"ד"

אירוע מכונן אירע ב־2021 בכרמיאל. השופט יניב לוזון מבית משפט השלום בקריות דחה בקשה של הורים ערבים להקים בית ספר ערבי בכרמיאל במקום הסעות לתלמידים לבית ספר מחוץ לעיר. לוזון קבע כי "כרמיאל היא עיר יהודית, שנועדה לבסס התיישבות יהודית בגליל. הקמת בית ספר בשפה הערבית ומימון הסעות לתלמידים ערביים עלולים לשנות את המאזן הדמוגרפי ולפגוע בצביונה". עוד נימק השופט כי "פיתוח ההתיישבות היהודית וביסוסה הם ערך לאומי המעוגן בחוק יסוד, ויש בו כדי להוות שיקול ראוי ודומיננטי במערכת השיקולים העירונית, כולל לעניין הקמת בית ספר וקביעת מדיניות במימון הסעות אל מחוץ לעיר".

דרישת ההורים נדחתה במחוזי, אך השופט רון שפירא ביטל את ההכרעה לגבי חוק הלאום. "אבן נגף שורבבה לפסק הדין שלא לצורך, ועניינה בהחלה ובפרשנות של הוראות חוק הלאום ובקביעת בסיס מדיניות מכוח אותו חוק. לא היה מקום לעשות שימוש בהוראות החוק כשעניין זה כלל אינו במחלוקת, והצדדים לא טענו ולא ביקשו להתבסס על הוראות החוק. לא היה מקום להוסיף לעיריית כרמיאל שיקולי מדיניות שהעירייה לא טוענת להם, לא התבססה עליהם, ומסתייגת מהם".

מלבד זאת, לפחות שלוש פעמים ניסו אזרחים, שישראל קיבלה בקשות של מדינות חברות להסגיר אותם לידיהן לצורך העמדה לדין, להדוף את ההחלטה בעתירה לבג"ץ, שבה טענו כי על פי חוק הלאום אין להסגיר יהודים. בג"ץ דחה זאת, גם בבקשה לדיון נוסף, וקבע כי "חוק הלאום לא נועד לייבא עבריינות יהודית לישראל".

על הסעיף הזה ניסתה גם חברת "מנו ספנות" להיתלות כשעתרה לבג"ץ כי המדינה תישא בעלויות האבטחה של אוניות הקרוז שלה. השופט יצחק עמית דחה זאת, ויחד עם השופטים מני מזוז ונעם סולברג כתב: "כשלעצמי, מסופקני עד כמה ניתן להשקיף על תיירים ישראלים המפליגים להנאתם בספינות תיירות כמי ש'נתונים בצרה ובשביה'. מכל מקום, הניסיון להסיק מסעיף זה קיומה של חובה אופרטיבית של המדינה לממן את הוצאות האבטחה של גוף מסחרי כדוגמת העותרת הוא נטול אחיזה, ולו מינימלית, בלשון חוק היסוד".

ב־2020 הוגשה לבג"ץ עתירה בטענה כי לפי החוק יש להעניק ליהודים חופש פולחן בהר הבית ולהתיר להם להתפלל. השופטים דחו זאת, ונקבע כי "אין בהוראות החוק כדי לשנות דבר מהאיזון שנקבע לעניין תפילת יהודים בהר הבית, הכפוף להערכות מצב עדכניות ולבחינת הגורמים המקצועיים בדבר".

אם לסכם - מבדיקת ההליכים המשפטיים שבהם נעשה שימוש בחוק הלאום עולה כי הוא נותר כמעט חסר משמעות וללא השפעה אופרטיבית.

במוצאי יום העצמאות פורסם בחדשות 12 כי מפלגת עוצמה יהודית העלתה להחלטת ממשלה "הצעת מחליטים" ולפיה "ערכי הציונות כפי שהם באים לידי ביטוי בחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, יהיו ערכים מנחים מכריעים". עם זאת, הודגש כי "מבלי לגרוע מעקרונות המעוגנים בחוקי היסוד", בין השאר כמובן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. משפטנים מעריכים כי זהו עוד צעד חסר השפעה ותכלית.

באופן אירוני, המיעוטים שהתנגדו לחוק הם היחידים שהצליחו לגרום לבתי המשפט להעניק להם מעט סעדים מכוחו. ב־2019 קבע בית משפט השלום בחיפה כי על באולינג לפצות אזרח ערבי שהחליק ונפצע, זאת משום ששלטי האזהרה היו בשפה העברית בלבד. בית המשפט הסתמך, בין השאר, על הסעיף בחוק שלפיו לשפה הערבית יש "מעמד מיוחד במדינה".

בהליכים אחרים נקבע כי "לא קמה חובה על בעל דין להגיש תרגום של מסמכים שנערכו בשפה הערבית", זאת בשל מעמדה של השפה הערבית בחוק הלאום. עם זאת, "במקרים שבהם השופט היושב בדין והצד שכנגד אינם בקיאים בשפה הערבית, טוב יעשו בעלי הדין הרוצים להגיש מסמך בערבית אם ייחלצו לעזרת בית המשפט ויתרגמו כראוי את המסמכים המוגשים לשפה העברית". בבית הדין לעניינים מקומיים בתל אביב הצהירה עיריית תל אביב כי מחובתה להגיש מסמכי שימוע בשפה הערבית לפני העמדה לדין, וזאת בשל חוק הלאום.

המילה האחרונה

בימים אלה תלוי ועומד הליך בבג"ץ שבו לראשונה הייעוץ המשפטי לממשלה הוא שדרש מבג"ץ להעניק סוף־סוף משמעות לחוק הלאום. ב־2021 הרחיבו שופטי בג"ץ יצחק עמית וענת ברון את חוק השבות וקבעו כי גם אלמנה של זכאי חוק השבות, אשר אינה יהודיה, זכאית לעלות לישראל מכוח החוק, זאת חרף התנגדות המדינה ובפרשנות אקטיביסטית לחוק. השופט דוד מינץ התנגד ונותר בדעת מיעוט. בהוראת שרת הפנים לשעבר, איילת שקד, מנהלת כיום הפרקליטות הליך של "דיון נוסף" בדרישה לביטול ההחלטה, זאת מכיוון שבין השאר היא סותרת את סעיף 5 בחוק הלאום, שלפיו "המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית", ולא לעלייה שאינה יהודית.

"התמונה שאתה מציג בפניי, שלפיה מאז נחקק חוק הלאום הוא נעדר השפעה בפסיקה, וגם השימוש שנעשה בו על ידי השחקנים השונים בזירה מצומצם עד מאוד, לא מפתיעה בכלל", אומר היועץ המשפטי לשעבר של הכנסת, עו"ד איל ינון, אשר ליווה את חקיקת חוק היסוד מראשיתו, ואף הגן עליו בבג"ץ כאשר ייצג את הכנסת. חוק יסוד: הלאום הוגש בנוסחים שונים, חלקם בעייתיים וכאלה שהביאו את ינון וגם את היועמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט להזהיר כי הוא ייפסל בבג"ץ.

לאחר תיקונים צלחה דרכו. "לכתחילה חוק הלאום הוא במהותו חוק דקלרטיבי, מעין מבוא לחוקה, שאינו אמור להיות 'חוק של חולין לשימוש יומיומי'", מסביר ינון. "נוסף על כך, כדי להתמודד עם קשיים חוקתיים משמעותיים שעלו במהלך דיוני החקיקה התחייבו ראש הממשלה דאז נתניהו ושרת המשפטים דאז שקד מעל בימת הכנסת שהחוק לא נועד לסתור או לפגוע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובזכויות שנפסקו על פיו, ובמיוחד הזכות לשוויון שחוק הלאום נחשד על ידי רבים ככזה שנועד לפגוע בה".

עם זאת, מאבחן ינון, החוק עדיין לא אמר את המילה האחרונה. "אין זה בהכרח מעיד על גורלו העתידי של החוק. כפי שלא ניתן היה לחזות מראש מה יהיה היקף השימוש שייעשה ברבות השנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כך גם מוקדם להספיד את חוק הלאום. למדנו שלחוקים יש חיים משל עצמם. שינויי העיתים, הנסיבות והרכבו של בית המשפט העליון עשויים לשנות מגמות פרשניות ולהשליך גם על השפעתו של חוק הלאום".

כאשר ינון מדבר על "מגמות פרשניות", אפשר לנחש שהוא מתכוון לפסק דין של בג"ץ בעתירות נגד חוק הלאום. לא רק שהשופטים קבעו כי בסמכותם להתערב בחוקי יסוד, אלא שלמעשה אין בכך צורך, שכן אפשר לאיין חוק יסוד באמצעות פרשנות שיפוטית - שלפיה חוק יסוד הלאום לא ישנה דבר במציאות הממשית.

שאלת המסגד

"זה נכון", אומר ד"ר חגי ויניצקי, ראש מכון בגין למשפט ולציונות במרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט". ד"ר ויניצקי הוא משפטן בכיר, היה מועמד לבית המשפט העליון, וממובילי חקיקת חוק יסוד: הלאום. לדבריו, "הנשיאה חיות קבעה שיש לפרש את חוק יסוד: הלאום בפרשנות מקיימת שתהלום את ערך השוויון, שהוא זכות נגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך, למשל, בעוד שכוונת המחוקק היתה שהשפה הערבית לא תהיה שפה רשמית, אלא במעמד מיוחד, הנשיאה חיות קבעה שלא יהיה שינוי במעמד השפה, כלומר היא תישאר שפה רשמית - בניגוד לכוונת המחוקק".
ד"ר ויניצקי נכנס אל מהלכי החקיקה כאשר הצעת חוק היסוד כבר הוגשה על ידי ח"כ אבי דיכטר.

"ערכתי מחקר אמפירי יחד עם ד"ר שאול שארף במסגרת מכון בגין למחקר וציונות ביחס לכל חוקות העולם, והראינו שרוב סעיפי חוק יסוד: הלאום מעוגנים במרבית החוקות במדינות העולם", הוא מספר. "הצגתי את המחקר בוועדה בראשות ח"כ אמיר אוחנה והשתתפתי בכל הדיונים. בנוסף, ההצעה שלי לכלול בחוק היסוד שזכותנו על הארץ היא זכות דתית ולא רק זכות היסטורית התקבלה.

"עם זאת, סעיף ההתיישבות בהצעת החוק אפשר הקמת יישובים נפרדים לפי דת או לאום, כך שהיה ניתן למנוע מאדם לגור היכן שירצה, דבר שהיה עלול לגרום לביקורת בינלאומית חריפה, ולכן פעלתי לשנות אותו. יחד עם עו"ד שמחה רוטמן, שעוד לא היה אז חבר כנסת, הצענו את הנוסח שהתקבל על ידי הח"כים ועל ידי היועץ המשפטי, שלפיו המדינה תקדם התיישבות יהודית. למרות לשון החוק וכוונת המחוקק, השופט פוגלמן קבע שעל פי כללי הפרשנות המקיימת יש להנהיג מדיניות שוויונית ביחס להקצאה ולחלוקה של קרקעות המדינה מבלי לפגוע בערך ההתיישבות".

אזרח ערבי הוא שווה זכויות כמוני וכמוך, הוא זכאי לגור היכן שירצה.

"נכון, רציתי שהממשלה תוכל להקים יותר יישובים יהודיים, כדי לקדם את ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל, יישובים יהודיים במובן שיש בהם מוסדות יהודיים. והרי ממילא כל אדם יוכל לגור שם, בין שהוא ערבי ובין שהוא דרוזי, ואין כל פגיעה בזכויות הפרט. עם זאת, בשטחים הציבוריים של יישוב יהודי לא אמור לקום מסגד. עם זאת, השופט פוגלמן קבע שצריך הקצאה שוויונית בקרקעות. תוצאה זו תקשה מאוד על קידום ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל, דבר בעייתי ברמה הלאומית, וכשהיתה ציפייה שחוק יסוד: הלאום ייתן לה מענה".

אם המבנים הציבוריים הם יהודיים בלבד, תיאורטית ערבי יכול לגור שם. דה פקטו אתה מונע ממנו כי אין לו מסגד להתפלל, למשל. בבג"ץ כפר ורדים ובבג"ץ נילי הכריחו השופטים את היישובים להקים מקווה כי כמה משפחות בודדות חזרו בתשובה. ברגע שאזרח גר ביישוב, יש לספק לו מוסדות דת, כך שמסגד צריך להיות מוקם. ובסוף, מדינה ליברלית לא יכולה לראות באזרח ערבי שומר חוק איום בגלל זהותו האתנית ושאיפותיו הפוליטיות.

"אני לא חושב שתהיה חובה לאפשר הקמת מסגד, אלא אם כן תהיה מסה קריטית של תושבים ובאמת לא יהיה אפשר להתעלם מהצורך שלהם. הבג"צים שהזכרת היו פסקי דין נכונים, משום שאישה דתייה שגרה ביישוב ללא מקווה לא יכולה לטבול ביום שישי כי אסור לה לנסוע במכונית ליישוב אחר. הציונות לא נגמרה, אנחנו עלולים לאבד את הגליל והנגב, בהיעדר רוב יהודי.

"אבל שוב, ברמת הפרט כל אזרח הוא שווה זכויות וזכאי לגור היכן שירצה. הערבים והדרוזים אינם אזרחים סוג ב', יש להם שוויון זכויות מלא ברמת הפרט והקהילה. מדוע בעצם נחקק חוק הלאום? החוק נועד לתת מענה להצעות לחוקק חוק יסוד שאנו מדינה דו־לאומית - מדינה יהודית־ערבית. אכן, חוק יסוד: הלאום נועד למנוע את זה ולהכריע שאנו מדינה יהודית. לדרוזים לא צריכה להיות כל בעיה עם החוק. גם לערביי ישראל, שאין להם בעיה שהמדינה היא מדינה יהודית, לא צריכה להיות בעיה עם החוק. הבעיה נעוצה במי שהגדרת המדינה היהודית מפריעה לו. חוק יסוד: הלאום מטרתו להכריע את זהותה הלאומית של המדינה כמדינה יהודית, לחזק את המוטיב הלאומי־יהודי בפסיקת בתי משפט ולעגן בחוקה המתגבשת של המדינה את המוטיבים הלאומיים כנהוג ברוב חוקות העולם".

בסופו של דבר, חוק היסוד לא השפיע בפסיקה וגבה מחיר ביחסי המיעוטים והמדינה.

"גם אני די מאוכזב מכך. בטווח של ארבע שנים וחצי היה מצופה שפסקי דין רבים יותר יעשו שימוש בחוק. עם זאת, אני חושב שהחוק עוד יחולל שינוי גדול. גם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לקח זמן להתניע. בסופו של דבר, הכל תלוי בשופטים, כמה הם רוצים לממש ולהפעיל אותו. אם השופטים היו רואים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו חוק הצהרתי בלבד, גם הוא לא היה משפיע".

רווח והפסד

עו"ד חסן ג'בארין - משפטן, פעיל זכויות אדם ומייסד ומנכ"ל ארגון "עדאלה", הארגון שעתר לבג"ץ נגד חוק יסוד: הלאום - דווקא משוכנע בהצלחתו של ד"ר ויניצקי וסובר כי לחוק יסוד: הלאום השפעה משמעותית, גם אם היא אינה ניכרת בפסיקה.

"חוקים ערכיים שנועדו לקבע זהות - מטבעם שלא להיות נוכחים בפסיקה", הוא מסביר. "חוק יסוד: הלאום מייצר באופן מפורש מרחב. הוא כמו מבוא לחוקה, ותפקידו לתת לגיטימיות לטיעונים מסוימים שהם כבר במסגרת המובן מאליו. הרי כבר מובן מאליו שהמדינה היא אך ורק ליהודים ושמדינת כל אזרחיה זה אסור. לחוק יש השפעות ממשיות, והיום באמצעות החוק אפשר להקים יישובים רק ליהודים. אם בעבר החוק שמנע איחוד משפחות נומק רק בטעמים ביטחוניים, היום אפשר להודות שהוא רק מטעמים דמוגרפיים. אלה הן השפעות חדשות. עד לחוק הלאום הם נתקלו במכשולים משפטיים, וכעת מכשולים אלה הוסרו. פחתו גם עתירות ארגוני זכויות אדם לבית המשפט העליון בנושאים חוקתיים הקשורים לפגיעה בזכויות פלשתינים".

למה בעצם?

"כי אנחנו עושים חישובי נזק־רווח. אם אני הולך נגד שר על היבט מסוים, יש סיכוי שאפסיד ובכך יקבעו את סעיף ההתיישבות לחוק הלאום. השופטים השמרנים עלולים לחזק אותו, ליצור הלכה. בעבר הייתי מגיש מייד ערעור לעליון, היום אנחנו הרבה פעמים מעדיפים לוותר. מעבר לכך, זה גם עניין של תודעה, תחושה שמרחב הפעולה המשפטי שלך צומצם. מרגע שהמרחב המשפטי הוא גזעני, אתה מייד נוטה לפנות פחות לבג"ץ".

עם תודעה ותחושות אי אפשר להתווכח. בפועל, לא רואים שינוי בשדה המשפטי.

"זה כבר קורה. היום רוצים להקים יישובים בנגב ובגליל ולומר שהם רק ליהודים. מה זה משמר לאומי? זה משמר נגד ערבים. רוצים לייהד אזורים. נוסף על כך, כששוטרים חוטפים דגלי פלשתין מהפגנות סטודנטים הם לא אומרים לעצמם 'אני עושה זאת מכוח חוק הלאום', אלא שהחוק יוצר מרחב שמאפשר לעשות דברים כאלה".

אולי מה שמפריע לך בעומק הוא שהמדינה מוגדרת יהודית?

"חוק הלאום לא אומר שהמדינה יהודית, הוא אומר שהיא רק של יהודים. החוק שולל מימוש הלאומי. מי שלא יהודי - אין לו זכויות תרבותיות, פוליטיות וחברתיות. זה נכון שאני נגד הגדרת המדינה כיהודית, אף שההגדרה 'יהודית' עמומה ואפשר לקחת אותה לכאן ולכאן. מהו אותו היבט יהודי של המדינה? חוק יסוד: הלאום אומר שהמדינה ליהודים בלבד".

עו"ד ג'בארין, כל זה לא נמצא בטקסט של החוק.

"בתחילת השנה הוצאנו נייר מדיניות, שבו סקרנו את ההסכמים הקואליציוניים ואת קווי היסוד של הממשלה. הראינו כיצד חוק יסוד: הלאום חגג שם באופנים שלא ראינו קודם לכן. כותבים ברחל בתך הקטנה על הדרת ערבים, נכתב שם שהמדינה תקיים את האמור בחוק יסוד: הלאום ותפעל לייהוד המדינה. מה זה לשמר את יהדות המדינה? זה להדיר ערבים, מבלי לומר את זה במפורש. ראה עד כמה דומה המבוא לחוקה של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה לחוק יסוד: הלאום, וגם המבוא שלהם לא צוטט הרבה בפסיקה".

גם פרופ' אמל ג'מאל, תושב ירכא וחוקר בכיר של מדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב, סבור שהצלחת החוק משמעותית ביותר. "אזרחים ערבים צריכים להיות חלק אינטגרלי מההוויה הישראלית. מעשית זה לא היה לפני חוק הלאום אבל הפוטנציאל היה קיים, שהרי במגילת העצמאות נחתמה הבטחה לשוויון. גם פסיקות בג"ץ נשענו על ערך השוויון. חוק הלאום ביטל את הפוטנציאל. הוא מיסד את ההיררכיה בין יהודים לבין לא־יהודים וביטל את השוויון, שהוא הבסיס היסודי ביותר לאזרחות.

"האזרחות רוקנה מתוכן לטובת תפיסה לאומית גזענית, שניכסה לעצמה את כל מוסדות המדינה, תקציביה ומשאביה. אני מסכים עם דעת המיעוט של השופט ג'ורג' קרא, שקרא לפסול את החוק מפני שהפרשנות של רוב השופטים כאילו חוק הלאום הוא חלק מהחוקה הישראלית המתגבשת יש בה חוסר הבנה. החוק הוא שצובע את כל החוקים האחרים בצבעו, ולא להפך. כמו כן, הבלעדיות היהודית על הזכות הלאומית להגדרה עצמית בעצם מבטלת את הזכויות הלאומיות של הפלשתינים בתוך השטח המכונה ארץ ישראל, שבחוק הוא שטח ללא גבולות, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו".

חוק הלאום קובע שהמדינה אינה מדינת כל אזרחיה, אלא מדינת הלאום של העם היהודי. זו בעצם הבעיה?

"זה חלק מהבעיה. הבעיה אינה במדינה היהודית אלא במדינה המייהדת. כי מדינה יהודית במובן זה שיש בה רוב יהודי - כל עוד יש בה מרחב ציבורי חופשי, היא יכולה להתיישב עם דמוקרטיה. ברגע שמדובר בתפיסה אקטיבית של לאומיות, מייהדת כל הזמן, גם בגליל, בגולן ובגדה, זו לא מדינה יהודית דמוקרטית אלא מייהדת, שעושה שימוש ברוב הדמוקרטי לקדם מדיניות מייהדת. כלומר, שליטה יהודית אבסולוטית בשטח, הרחבת ההתיישבות היהודית וצמצום שטחי המחיה של האוכלוסיות הלא יהודיות, חלוקת תקציבים לא שוויונית לרעת המיעוטים, וכן השיח שכל מי שמערער על יהדותה של המדינה נתפס כלא לגיטימי, כפוגע בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי".

הטענות לאפליית מיעוטים היו גם לפני החוק, כך שמעבר לטענה שהוא עיגן את המצב הקיים לא נוצרה מציאות חדשה כלשהי.

"מה יהיו מדינות כמו ארה"ב וצרפת בעוד שנים? האופק פתוח, כי יש שוויון. החוק בהגדרה לא מאפשר שוויון במדינת ישראל, האופק נסגר. נכון שהיתה אפליה, אבל האפשרות של הוויה לאומית בחפיפה לאזרחות כמו בבריטניה, למשל, נסגרה. כשהיה אופק, זה אפשר למיעוטים להרגיש בבית, אופק מפייס. אם חוק הלאום היה נחקק בצרפת, היינו רואים שינוי במציאות בפועל, אבל בישראל המדיניות המפלה קדמה לסמכות להפלות. חוק הלאום הוא הסמכות. מרגע שעיגנת את תפיסת העולם והמדיניות הלאומית שלך בחוק יסוד, כל מאבק במדיניות הוא בעצם גם מאבק חוקתי".

"גם אי אפשר לשנות את החוק מפני שיש רוב ימני מובהק. גם חלקים מהאופוזיציה כמו גדעון סער וזאב אלקין, שקידם בעצמו את החוק, הם ימנים מובהקים. הדרוזים הבינו שמי שתורם לקולקטיב המשותף, תורם לביטחון הלאומי וירגיש חלק מההוויה הקולקטיבית. גם אם היתה קיימת אפליה כלפיהם, הם יכלו להיאבק בכך בטענה 'הבטחתם לנו ואתם לא מקיימים'. חוק הלאום ביטל את ההבטחה, ואת הציפייה למימוש. תפיסת הביטחון לפי חוק הלאום היא ביטחון אתני מצומצם. ביטול חוק ההתנתקות, ובעיקר ההפיכה המשטרית, הם המשך ישיר לחקיקת חוק הלאום. אנחנו רואים ששנים אחרי חוק הלאום יש התפכחות בשמאל, שחוק הלאום יצר תפנית חוקתית שסתמה את הגולל על העתיד האפשרי המשותף".