זרעי הפורענות: כך נפלו הקורבנות הראשונים של "עלילת אל־אקצא"

שנה לפני קום המדינה, בשביעי של פסח תש"ז, יצא אשר איצקוביץ מביתו שבירושלים, מלווה בחברו יצחק איצקוביץ, כדי להתפלל בכותל המערבי. השניים צעדו ברחוב דוד, אך ככל הנראה החמיצו את הפנייה ימינה, במורד הרחוב, אל הכותל המערבי, ומצאו עצמם לפתע מול שער השלשלת (אחד משערי הר הבית). המון מוסלמי מוסת שהבחין בהם הסתער עליהם בחמת זעם בסכינים, באבנים ובאלות. יצחק איצקוביץ חולץ פצוע על ידי שוטר ערבי, שגרר אותו דרך שער השלשלת אל תוך מתחם הר הבית וחייו ניצלו.

אשר איצקוביץ, ניצול אושוויץ, שהגיע לארץ שנתיים בלבד קודם לכן, נרצח בלינץ' על מפתן ההר, כשהוא בן 20 שנים בלבד. הוא נטמן במוצאי שביעי של פסח בהר הזיתים. רק בשנה שעברה, 75 שנה אחרי הירצחו, דאג ישראל מידד, תושב שילה וחוקר תולדות היישוב והתנועה הציונית, מי שחשף ותיעד את הפרשה, להקים על קברו (בסיוע תורם) מצבה מכובדת שבה תועדו בקצרה נסיבות מותו.

איצקוביץ, יליד צ'כיה שהוריו אבדו במחנות, קיווה להקים משפחה וחיים חדשים בארץ ישראל, אך הפך לאחד מראשוני הקורבנות היהודים בארץ ישראל של עלילת הדם המסיתה והשקרית "אל־אקצא בסכנה". גם מאורעות תרפ"ט והטבח ביהודי חברון, 18 שנה קודם לכן, הותנעו על ידי אותה הסתה שקרית ממש, ומאז מלחמת ששת הימים ועד ימינו אלה התרחשו מאות פיגועים ואלפי ניסיונות פיגוע ביהודים על ידי מפגעים שפעלו למען או בגלל "אל־אקצא שבסכנה".

רבים מקורבנות "טרור אל־אקצא" טמונים בבתי העלמין ברחבי הארץ. בשבוע הבא, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה והטרור, יועלה זכרם של רבים מהם. בין קורבנות "טרור אל־אקצא" ניתן למשל למנות את הילדה הלל יפה אריאל בת ה־13.5 שנרצחה בדקירות סכין במיטתה, בבית הוריה שבפאתי קריית ארבע (2016); את שלושת בני משפחת סלומון מהיישוב חלמיש, שנרצחו בביתם על ידי מחבל מהכפר כובאר (2017); וגם רבים מקורבנות הפיגועים האחרונים, ביניהם זה שבו נרצחו שבעה בני אדם רק בינואר האחרון בשכונת נווה יעקב.

למשפחות השכולות לא משנה בדרך כלל מה היו מניעי הטרוריסטים הרוצחים, וזה יותר ממובן. הידיעה הרי לא תשיב להם את יקיריהם. לעומת זאת, בצד הרוצח "השאהידים של אל־אקצא" נחשבים לאליטה ולמובחרים שברוצחים, והעלילה השקרית שהתניעה מעשי טרור רבים כל כך נוכחת מתמיד ומאיימת להפיל עוד קורבנות.

רק לפני ימים אחדים השתתף שייח' עכרמה סברי (83), המופתי לשעבר של ירושלים ומי שעמד בראש המועצה המוסלמית העליונה, בכנס מקוון לרגל "יום ירושלים" האיראני, לצידם של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה וראש הלשכה המדינית של חמאס איסמאעיל הנייה. גם הפעם עמדה במרכז האירוע אותה עלילה שקרית.

תלונות נגד סברי - ארכי־מסית, שהקילומטראז' שלו בסוגיית "אל־אקצא בסכנה" ארוך ובעייתי - מתבררות עתה בפרקליטות המדינה. אלא שההכרעה אם להעמיד לדין את סברי, אחד מאנשי הדת הבכירים במזרח ירושלים, אינה רק משפטית אלא גם מדינית. אם יתגבשו מספיק ראיות כדי להעמיד את סברי לדין, יובא עניינו לדיון גם בלשכות ראש הממשלה ושר המשפטים, וכן בפני הדרג הביטחוני הבכיר.

העלילה נוכחת כיום גם בין ערביי ישראל, במקומות כאום אל־פחם, סכנין, באקה אל־גרבייה, יפו ונצרת. בכל היישובים הללו נשבעו רק לפני שבועיים המונים מוסתים אמונים לאל־אקצא שבסכנה. ההתרחשות הזאת נותרה מעט בצל, על רקע שיגורי הרקטות לעבר ישראל מעזה, מלבנון ומסוריה שהתקשורת התמקדה בעיקר בהם, אבל הם חמורים לא פחות מהתנהלותו של סברי.

בעראבה, למשל, התקיימה תהלוכה שהובילו ראשי היישוב, וכן מג'די חטיב, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שם, ומוחמד כנעאנה, שבעבר הסתבך בקשר עם חיזבאללה והועמד לדין. בתהלוכה הזאת נשזרו הקריאות בעניין אל־אקצא בקריאות עידוד לחמאס להפציץ את תל אביב ואת קריית שמונה.

"משחק בכל הקלפים"

שורשיה של עלילת הדם השקרית "אל־אקצא בסכנה", שהפכה את הר הבית לחבית בעירה, לנפץ ולמוקד קבוע של פורענות, מרחיקים עד לימי הצהרת בלפור וימי המאבק להקמת המדינה. הר הבית ואל־אקצא גויסו כבר אז כמכשיר אפקטיבי לטובת המאבק של התנועה הלאומית הפלשתינית, שהיתה באותן שנים רק בחיתוליה.

חוקרים כד"ר דותן גורן, או החתום מעלה (בשניים מספריו), שהתחקו אחר שורשי העלילה ומקורה, העלו כי באפריל 1918, כחצי שנה לאחר הצהרת בלפור, נפגש יו"ר ועד הצירים דאז, ד"ר חיים ויצמן, עם מנהיגים ערבים בקהיר במטרה לעניין אותם בעבודת הוועד ובציונות. ויצמן סיפר לימים שכבר אז נפוצו בקרב המנהיגים הערבים שמועות שווא על כך שוועד הצירים קיבל את הסכמת ממשלת בריטניה להרוס את מסגד עומר (כיפת הסלע), ולבנות במקומו את בית המקדש. ויצמן טרח כמובן להזים שמועות אלה.

גם ועדת פלין, ועדת החקירה הבריטית שבדקה את מאורעות תר"פ, עסקה באותן שמועות. היא ציינה שניסיונות הרכישה של סמטת הכותל המערבי, בראשית המאה ה־20, התפרשו בקרב הציבור המוסלמי כצעד ראשון לקראת השתלטות יהודית על אל־חרם אל־שריף (הכינוי המוסלמי להר הבית - נ"ש) כולו.

אלא שהעלילה הצמיחה כנפיים והתפשטה בכל רחבי העולם המוסלמי בעיקר בזכותו של אדם אחד, "המופתי הגדול", צורר היהודים, חאג' אמין אל־חוסייני, לימים שותפו של היטלר.

כמי שעוסק בסוגיית הר הבית ואל־אקצא שנים רבות ניסיתי לא פעם לברר האם המופתי עצמו אכן האמין, באמת ובתמים, שהיהודים מתכוונים להשתלט על אל־אקצא ולהחריבו.

התשובה המפורשת ביותר לכך, לפחות עד כה, ניתנה במאמר שפרסם חבר הכנסת והשר לשעבר אליהו ששון בעיתון "דבר" לפני 51 שנה. ששון, מי שכיהן גם כראש המחלקה הערבית של הסוכנות וסיפק לא מעט מודיעין למוסדות היישוב, הציג את השאלה הזאת, כך מתברר, ישירות לחאג' אמין, עשרה חודשים לפני פרעות תרפ"ט.

ששון נפגש עימו כעיתונאי דובר ערבית במשרדי המועצה המוסלמית העליונה ב־9 בנובמבר 1928. הוא היה אז בחור צעיר בן 26. המופתי היה מבוגר ממנו בשבע שנים בלבד, וההסתה בעניין אל־אקצא היתה אז בעיצומה. ששון ראיין אותו במשך כשעה וחצי. המופתי חזר ואמר כי הוא מאמין בכל ליבו שהיהודים משתמשים בכותל כדי להגיע לאל־אקצא ולהשתלט על קודשי האסלאם. למרות זאת, היתה בדבריו גם נימה פוליטית מובהקת, לאו דווקא דתית, שהבהירה כי אין מדובר באמונה תמימה; שלא פעם המטרה מקדשת את האמצעים, ושלמען אל־אקצא מותר לשקר.

"...המדינאי, בבואו להגן על זכויותיו ותביעותיו", אמר המופתי לששון, "משחק לעיתים בקלף אחד, ולעיתים - בכל הקלפים שברשותו. לעיתים המטרה מקדשת את האמצעים. הכל לפי התנאים והנסיבות". במלחמתו נגד הציונים מותר לו, כך אמר, "להשתמש בכל הטענות שיש להן ושאין להן אחיזה במציאות, ואף בעת הצורך להטיף לשפיכת דמם של הציונים, הבאים לגזול מערביי ארץ ישראל את מולדתם ואת זכותם על הארץ היקרה הזאת..."

חוסייני המציא ופיתח לא רק את עלילה "אל־אקצא בסכנה" - הוא גם העניק לגיטימציה לשימוש שנעשה בהר לצורכי לוחמה, טרור והסתה. חוסייני היה חלוץ גם בתחום זה. קודם שהפך למבוקש על ידי הבריטים ונמלט מהארץ הפכו הוא ואנשיו את המסגדים, את הר הבית ואת חצרותיהם לבסיס אמל"ח, טרור ומרי.

"תאונת עבודה" בהר

כאז כן היום שאב הטרור לגיטימציה להשתמש בהר ובמסגדיו כבסיס לפעולותיו, מתוך נקודת מבט שגורסת כי אותו בסיס "מאוים" על ידי אויבי האסלאם. מכיוון שהפגיעה באויבי האסלאם לגיטימית, לגיטימי גם לתכנן את הפגיעה בהם מתוך "אל־אקצא המאוים", מתוך "אל־אקצא שבסכנה", ואף לאגור בו נשק, כפי שאירע כנראה גם בפסח האחרון.

שב"כ חוקר בימים אלה מידע שלפיו בהתפרעות ובהתבצרות האלימה באל־אקצא לפני כשבועיים, זו שאילצה את כוחות הביטחון להיכנס למסגד ולבצע מעצרים רבים, תכננו חלק מהמתפרעים להשתמש במטעני צינור שהוברחו אל תוך המסגד, שימוש שאגב אינו תקדימי. מטעני צינור נתגלו בהר הבית גם ב־2015, ורק לפני חצי שנה הוגש כתב אישום נגד שאדי אבו סנינה, צעיר מזרח־ירושלמי, בחשד שתכנן לזרוק מטען צינור לעבר כוחות הביטחון בהר הבית. המטען נפל מידיו והתפוצץ במסגד.

ד"ר דותן גורן, שחקר ובדק את השימוש במסגדי ההר כמחסן אמל"ח על ידי המופתי הגדול ואנשיו, עוד לפני קום המדינה, מזכיר שהמופתי, שהיה שותף למהלכים אשר הניעו את המרד הערבי הגדול נגד הבריטים בשנים 1939-1936, מצא מקלט במסגדי הר הבית בעת שהבריטים ביקשו לעצור אותו. באותה תקופה הפך ההר מקלט לחברי כנופיות ערביות שהשתתפו במרד, ומקום מסתור לנשק ואמצעי חבלה. עדויות שונות מצביעות על כך: לדוגמה, בדרך זו הוצאו מההר באחד הלילות של ינואר 1938 1,500 כדורי רובה והועברו לכנופיות הערביות בחברון. ביולי אותה השנה פרסם "הארץ" כי סמוך לכיפת הסלע נמצאה כמות "הגונה" של נשק, שהוסתר בתוך חומרי בניין שהוכנו כדי לשפץ את המסגד.

כשבועיים לאחר מכן אותרה פצצה גדולה מתוצרת בית בחיפוש אצל אחד משומרי ההר, בחדר ליד ויה דולורוזה. באותו קיץ חדרו מאות מאנשי הכנופיות לעיר העתיקה בירושלים ודחקו ממנה את המשטרה הבריטית. בהושענא רבה של אוקטובר 1938 התרחשה "תאונת עבודה" בהר, ומטען חומר נפץ שהתפוצץ פצע כמה ערבים.

בעקבות כך, ולא במנותק מהאווירה הכללית שהמופתי הגדול הצליח להשליט ברחוב הירושלמי־ערבי, עמדה מערכת העיתון "דבר" על "סכנת פרובוקציה פנימית בהר הבית", בדברים שאמנם נכתבו אז אך כוחם יפה גם היום: "התפוצצות פצצה בתוך המתחם המקודש יש בה כדי לתת בידי הטרוריסטים נשק מסוכן מאוד - את נשק העלילה... ברור וידוע, כי הפצצה שנתפוצצה בחצר המסגד לא הוטלה לשם מבחוץ, אלא הופעלה מבפנים...

"ככל אשר תתקרב ההכרעה הפוליטית, וככל אשר תיחלשנה תקוותיהם של המנצחים על הטרור כי ההכרעה תיפול לפי רצונם, כן ודאי ירבו המאמצים להסעיר את הארץ ואת הארצות השכנות בכל האמצעים, וגם בטענת הידיעה שכבר נתבדתה פעמים רבות והיא חוזרת ומופיעה כל פעם בלבוש חדש - שהמקומות הקדושים למוסלמים בארץ נתונים לסכנה ולפגיעות...".

בין בן־גוריון לנתניהו

כפי שהמופתי התווה דרך למרבית המופתים שבאו אחריו והוריש להם את העלילה כמכשיר פוליטי וכיצרנית טרור, כך, להבדיל אלף אלפי הבדלות, היה זה דוד בן־גוריון שהתווה את הדרך לראשי ממשלת ישראל שבאו אחריו לנקוט משנה זהירות בכל הקשור להר הבית.

החלטת ראש הממשלה נתניהו שלא לאפשר ביקורי יהודים בהר בעשרת הימים האחרונים של חודש הרמדאן היא כסף קטן בהשוואה להחלטתו של בן־גוריון בתש"ח לאסור על מגיני הרובע היהודי הנצורים להשיב אש לעבר מסגדי הר הבית, שמהם נורתה אש על הרובע ותושביו.

מיכל צור, שחקרה את יומן העיר העתיקה אשר הותירו אחריהם הלוחמים היהודים במלחמת העצמאות, מצאה כי "מחסן הנשק המרכזי של הכוח הערבי בעיר העתיקה שכן על הר הבית וכלל רובים, תת־מקלעים, אקדחים ותחמושת. האחראי על המחסן היה שייח' יאסין אל־בכרי... ושטח המסגדים על הר הבית שימש גם כמקום אימונים".

בסמוך, בבית המרחץ הטורקי שנושק להר הבית, שכנה גם מפקדתו של פאוזי אל־כותוב, מי שעל פי דומיניק לאפייר ולארי קולינס בספרם "ירושלים, ירושלים" הכין את מטעני החבלה לפיגוע הקשה ברחוב בן־יהודה, שבו נרצחו בפברואר 1948 58 בני אדם.

הערבים שישבו בהר עצמו נהגו לירות משם בחודשים הראשונים של 1948 לעבר הרובע היהודי, וגם על השיירות מאזור ים המלח שנסעו בכביש ירושלים־יריחו. היהודים - בהנחיית מוסדות היישוב של המדינה שבדרך - נמנעו כמעט תמיד מלהשיב אש בשל הרגישות הדתית של המקום.

בספרו "מצור בתוך מצור - הרובע היהודי בירושלים העתיקה במלחמת העצמאות" (הוצאת אוניברסיטת בן־גוריון) חושף ד"ר משה ארנוולד כיצד התקוממו אחדים מחברי הוועד הלאומי כנגד מציאות זו. אחד מהם, מאיר גרבובסקי, חבר הוועד הלאומי וועדת המצב, קבל אז: "בירושלים נוצר מצב מיוחד במינו: יורים ממסגד עומר ואי אפשר להשיב. אם ישיבו - פירושו הצתת כל העולם המוסלמי ולגיטימציה ברורה מאוד להתערבות. המגינים היהודים עומדים בפני בעיה חמורה מאוד. זה נמשך יום ולילה".

אלא שבן־גוריון השיב לו דברים נחרצים: "אני משבח את הבחורים שלנו, לא רק על שהם יודעים להדוף, אלא על שהם ראו את האנשים שעמדו במסגד וירו אליהם, והיה להם הכוח לא לירות בחזרה".

גם כאשר עלה חשש, בדצמבר 1947, שקיצונים יהודים יפגעו במסגדים בהר, על רקע פעילות לאומנית עוינת ענפה שהתקיימה שם, בן־גוריון היה נחרץ והוביל קו שאומץ לימים גם על ידי ממשיכיו: "אם נדע שהולכים לפוצץ את המסגד - נפריע. אם לא נוכל להפריע אלא בנשק - אני מוכן לצאת ולירות". 

שחרור ירושלים והר הבית במלחמת ששת הימים רק העצים את הנחישות הישראלית לשמור על מסגדי ההר מפני כל פגיעה, וזאת לצד האפשרות שנפתחה לראשונה בפני יהודים במדינת ישראל לבקר בהר, ולאחרונה גם להתפלל בו תפילות לא הפגנתיות.

עם זאת, ישראל לא הצליחה למנוע מעלילת הדם השקרית "אל־אקצא בסכנה", שיסודה בימי "המופתי הגדול", מלהתעצם ולהפוך לפונדקאית טרור ולמחוללת סדרתית של פיגועים, שבהם נהרגו רבים, בפרט בשני העשורים האחרונים.