הסודות של מגילת העצמאות

מהימים הראשונים להתפרצות המחאה גויסה מגילת העצמאות כמסמך מכונן להובלת המאבק. היא הוצגה בשלטי חוצות והוחתמה מחדש ברחובות הערים על ידי רבבות. ניתן לשער שרוב החותמים מחדש על המגילה לא קראו אותה במבט פרשני מעמיק, ונאחזו בעיקר בבשורת השוויון: "מדינת ישראל... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין..."

אולם המגילה עוסקת בהרבה מעבר לזה. היא מסמך חזון יהודי ציוני, שנוצר ברגע היסטורי, ובמבט אל נצח ישראל. כשעה לפני ההכרזה שיגר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, מברק משווייץ: "יש להכריע ומייד. נפרצו לרגע שערי שמיים. אם נפרוץ לתוכם, תקום מדינתנו. אם לא, מי יודע אם נזכה בדורנו להקמתה ואם בכלל" (מתוך יעקב חזן, "ראשית חדשה", עמ' 17).

בהזמנה לקריאה חדשה ראוי להטיל אור פרשני על שכבות של מושגים יהודיים מסורתיים השזורים במגילה מראשיתה עד סופה. לקראת סופה המגילה פונה אל יהודי התפוצות: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל".

המגילה מדגישה במילים אלה כי עבור עם ישראל מדובר במלחמה ייחודית משמעותית בתכליתה, פי כמה ממלחמות עצמאות שחוו באותה תקופה גם עמים אחרים.

למעיין בכתבי בן־גוריון הרבים מוכר היטב שימושו הרווח במושגים יהודיים טעונים. עם ההתלבטות בהצעת החלוקה בפברואר 1937 קבע בן־גוריון: "הגדרת 'המטרה הסופית' של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של העם היהודי בארצו. קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית" ("במערכה", כרך א', עמ' 190).

פתאום קם עם

בהתמדה עקבית, לאורך כל שנות הנהגתו, חזר בן־גוריון אל תכלית המדינה בהעמדתה על חזון גאולת ישראל. כך, לדוגמה, הסביר בשנת העשור לעצמאות: "מדינת ישראל היא פרי חזון גאולתו של העם היהודי במשך דורות... והמדינה היהודית עדיין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו" ("כוכבים ועפר", 1954, עמ' 92). בכל שורה במגילה ימצא הקורא שכבות סמנטיות של שפה יהודית עתיקת יומין במשמעויות גלויות וסמויות המזמינות דיון פרשני אקטואלי.

כבר בפתיחה הודגש: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית".

בהתייחסותו למילים אלה שאל הסופר א. ב. יהושע אם מבחינה היסטורית אין כאן הטעיה? הרי עם ישראל קם תחילה במצרים וכונן עצמו כעם במתן תורה במדבר סיני. אלא שלמגילה לא היתה, ככל הידוע, כל יומרה להתקבל בעתיד כטקסט משפטי. היא נכתבה מיסודה כמסמך חזון יהודי, וממש לא כהצעת חוקה.
בשל כך העזה לפתוח בקביעה היסטורית שמיסודה שנויה במחלוקת.

בהזמנה לקריאה מחודשת, המגילה מגלמת בעת ובעונה אחת תכנים דתיים ולאומיים כשהם שזורים לבלי הפרד. מדובר בחזון נבואי הכורך יחד אל רגע היסטורי חד־פעמי עבר מפואר ותקווה גדולה לעתיד

בהקשר הזה, אם נתרגם לשפה אחרת את השימוש במילה "קם", משהו משמעותי במשמעות המגילה ילך לאיבוד. הרי בולט בה הקשר שבין המילים "קם" ובין "קוממיות". במגילה כתוב: "בה חי חיי קוממיות", ויהודים מתפללים בכל יום: "ותוליכנו קוממיות לארצנו".

על משמעותה הרחבה יותר של המילה "קם" ניתן ללמוד מהפסוק בספר בראשית על קניית מערת המכפלה: "ויקום שדה עפרון אשר במכפלה... לאברהם למקנה". רש"י מפרש: "תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך". זו תקומה למעלה חדשה. זה מטען המשמעות המהדהד במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". באופן הפיזי העם קם אולי במקום אחר הרבה קודם, בממד הרוחני של גיבוש זהותו וייחודו כעם - זה קרה בארץ ישראל, ורק בה זה יכול לקרות מחדש.
במבט עומק כזה ראוי להתבונן גם במילים "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות".

ההבחנה הקטגורית בין "עלייה וקיבוץ גלויות" לבין התופעה האוניברסלית המוכרת כהגירה מבטאת במגילה את ייחוד המפעל הציוני, ייחוד הכרוך בחזון הנביאים ובתפילת דורות של יהודים שלוש פעמים ביום: "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו...", ולקראת סיום נכתב: "מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו...".

רבות נכתב על ההתחמקות מהזכרה מפורשת של אלוהי ישראל במגילה, ועל הפשרה כביכול שטמונה בהסכמה לשימוש בכינוי "צור ישראל".

אלא שבשעה המיוחדת שבה התרחש המעמד, בחרדה לנוכח פלישת צבאות מדינות ערב שעלולה היתה להכחיד סופית את הסיכוי למדינה, השימוש בפנייה אל "צור ישראל" היה - ולא במקרה - דווקא הנכון ביותר. מתוך חיבור ישיר אל התפילה "צור ישראל קומה בעזרת ישראל ופדה כנאומך יהודה וישראל".

על רקע זה, בחיבור למסורת, הקריאה ל"ביטחון בצור ישראל" מהדהדת כביטוי אמונה עילאי. וכך בספר תהילים - בכל מקום של מצוקה גדולה למול חרדת המלחמה הציפייה לישועה מתמקדת בפנייה אל צור ישראל. ככתוב: "ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותיי למלחמה" (תהילים קמ"ד), וכך בדוגמאות רבות.

המגילה כחזון נבואי

להקשר שבו טקסט נוצר וזוכה לקריאה יש תפקיד בפירוש משמעותו. ההקשר של המגילה כולל את השעה הגורלית, את המקום, את הנסיבות, וכמובן את הדובר. כולם חתמו על המגילה באותו המעמד, וזה לכשעצמו היה רגע ייחודי של אחדות ישראל, שלא היה כדוגמתו מאז מעמד הר סיני. לבן־גוריון, שהקריא אותה באותה שעה, ראוי לייחס משקל יתר בפירוש הטקסט. העמדת המגילה על רקע משנתו של בן־גוריון יכולה לסייע בהבנה עד כמה היה המעמד בעל משמעות יהודית עמוקה.

בניגוד להוגים חילוניים בני ימינו, הרואים תקלה בהגדרת הזהות היהודית באורח המשלב בין הדתי ללאומי, בן־גוריון קיבל את אי־ההפרדה כייחוד עמנו והכיר: "הדת היהודית היא דת לאומית ובה נספגו כל התכנים ההיסטוריים של עם ישראל מאז היותו ועד היום, ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי" ("כוכבים ועפר", 1957, עמ' 128).

בהזמנה לקריאה מחודשת, המגילה מגלמת בעת ובעונה אחת תכנים יהודיים דתיים, תרבותיים, פוליטיים, לאומיים, משפטיים ומדיניים, כשהם שזורים זה בזה לבלי הפרד. בכל דרך, מדובר בחזון נבואי יהודי הכורך יחד אל רגע היסטורי חד־פעמי עבר מפואר ותקווה גדולה לעתיד. כך יש לקרוא את המגילה, וכך נוכל למצוא בה הכוונה למבוכה ולאובדן הדרך שאליה נקלעה מדינת ישראל בשנתה ה־75.