פרשת דרכים: רצח בנות משפחת די החזיר את תושבי יו"ש לאימי האינתיפאדה השנייה

שעה קלה לאחר ההודעה על פטירתה של לוסי די מפצעיה, החלו תושבי אפרת לזרום לכיכרות ודגלי ישראל בידיהם. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", שרה קבוצה של נערים בכיכר שמובילה לשכונת הזית, שכונת המגורים של משפחת די. "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם".

משם יצאתי לרחוב פיטום הקטורת, רחוב מגוריה של משפחת די. פתאום הרעים רעם וברק הבזיק בשמיים האפורים, וטיפה נפלה על ראשי. עשרות הנערים והנערות שעמדו מטרים ספורים מבית המשפחה התעלמו לחלוטין מהגשם העז שהחל לרדת, וחיכו לאב ולילדיו. כשהגיעו לבית נכנסו במהירות, ורק טלי, הקטנה, יצאה אל חברותיה. חיוך, צחוק של נערות, מעורב בבכי מר של הנוכחים במקום. הטיפות הפכו למבול, בעוד הנערים והנערות שרים יחד "התקווה" במרכז הכביש, והדמעות התערבבו בגשם של הימים האחרונים של פסח.

"יש לי סיוטים, וכשאני מתעורר המציאות אפילו קשה יותר", סיפר ליאו די בגילוי לב ל"ישראל היום" במוצאי השבת, יממה בלבד לאחר הפיגוע. כששאלתי מה מצבה של אשתו, הוא שתק לרגע ארוך. "מצבה של לוסי לא טוב. אומרים לנו להמשיך להתפלל", אמר, ובקולו נשמעה האמת המרה. פחות מ־48 שעות לאחר מכן הלכה גם לוסי לעולמה. הפיגוע הנורא קרע את משפחת די לשניים. האם ושתי בנותיה נרצחו באכזריות - האב וילדיו, קרן, יהודה וטלי, האחים השכולים, נותרו מאחור.

"נסענו לצפון בשלוש מכוניות. ההורים שלי ואחותי ברכב אחד, לוסי ושתי הבנות ברכב השני, ואני, עם יהודה וטלי, ברכב השלישי", תיאר ליאו את רגעי האימה. "בשלב מסוים אחותי התקשרה ואמרה שהיה פיגוע. אמרתי שלא יכול להיות שזו היתה לוסי, אבל כשהתקשרתי היא לא ענתה. יש לי תוכנת מיקום בטלפון, ולכן ראיתי איפה הרכב נמצא. פתאום טלי שלחה לי תמונה של הפיגוע. ראינו את הרכב וזיהינו את המזוודות שלנו. זה היה שוק אדיר. הסתובבנו ונסענו בחזרה. כשהגענו, אמרו לנו שלוסי הוטסה לבית החולים. רק כשהביאו לי תעודת זהות של בתי וידענו בוודאות שאלו הן ברכב, עזבתי את המקום וטסתי כמו משוגע לבית החולים".

טלי, האחות הקטנה, יצאה אל חברותיה. צחוק של נערות, מעורב בבכי מר של הנוכחים במקום. הטיפות הפכו למבול, בעוד הנערים והנערות שרים יחד "התקווה" במרכז הכביש, והדמעות התערבבו בגשם

הטרור הרים את ראשו בחודשים האחרונים והחל להכות בבטן הרכה של הישראלים, בסדרת פיגועים שהצליחה לזעזע את כולם, ושמזכירה באופן מטריד את האינתיפאדה השנייה. לא במספרים ובסגנון הפיגועים, אלא בסמליות שבהם, בכך שמחקו משפחות. מנחם אשר (7) ויעקב ישראל (5) פלאי נרצחו בפיגוע דריסה ברמות. הלל (21) ויגל (19) יניב נרצחו באכזריות כשנסעו מביתם שבהר ברכה דרך חווארה. וכעת, לוסי (48), מאיה (20) ורינה (15) די, אם ובנותיה, שהמחבלים ירו לעברן ולאחר מכן עצרו לוודא הריגה.

לא נותרה עין יבשה ביום ראשון האחרון כשמאיה ורינה הובאו למנוחות. "מה אגיד ללוסי?!", זעק ליאו. יממה לאחר מכן התברר כי גם לוסי לא שרדה. "היינו משפחה של שבעה, עכשיו נותרנו ארבעה", אמר בכאב ליאו לעיתונאים באותו הערב.

ביישוב אפרת, ששכל שלוש מבנותיו, הציגו כלפי חוץ חזית חזקה ומאוחדת, אך ניכר שהכאב רב. "הייתי כאן עד שלוש לפנות בוקר ביום ראשון בלילה, ואז הלכתי ללוויה, ועכשיו אני כאן שוב. איך אפשר להתמודד עם דבר כזה?", סיפר אחד מהמתפללים. גם אני, כתושב השכונה, התקשיתי להפריד בין עבודתי כעיתונאי לבין היותי ישראלי תושב יו"ש. רגע שר עם ההמונים בבית הכנסת זית רענן, פוגש את האנשים שעומדים לצידי בכל שבת וחג, את שכניי ומכריי - ורגע מראיין את חברתה הטובה של רינה, יובל, שמבקשת להעביר מסר לעולם: "היא כל כך אהבה את ארץ ישראל. שתפו את תמונתכם עם דגל ברשתות החברתיות, כפי שביקש ליאו. זו המורשת שלה".

ביום שלישי בשעה 13:00 בצהריים יצא מסע הלוויה של לוסי לדרך. שעות בודדות לפני חג שביעי של פסח, בגשם שוטף ובערפל כבד, עזבו בני משפחת די את ביתם. את המראה שנגלה לפניהם סביר להניח שלא ישכחו זמן רב: לאורך כל הדרך, מהרחוב הראשי של אפרת, דרך צומת גוש עציון ועד לבית העלמין שבכפר עציון עמדו אלפי אנשים: ילדים וילדות, צעירים וקשישים, משפחות שלמות, עטופים במעילים, כובעים ומטריות שהגנו עליהם מהגשם שניתך עליהם, ובידיהם דגלי ישראל.

"דמים בדמים נגעו, אנשים אחים אנחנו", נשא יהודה נאומבורג, דודם של הלל ויגל יניב הי"ד, שלט מצמרר בכניסה לכפר עציון. במעיל גשם צהוב בלט מבין ההמונים עמיחי אריאל, אביה של הלל אריאל הי"ד, שנרצחה במיטתה בקריית ארבע ב־2016, וקולו רועד כשהוא שר עם אלפי המשתתפים בלוויה את השיר "אני מאמין", ומלווה את ליאו. האב השכול הטרי והאב השכול למוד הניסיון. דמים בדמים נגעו.

יומיים לאחר מכן החלו בני משפחת די לשבת שבעה. יום בלבד לפני ציון השבוע לרצח המזוויע בדרך לטיול, בשל חג הפסח שדחה את השבעה, ניגשו ליאו, קרן, יהודה וטלי למלאכה הקשה - להיפרד מלוסי, ממאיה ומרינה. דגלי ישראל ניבטו מכל פינה ברחוב השקט, ותמונת ענק של שלוש הנרצחות ליוותה את הבאים וההולכים, מזכירה שוב ושוב את הטרגדיה המשולשת, ואת הפחד המצמית לאחר 18 נרצחים מתחילת השנה - האם ומתי יכה הטרור שוב.

הדרישה: מלחמה בטרור

התחושות ביהודה ושומרון בימים אלו קשות, אפילו קשות מאוד. צירים שהיו שקטים לאורך שנים הפכו פתאום למקום סכנה. מקומות כמו גוש עציון ובקעת הירדן, שנחשבים קונצנזוס בעיני רבים ושמעולם לא חשבו שיזרקו בהם אבן, לא כל שכן פיגוע ירי שני בתוך חודשיים, הפכו למקומות סכנה של ממש. המילה "אינתיפאדה" נזרקת לחלל האוויר בשיחות רבות, והדרישה לפעולה משמעותית שתמגר את הטרור ולא תפעל נקודתית וכירורגית עולה שוב ושוב.

התסכול מהממשלה, שלא עושה די על מנת למגר את הטרור, מרקיע שחקים. 86 אחוזים מתושבי אפרת, היישוב ששכל שלוש מבנותיו, הצביעו למפלגות הקואליציה, 48 אחוזים מתוכם לציונות הדתית. מספרים דומים נרשמו ביישובים רבים מאוד ביו"ש, וכעת דורשים כולם שהממשלה תציג קבלות. "אני מתגעגע לממשלה הקודמת", אמר לי מתיישב. "אפשר לומר עליהם הרבה דברים, אבל בביטחון הם סיפקו את הסחורה בלי להתבלבל".

"אחותי התקשרה ואמרה שהיה פיגוע. אמרתי שלא יכול להיות שזו לוסי, התקשרתי והיא לא ענתה. יש לי תוכנת מיקום בטלפון, וראיתי איפה הרכב. טלי שלחה לי תמונה וזיהינו את המזוודות"

והוא לא לבד. מדובר בתחושה שעולה שוב ושוב. אין רצון אמיתי לממשלת שינוי חדשה־ישנה, שאותה רואים רבים מהמתיישבים כמעשה נוכלות ורמייה, אך יש דרישה חד־משמעית מהשרים ומהח"כים להפסיק לדבר ולהתחיל לעבוד. כרגע ממשלת ה"ימין על מלא" מוכיחה שהיא עגלה ריקה לחלוטין ככל שמדובר בלחימה בטרור - הקרב החשוב ביותר, ואולי היחיד, שכרגע משנה.

בהיעדר ממשלה שפועלת עבורם ושומרת עליהם, החליטו רבים מהמתיישבים לצאת להפגין. לאחר כל פיגוע בתקופה האחרונה, מאות יצאו לצמתים להפגין נגד אוזלת היד של הרשויות, ולדרוש פעולה חדה יותר נגד הטרור. אך בעוד נתיבי איילון נחסמים חדשות לבקרים ואין פוצה פה ומצפצף, וכל אדם שסופג מכה מקבל כותרות ענק - ביהודה ושומרון חסימת כבישים הופכת לעיתים לסיוט של המפגין, ובחלק מהפעמים אף הגיעו מפגינים לבית חולים ועצמותיהם שבורות מאלימות של לוחמי יס"מ ומג"ב.

כאן יצוין כי לא מדובר בכל המקרים, וכי יש מקומות שבהם התאפשר למתיישבים למחות ללא הפרעה, אך המקרים שבהם אזרחים נורמטיביים לחלוטין נרמסו על ידי כוחות הביטחון, הוכו ונעצרו, הולכים ומתגברים. "הפכו אותנו לאויב", הם אומרים.

ש' וי' היו בקניות בסניף רמי לוי בשער בנימין ביום שישי האחרון, אך כשביקשו לצאת מהמתחם לביתם שבכוכב יעקב גילו שהכביש חסום, ואוטובוסים אין. בהיעדר תחבורה ציבורית, החליטו ללכת לכיכר מעבר מכמש הסמוך.

"היה פקק אז הלכנו ברגל, ולא ידענו שיש בכלל הפגנה בכיכר", מספרת ש', אישה בהיריון.

"כשהגענו לכיכר עמדנו בצד, ולפתע הגיעו שוטרי יס"מ למקום והתחילו להעיף באלימות את כולם. הם צעקו 'יאללה, לעוף מכאן!'. באו ממש כעוסים. י' התעצבן ואמר 'אתם משטרה של ערבים, כי את הערבים אתם לא מעיפים', ואז קפצו עליו ארבעה יס"מניקים, אזקו אותו, זרקו אותו לניידת וטענו שהוא תקף אותם. שוטר אחר חנק אותי, ואף על פי שי' צעק שאני בהיריון הוא לא עזב אותי".

י', לוחם בגדוד חי"ר, נלקח לארבע שעות חקירה בתחנת שער בנימין, ולאחר מכן הועבר למעצר בית למשך חמישה ימים. הסיבה שבני הזוג לא מתראיינים בשמם היא שכעת י' עומד בפני איום בהדחה מלחימה. זהו המחיר שמשלם אדם שעמד ליד הפגנה.באותו הזמן בדיוק הגיעה רחל טרופ עם ילדיה

בחזרה ליישוב בית אל. הם מתגוררים באלון מורה, את החג הם עשו אצל הוריו של בעלה בבית אל, ואת היום הראשון של חול המועד הם בילו בטיול באזור. "כשהגענו לכיכר פוקוס, בכניסה לבית אל, ראינו שיש הפגנה של חבר'ה שהגיעו למחות על הרצח ועל ההפקרות הביטחונית, והצעתי לבעלי להצטרף. וואלה, יהודיות נרצחו, לא נמשיך בשגרה. נעצור לכמה דקות ונמשיך".

דקה לאחר שירדה עם אחד מילדיה מהרכב, ניגשו אליה לוחמי מג"ב ודרשו ממנה לזוז הצידה. "אמרתי להם שבעוד שתי דקות אני הולכת, שאי אפשר להמשיך ככה. שאני רוצה להשמיע את הזעקה שלי. אנחנו מפחדים, אנחנו נוסעים בכבישים האלו. זה לא שאנחנו מבקשים לחסום את איילון לשלוש שעות. רק כמה דקות של מחאה. בתוך שנייה התחילו לגרור אותי הצידה. עד עכשיו יש לי סימנים כחולים על כל הגוף. גיסי, שהגיע מייד אחריי למקום, עצר והתחיל לצעוק 'אל תיגעו בה! מה קורה כאן?'. בתוך שנייה התנפלו גם עליו ועצרו אותו, והכניסו אותו באלימות לג'יפ".

שבת במעצר

אייל טרופ מצא את עצמו בסיוט. הוא תושב רמת השרון ולומד הנדסת חשמל, רחוק מאוד מנער גבעות, אך את השוטרים בשטח זה לא עניין. את השבת הוא העביר במעצר בתחנת המשטרה במגרש הרוסים, ללא תנאים מינימליים. "לא היו לו משקפיים או כיפה. ניסינו להביא לו חולצה ומצות, אבל סירבו לתת לו. במוצאי השבת אמרו שיהיה לו משפט. אשתו התפרקה. הבנאדם לא עשה כלום, אדם נורמטיבי, כל מה שעשה זה לבוא להפגין". בחצות הלילה התייצב טרופ בפני שופט. "לא היה לנציגת המשטרה מה לומר", מספרת רחל.

"ירדנו לצומת והתפללנו. פתאום החלו לזרום למקום מאות שוטרים. הם התנפלו עלינו. אותי השכיבו על הרצפה והיכו אותי במשך שמונה דקות. לאחר מכן אזקו אותי ברמה שעד עכשיו אין לי תחושה ביד. קרעו לי את היד"

התחושות במשפחת טרופ הן קשות. "זו הזיה. הכותרת של המסמך נגד אייל היתה 'מדינת ישראל נגד אייל טרופ'. אמא'לה, אנחנו בעד מדינת ישראל. מה קורה כאן? כשמפגינים בתל אביב הכל תקין, ואני בעד הזכות שלהם למחות ולהפגין, ופתאום אצלנו אסור? זו אפליה. נמאס לנו לנסוע ללוויות. אנחנו חיים כאן בפחד יום־יום ומגינים על הארץ, ופתאום, כשקיבלתי מכות משוטרי מג"ב, הרגשתי שאולי גם אני האויבת שלהם. למה אני צריכה להרגיש ככה? מותר לי לדרוש שצה"ל יעצור את המחבלים ויפעל נגד הטרור מבלי שיעצרו אותי".

ואם חשבתם שאלו שני מקרים בודדים, כדאי שתחשבו שוב. ביום שני בצהריים, לאחר דיון בבית משפט השלום, שוחררו שלושה מתיישבים ממעצר לאחר שנעצרו ביום שישי כשמחו בבקעת הירדן על הפיגוע הקשה. עו"ד נתי רום מארגון חוננו אומר שמדובר במגמה מטרידה. "כפי שטענו מהרגע הראשון, העצורים לא מעורבים בשום פעילות לא חוקית. צר לי שמשטרת ישראל הטעתה את בית המשפט והחזיקה צעירים בני 16 ללא עבר פלילי, שלא עשו שום דבר אסור, במעצרים מיותרים. אני מאוד מקווה שהמפלג הלאומני בימ"ר ש"י יפסיק את ההתעללות הזאת במתיישבים, ויפנה את האנרגיות ואת הכוחות למניעת טרור ולמניעת עבירות קשות, שמתבצעות ללא מענה משטרתי מספק".

"עברתי לינץ'"

האירועים לא מסתכמים רק ביום שישי האחרון. העימותים בין מתיישבים שמוחים נגד הטרור לשוטרים וחיילים הולכים ומתרבים, ואחד מהמוקדים המרכזיים הוא אזור חווארה. שלושה פיגועי ירי קשים התרחשו בכפר העוין בחודשיים האחרונים, לצד עשרות אירועי זריקת אבנים על רכבים. התושבים, שסופגים אבנים שעלולות להיות קטלניות, יורדים ומוחים נגד הפיגועים, אך בחלק מהמקרים נעצרים מסיבות תמוהות וללא הסברים מספקים.

כאן יש לציין כי בהחלט יש בחווארה תופעה של תג מחיר שיש לפעול נגדה בחומרה, אך נראה לעיתים שכוחות הביטחון פועלים בכוחניות מוגברת נגד מתיישבים, גם כשמדובר באזרחים מתוסכלים שבסך הכל רוצים להפגין ולמחות נגד המשך הפיגועים באזור, ולא כאלו שנוקטים אלימות כלפי פלשתינים.

"באותו היום הבת שלי חזרה מחווארה אחרי בגרויות. אמרתי לה לשים ילקוט כשהיא בתוך הכפר, להגן על הראש, כי כל הזמן מיידים אבנים שם", מספר נועם ספקטור, תושב יצהר. ההמלצה היתה במקומה. בתו של ספקטור ראתה התגודדות של פלשתינים במקום, וזמן קצר לאחר שעברה - החלו יידויי אבנים מאסיביים. "קיבלנו כל מיני הודעות על מה שקורה. תבין, כל רכב שלישי אצלנו עם שמשות מנופצות. יש מאות חיילים, אבל הם לא עושים דבר ומתחבאים מאחורי קירות. כשתושב מנסה להגן על עצמו, הם תוקפים אותו".

כשתושבים התארגנו לצאת להפגנה ספונטנית בצומת יצהר הגדול, ביציאה מחווארה, גם ספקטור, אב לתשעה, ירד למקום עם שניים מבניו. "ירדנו לצומת והתפללנו שם ערבית. לפתע החלו לזרום למקום מאות שוטרים. בשלב מסוים הם התנפלו עלינו. אותי השכיבו על הרצפה והיכו אותי במשך שמונה דקות. עברתי לינץ'. לאחר מכן אזקו אותי ברמה שעד עכשיו אין לי תחושה ביד. קרעו לי את היד. בכניסה לניידת אחד השוטרים הכניס לי ברכיות, משכו לי בזקן באופן שמזכיר התנהגות אנטישמית. צעקתי שאני אדם בן 40, שאני לא פושע".

כשהגיע לתחנת המשטרה, התברר כי מצבו של ספקטור, שנפצע מפגיעות השוטרים, חמור, ואמבולנס הוזעק למקום. הוא פונה לבית החולים, שם טופל. לדבריו, עד היום הוא חש כאבים קשים ומטופל במשככי כאבים.

במקום הוא פגש אדם אחר שאפו נשבר מנגיחה של שוטר. "התחושה היא שסימנו אותנו כאויב, אני לא יודע למה. הפכו את הקורבן לאויב. אנחנו מוסרים את הנפש שלנו בשביל עם ישראל. ביצהר יש את מספר תורמי הכליות הגדול ביותר בישראל, אבל פתאום אנחנו האויב. התחושה היא שהחיילים בחווארה באו לשמור על הערבים, שחוגגים ומחלקים סוכריות אחרי פיגועים. הם אנרכיסטים שמצפצפים על החוק, ואנחנו, התושבים הנורמטיביים, שבסך הכל באנו למחות על המציאות, מותקפים".

במענה לפנייתנו, הפנו אותנו במשטרת ישראל לדובר צה"ל. מדובר צה"ל נמסר: "במקרים שבהם ננקטת אלימות במהלך הפגנות, כוחות צה"ל פועלים להפסיקה, והאחריות להמשך הטיפול באירועים אלו היא של משטרת ישראל".