האויב לא מחכה לנו: התלכדות הזירות הפכה לאיום מוחשי

ביקרתי השבוע כמה פעמים בצה"ל. פגישות, סיורים, כתבות לחג, עבודה שוטפת. בכל מקום מצאתי את התערובת המוכרת בין הכנות לחג ולחופשות לבין המשימה שאינה נגמרת לעולם של ביטחון ישראל.

בניגוד לשנים קודמות, השנה נוספו לתערובת הזאת שתי משקולות כבדות מבעבר. הראשונה - חברתית. הזעזוע שעובר על החברה הישראלית כתוצאה מהחקיקה המשפטית לא פוסח על צה"ל. הוא ניכר במילואים, אבל הוא מורגש גם בצבא הקבע ואפילו בסדיר. זה נושא השיחה העיקרי, שמחייב עיסוק מתמיד של מפקדים. אחד מהם, מפקד טייסת, סיפר כי הוא מדבר בכל שבוע בטלפון עם כל אחד מטייסי המילואים שלו ופוגש אישית את כל מי שמגיע לטייסת, "כדי להיות עם יד על הדופק".

וזה לא רק הוא. מפקד אחר, ביחידה סופר־מרכזית וחיונית, סיפר שהוא "סופר ראשים" של אנשי קבע שעלולים להתיר חוזה ולפרוש מהיום להיום אם החקיקה תתחדש.

המשקולת השנייה היא ביטחונית. אין רגע בישראל שלא קורה בו משהו, איפשהו, אבל ספק אם היו הרבה רגעים שקרו בהם כל כך הרבה דברים בכל כך הרבה מקומות. זה שנים שאמ"ן מתריע מפני "התלכדות זירות": פעילות משותפת של כלל הגורמים העוינים למטרה משותפת של פגיעה בישראל. עכשיו זה קורה. בשבועות האחרונים היו, למשל, פגישות של איראנים במטה חיזבאללה בביירות עם אנשי חמאס במטרה לגלגל פיגועים ביו"ש.

אם הציבור היה בקיא בכמות ההתרעות ובמסוכנות שלהן, ספק אם היה ישן בלילה. זה מתבטא בשטח, בכל הגזרות. מהגבול בגולן שדרכו ניסתה השבוע איראן לשגר כטב"ם בתגובה על סדרת תקיפות כנגד נכסים שלה בסוריה, שהיו תגובה על הפיגוע במגידו שבוצע בחסות חיזבאללה מגבול לבנון; דרך עזה שמבעבעת שוב; ועד ליהודה ושומרון, שבה כל מבצע מעצרים פשוט נתקל בהתנגדות ובאלימות קשה, או כמו שקצין בכיר הגדיר זאת השבוע: "אנחנו כל יום מרגישים כמו ב־Black Hawk Down במוגדישו". 

המסומנים החדשים

המציאות הביטחונית הסבוכה הזאת אינה מנותקת מהמצב הפנימי בישראל. השבוע נחשף ב"ישראל היום" כי אמ"ן התריע שמצבה האסטרטגי של ישראל מחמיר, כלומר ההרתעה נשחקת. זה נובע מכמה סיבות, שהחקיקה המשפטית היא ראשית הצירים שלהן. לכך מתווסף הנתק המסוכן בין ירושלים לוושינגטון, שמוביל לירידה באטרקטיביות של ישראל בעיני המדינות המתונות באזור ולהתקרבות מדאיגה של חלקן לאיראן.

כשישראל משדרת חולשה, זה מורגש היטב אצל אויביה. חסן נסראללה, למשל, משוכנע שנאום "קורי העכביש" שלו מתרחש כעת בשידור חי לנגד עיניו. חלק מאנשיו (והקולגות שלו בארגונים אחרים) מאמינים שזאת שעת כושר מצוינת לתקוף. אחרים סבורים שזאת תהיה טעות, שעדיף לתת לישראל להתיש את עצמה בעצמה ולחכות לשעת כושר שבה היא תהיה חלשה יותר. נדמה שבפועל מתרחש גם וגם: ניסיון להתיש את ישראל בקטנה, מבלי להיגרר למלחמה גדולה שעלולה לאחד את החברה הישראלית כנגד אויב משותף.

גם האקסיומה הזאת דורשת עיון. קצין בכיר לשעבר אמר לי השבוע בשיחה סגורה שהוא משוכנע כי צה"ל יתפקד טוב במלחמה הבאה. שכל המילואימניקים יגיעו, שיהיה קונצנזוס, שבאזור יתחרטו לשנים רבות על כך שבחרו בהרפתקה כזאת. לעומתו, בכיר אחר סבר שזה יהיה נכון לימים הראשונים של המלחמה. לאחריהם, אמר, הוויכוח הפנימי יתפרץ, והוא עלול לקרוע גם את צה"ל מבפנים, ועוד תחת אש.

על צה"ל מוטל להתכונן לכך, ולוודא שזה לא יתממש, אבל האחריות העודפת מוטלת על הדרג המדיני. מצופה ממנו להרגיע את הרוחות, לחבר, לחפש פתרונות. במקום זאת אנחנו עדים לקמפיינים מסוכנים, שכרוכים בהם רעיונות הזויים. הבולט ביניהם הוא הקמפיין ההרסני שמתנהל נגד הטייסים (לאחר שמאות מהם איימו שלא להתנדב למילואים).

אפשר להתווכח עד מחר אם הצעד שלהם ראוי או לא, אבל רצוי שלא לזלזל במסירות ובנכונות שלהם להסתכן במתארים שרק בודדים נדרשים אליהם. מי שחושב שאפשר להחליף אותם בקלות - "לגוון", כמו שהציעו כמה צייצנים, כאילו שמדובר במוצרי חלב בסופר - לא מבין דבר בתחום. קורס הטיס פתוח גם היום לכולם, כולל כולם. מתקבלים אליו המתאימים ביותר, לא המגוונים ביותר. מי שינסה לגוון, להוריד את הרף, להקל בדרישות - יקבל טייסים פחות טובים, ובמשתמע פחות הישגים ויותר תקלות ותאונות.

וזה לא הקמפיין המסוכן היחיד שמתנהל כעת. ברקע מתגברים גלי הארס והרעל (שחלקם מתוזמרים היטב) נגד הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר. הלוי עוד לא שלושה חודשים בתפקיד, והוא כבר מסומן כחלש, שמאלן, פחדן ורופס. בר, ותיק ממנו על הכיסא, מסומן כאויב הדמוקרטיה, לא פחות. מי שלא מאמין, מוזמן למחוזות הטוויטר, שבהם אין גבולות ומגבלות - לתפארת מדינת ישראל.

גם נגד שר הביטחון יואב גלנט התנהל קמפיין דומה, אבל הדחתו היתה כה הזויה ותלושה מהמציאות שהיא הפכה לבומרנג. גלנט הפך לאהוב הציבור: לא רק מתנגדי הממשלה והחקיקה חיבקו אותו, אלא גם רבים מתומכיה. באחת המפלגות נערך השבוע סקר, שבו השיבו 70% ממצביעי הליכוד שההדחה היתה שגויה. אגב, בימים שבהם ההדחה עוד היתה בתוקף, נבדקו לא מעט מועמדים להחליפו. שני שמות מעניינים שלא פורסמו הם אייל זמיר (כיום מנכ"ל משרד הביטחון) וגבי אשכנזי, שירדו מהפרק כלעומת שבאו.

לגלנט, כמו לראשי הארגונים, יש מספיק פרנסה גם בלי הטרלול הפנים־ישראלי. הסביבה מספקת להם עבודה 24/7, אבל הם מוצאים עצמם נשאבים לעיסוק במשבר הפנימי, או כמו שאמר השבוע קצין בכיר: "יש לי פעילות מבצעית, ויש לי כוננויות, ויש לי אימונים, ועכשיו סידרו לי עוד משרה שלמה שאף אחד לא הכין אותי איך לבצע אותה".

מחוץ למשחק האיראני

צריך לקוות שמישהו יתעשת. שהשיחות בבית הנשיא יבשילו לפשרה, שתאפשר לשוב ולהתמקד בסוגיות הבוערות באמת: יוקר המחיה, שיקום הכלכלה, מניעת בריחת מוחות, מאבק באלימות ברחובות, החזרת היחסים עם וושינגטון (ועם חלק ממדינות האזור) לפסים, ומעל הכל - טיפול בגרעין האיראני.

החודשים האחרונים, שבהם ישראל היתה עסוקה בעצמה, היו טובים לאיראן. אפשר להתפעל עד מחר מההצלחות הטקטיות בסוריה (החשובות כשלעצמן), אבל האירוע האסטרטגי מתנהל רחוק מכאן - על אדמת איראן - וישראל מפסידה בו. כל הסימנים מעידים שארה"ב מנהלת מגעים עם איראן לחזרה להסכם גרעין שיהיה רזה וחלש יותר, כלומר המערב יוותר בו הרבה ויקבל בו מעט. עדות לכך שזה הכיוון המסתמן אפשר למצוא בכוונת סוכנות הגרעין הבינלאומית לסגור את אחד התיקים הפתוחים נגד איראן, וגם בחוסר העניין הגובר מצד חלק ממדינות אירופה.

אלה חדשות רעות מאוד מבחינת ישראל. אחרי שנים שבהן הובילה מאחורי הקלעים את המאבק באיראן בשלל אמצעים (מדיניים, תודעתיים וגם צבאיים), היא מוצאת עצמה כרגע מחוץ למשחק. מחובתה להתמקד מחדש ולחזור לכלל הברזל של הכדורסל האמריקני - "להיות כל הזמן עם עיניים על הכדור" - כדי להימנע מנזק אסטרטגי שיהיה קשה מאוד לתקנו.