ועכשיו מה? חשבון נפש אחרי עצירת החקיקה

1.

אני כותב את הדברים לפני פסח, בטרם ביערנו חמץ מבתינו, בניסיון לעשות סדר במחשבותיי וגם כדי לבער תודעות כוזבות.

מכל עבר שומעים את קולות האכזבה, התלונות על אי־היכולת למשול ולממש את רצון הבוחר. ההכרה שמיעוט חזק אילץ רוב חלש לעצור תהליך חקיקה שניצב בראש סדר העדיפויות שלו. החודשים האחרונים המחישו ביתר שאת את האנומליה שבה אנו חיים זה כמה עשורים, מאז הכריז אהרן ברק על המהפכה החוקתית, וקבע לנו חוקה בלא שידענו עליה. בחסות פרשנויות שנויות במחלוקת, ובעקבה של כנסת חלשה, הפכה הרשות השופטת לרשות המושלת ללא מערכת בלמים שתאזן אותה.

עם הזמן שיכרון הכוח של שופטי העליון הרקיע שחקים. בראשית התהליך פסל העליון חוקים של הכנסת בטענה שהם סותרים חוקי יסוד, שווי ערך לפרקי חוקה שהוא הכריז עליה, ואשר נמצאים מעל לרשות השופטת. אבל אז, כשביקשנו לחוקק חוקי יסוד, הבין ביהמ"ש ששליטתו המלאה בממשלה עלולה להתרופף, ולכן החליט לעקם עליו את הכתובים ולהמציא חידוש שלא נודע בעולם: לדון ב(אי)חוקיותם של חוקי יסוד.

הסכנה העומדת לנגד עינינו היא שבית משפט כזה עלול יום אחד - והיום הזה לא רחוק - לפסול את חוק השבות (שהוא חוק רגיל), בטענה שהוא סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעשה, אסכולת אהרן ברק סבורה שקיימת סתירה בין היותה של ישראל יהודית לבין המשטר הדמוקרטי שלה. אסתר חיות פסקה ביחד עם אהרן ברק בעד איחוד משפחות פלשתיניות, ולמעשה בעד יישום זוחל של דרישת השיבה של מאות אלפי פלשתינים לתוך ישראל ושינוי המאזן הדמוגרפי שלה. על חודו של קול אחד ניצלנו. אך לא לעולם חוסן. הרפורמה ביקשה לתקן זאת. לצערנו העמוק, לא הצלחנו.

2.

זה כואב ומתסכל שבעתיים לאחר אופוריית הניצחון בראשית נובמבר. אבל אם חפצי חיים אנחנו, חיוני לעשות חשבון נפש. האמת ניתנת להיאמר: למערכה הגורלית הזאת נכנסנו ללא גייסות. "מערכה גורלית", מפני שלראשונה מאז הקונגרס הציוני ב־1931 ניסה מחנה הקואליציה להשוות את חוקי המשחק שעד כה שיחקו בעיקר לטובת הצד השני. השוויון שביקשו היה קטן מאוד, מעט אפליה מתקנת: מינוי שני שופטים שמרנים בעוד שהשניים האחרים ימונו בהסכמת האופוזיציה. גם זה לא הסתייע.

הסכנה העומדת לנגד עינינו היא, שבית משפט כזה עלול יום אחד - והיום הזה לא רחוק - לפסול את חוק השבות (שהוא חוק רגיל), בטענה שהוא סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעשה, אסכולת ברק סבורה שקיימת סתירה בין היותה של ישראל יהודית לבין המשטר הדמוקרטי שלה

השוויון המדובר נועד לתיקון מצב העניינים המעוות במערכת המשפטית, שרוב הזמן מינתה שופטים בעיקר מאסכולת אהרן ברק. אך גם שאר מוקדי הכוח הבלתי נבחרים דאגו לשכפל את עצמם. לא תמיד הוליד השכפול מצוינות, אלא בינוניות, מכיוון שקריטריון המצוינות התנגש עם התאמתם של המועמדים למערכת, כלומר בחינת השקפת עולמם. כאמור, לא רק בבית המשפט אלא גם באקדמיה, בתרבות, בתקשורת, במערכת הבנקאית, בפקידות המדינה הבכירה וגם ביחידות העילית ובפיקוד הבכיר של כוחות הביטחון. אין לכחד שבעשורים האחרונים חל שינוי, וגם מועמדים "לא צפויים" הצליחו להסתנן למערכת, אבל החודשים האחרונים המחישו כיצד הרוב הברור והמוצק במוסדות אלו נותר על כנו, ובעת פקודה הם הכריזו על ציות לא לשלטון הנבחר אלא לנציגי השלטון הלא נבחר, כלומר בית המשפט (הם כינו זאת "החוק", כלומר יצרו זהות בין ביהמ"ש לבין החוק, בעוד שגם ביהמ"ש כפוף לחוק).

3.

במצב עניינים כזה אין לקואליציה הנוכחית אלא תמיכת המוני בוחריה. גם תמיכה זו הוכחשה ברוב ערוצי התקשורת, שלא פסקו מלהטיף כי הציבור לא תומך בשינויים. ההמונים כוחם טוב בעיקר בקלפי. הממשלה, בתפקידה כרשות המבצעת, אחראית על כל הזרועות המבצעות בביטחון, בכלכלה, בחינוך ועוד. אבל הזרועות הללו מרדו בסמכותה. אפילו יו"ר ועד עובדים הצליח להשבית את שדה התעופה הבינלאומי שלנו. על הדרך קיבלנו שיעור בצניעות. האירוניה היא שהפחידו אותנו מדיקטטורה...

ההתכנסות בבית הנשיא למצוא פשרה היא חשובה, והלוואי שנתבשר משם בשורה טובה. לאור המהלכים האחרונים שראינו, הפשרה עלולה להתגלות כבעייתית. הסכנה היא כפיית דעתו של המיעוט על הרוב באמצעות תוכנית חקיקה שתהיה גרועה יותר אפילו מהמצב הנוכחי. במצב העניינים הזה אין ברירה אלא לסגת ולחשב מסלול מחדש. כשאבשלום מורד באביו דוד המלך, הוא מתקדם לירושלים לתפוס את השלטון. דוד מכיר את בנו ומבין שאם יילחם בו חזיתית "לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם", ואם ישיג אותם הוא עלול לבצע טבח בבירה, "וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב". לנוכח המצב הוא מחליט לסגת מעבר לירדן, לעיר מחניים, שם יארגן מחדש את כוחותיו. כשהוא נסוג, הוא נתקל בגילויי שמחה לאיד וביזוי מצד יריביו הפוליטיים ואויביו. הוא מרכין את ראשו ומסרב להתעסק בענייני הכבוד; ראשו נתון למחשבה כיצד לסכל את המרד ולשוב לירושלים. זו היתה נסיגה לצורך הסתערות מחודשת, ירידה לצורך עלייה.

4.

במקרה שלנו לא מוכרחים להסתער, ובית המשפט הישראלי אינו הבסטיליה הצרפתית. אנחנו עם שמאמין באבולוציה של הרעיונות וחלחולם האיטי אל החברה פנימה, ולא ברבולוציה של כפייתם המיידית עלינו. אני סבור שהצדק הוא עם המבקשים שוויון בבית המשפט וחיזוק הדמוקרטיה, כלומר חיזוק שלטון הרוב, הדמוס. כמובן, לא על חשבון ההגנה על זכויות המיעוט, אבל גם לא על חשבון זכויות הרוב, כלומר עריצות המיעוט. אפשר בהחלט להגיע להסכמה עם חלק מהאופוזיציה על שינויים מתבקשים במערכת המשפט, אבל בשקט ומתוך הידברות. לאחר שהעניינים יירגעו.
הקולות המתלהטים "להראות להם" ולחוקק בכל מחיר אינם בהכרח מביאים בחשבון את מצב הכוחות הריאלי. אותו חלק בקרב המתנגדים לרפורמה שבחר במה שכיניתי "ברירת שמשון" מוכן באמת להחריב את היחד שבנינו פה מאז החלה שיבת ציון. מבחינתם, האפשרות של מדינת הלכה - אפשרות שנראית לנו מגוחכת - היא עניין אפשרי בהחלט.

הסנטימנט שאלתרמן רמז לו הוא רכיב מרכזי בציונות החילונית. חישבו על ילדים שאביהם המתעלל עומד לחזור, לאחר שהורחק. מי ששמר עליהם היה ביהמ"ש, שעכשיו עומד לאבד מכוחו להגן עליהם

5 כשנתן אלתרמן מתאר ב"שמחת עניים" את היחסים בין העלמה לבין אביה המת־החי בתוך העיר הנצורה, הוא מציג סימביוזה חולנית ביניהם עד כדי מצב של אונס. העלמה היא הציונות, והאב הוא היהודי הישן. כך נתפסה המסורת הדתית במאתיים השנים האחרונות בעיני חלק ניכר מהעילית האינטלקטואלית והפוליטית שלנו. הם האשימו את האב - כלומר את האל - באחריות למצב השפל של העם היהודי במאה ה־19, אומה שלמה שמבחינה לאומית חייתה בשולי ההיסטוריה, נתונה לחסדים ולגחמות של אומות העולם. "המרד הקדוש" באב המתעלל הביא להשלכת המסורת היהודית מעל המוני הצעירים של התקופה.

הסנטימנט הזה הוא רכיב מרכזי בציונות החילונית, וכל ניסיון למזער או לזלזל בו יביא לתוצאות דומות לאלה שחווינו בחודשים האחרונים. חישבו על ילדים במשפחה שאביהם המתעלל עומד לחזור אליה בניגוד לרצונם, לאחר תקופה שבה הורחק מעליהם. כל אותו הזמן מי ששמר עליהם מפני אותו אב מתעלל היה בית המשפט, שעכשיו עומד לאבד מכוחו להגן עליהם.

6.

אני לא מצדיק את התמונה הזאת וחושב שהיא רחוקה מאוד מהמציאות כיום, אבל פחד אינו עניין רציונלי, במיוחד שהוא מועצם על ידי גורמים חסרי אחריות (ביניהם ראשי מדינה לשעבר!) שקראו להתקוממות אלימה. הניסיון לייצר סימטריה (גם אצלנו יסרבו להגן על העם וגם אצלנו יפגעו בכלכלת המדינה ובתדמיתה) לא יצלח. כולנו יודעים זאת. אנחנו בוגרי אוסלו וחורבן גוש קטיף. כבר בזמן שעלה הכורת על בתי החלוצים המשכנו להתפלל לשלום המדינה. כך חונכנו, לאחריות היסטורית. אנחנו יודעים מה החלופה הנוראה. חווינו אותה לפני פחות מ־80 שנה.

משום כך, אם אנחנו חפצים בתיקון העיוות החברתי והשלטוני הזה, אם אנחנו רוצים להשיב את האיזון שהופר בין רשויות השלטון, אם אנחנו חולמים על בית משפט שיעסוק בשפיטה ויותיר את הסוגיות הערכיות והפוליטיות לכיכר העיר ולכנסת, כי אז אנחנו חייבים להבין את ראיית העולם של הצד המתנגד לנו. להבין אינו אומר להסכים, אבל לבטח לא יזיק אם נפסיק להגיד מה לא טוב בצד השני, ובמקום זאת נציע דרך אחרת.

7.

כיובל שנים לאחר מרד אבשלום עמד רחבעם, נכד דוד, בפני דילמה דומה לזו של זקֵנו. שבטי הצפון מבקשים ממנו להקל עליהם את עול המסים הכבד שהשית עליהם אביו, שלמה המלך. הזקנים הציעו להתפשר מתוך הבנה שבאופן הזה יקבלו השבטים הסוררים את מלכותו. אבל הצעירים דחפו אותו להראות להם מי המלך, וכך עשה: "וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם, אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". התוצאה הרת האסון היתה פילוג הממלכה: "וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם, וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר: מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי - לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל!". אם אנחנו רוצים באמת למשול, נשאב רוח ממעיינות הנצח של עמנו ונלמד מחוכמת הדורות לא לשוב על טעויות, גם אם המחיר הוא נסיגה זמנית. התיקון יבוא. סבלנות.

8.

הזכרנו את מערכת היחסים המסובכת בין העלמה לבין אביה המת־החי, בין הציונות לבין היהדות. אלתרמן מתאר כיצד מהזיווג הבלתי אפשרי הזה נולד הבן שהיה ישועתו של היישוב העברי הנצור ושל המדינה שבדרך: "...וְכָכָה יֵאָמֵר עַל אֶרֶץ-אֲבָנִים,/ בְּעָמְדֵךְ מוּל אֵל וַאֲפוּרַת פָּנִים:/ רְאֵה, הָאֵל, אֶת שִׁפְחָתְךָ בַּת אֲמָתֶךָ./ רְאֵה אוֹתָה בְּצַלְמְךָ וּבִדְמוּתֶךָ. / לֹא תֹאַר לָהּ, אֵלִי, וְלֹא הָדָר, / וְהִיא הַבֵּן חוֹבֶקֶת בַּסּוּדָר". כמו נבואה נזרקה מפיו של המשורר הלאומי. הבן הנחרז עם הדרדר הוא כמובן הצבר, המכיל בתוכו את שני צידי המטבע של זהותנו: האידיאה הלאומית והאידיאה הדתית.

ובאמת, לא היינו שורדים בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמה ושלום, חורבן וגאולה, ללא שני הצדדים הללו שבאישיותנו הקולקטיבית. גם כיום אנחנו זקוקים לשני הצדדים הללו שבתוכנו. אלתרמן מסיים את שירו בתפילה שעכשיו, לאחר כשלושה חודשים של קרע גדל והולך, כולנו יכולים להצטרף אליה: "רַק כֹּחַ תֵּן לָהּ, אָב רַחוּם, רַק כֹּחַ. / לְמַעַן לֹא תִּפֹּל וּבְטֶרֶם עֵת בְּלִי כֹח. / בָּרוּךְ נוֹתֵן כֹּחוֹ עַל אֶרֶץ וְדַרְדָּר / וְלָהּ וְלֶחָבוּק לָהּ בַּסּוּדָר".

אמן.