ניסיונות להמרדת כוחות הביטחון נגד הממשלה ונגד ראש הממשלה נתניהו החלו כבר בקדנציה הקצרה שלו בשנות ה־90 של המאה הקודמת. אבל בעידן הנוכחי הם החלו ב־2011. ניסיונות הצתת נס המרד העכשוויים נהנים מהצטרפות של מערכת המשפט, מה שלא היה בעבר. ההמרדה העכשווית, עם גילויי הסרבנות שכמוה כלקיחת המדינה כבת ערובה, לא היו מפתיעים כנראה את האב המייסד דוד בן־גוריון. הוא גם חשש ממה שמסוגלים לעשות שבעה שופטים לכנסת, וגם חזה על בשרו את רוח המרד של יחידות עילית ושל הנהגה צבאית סוררת. כל זה בעיצומו של המבחן הצבאי הקיומי הקשה ביותר אי־פעם של מלחמת העצמאות.
בן־גוריון סלד מקיומה של יחידת עילית כמו הפלמ"ח שהיא כמו משמר פרטוריאני (סיירת מטכ"ל). "כולם מוכשרים לכך", אמר בן־גוריון, "אין בינינו בני נביאים ונחותי דרגה, ואין גזע נעלה וגזע שפל. כל נער תימני וכל נער כורדי וכל נער אשכנזי או נער מעדה אחרת מסוגל להתרומם לדרגת הגבורה העליונה - אם רק ניתן לו מה שנתנו לילדי המשקים ולנערי הפלמ"ח".
לפי אניטה שפירא, בספרה "מפיטורי הרמ"א ועד פירוק הפלחמ"ח", בן־גוריון חשש מאוד והיה מלא ספקות לגבי כישרונו של העם היהודי לשלוט בעצמו. "הוא ראה חשיבות עליונה בקיומו של מוקד השראה אחד ויחיד שיילחם כנגד מגמות הדיפרנציאציה והפירוד", כתבה שפירא. כלומר, המחשבה שכוחות הביטחון יקבלו סמכות של גורם אחר חוץ מממשלת ישראל ובתוכה ראש הממשלה ושר הביטחון היתה בלתי מתקבלת על דעתו. עוד כתבה שעם כל הקפדתו על הלכות הדמוקרטיה, "יש דברים חשובים מזה, והדאגה למדינה חשובה מכל".
התבגרתי במסגרת קבוצתית וקיבוצית בתקופה שהפערים בין האידיאלים והמטרות המוצהרות לבין המציאות המכה בפנים היו גלויים ולא ניתנים לגישור. מדברים על שלום בהישג יד, ובינתיים אחים ואהובים נהרגים
כך שמעשיהם של שקמה ברסלר, אהוד ברק, דן חלוץ, ראשי שב"כ ומוסד לשעבר וקציני חיל אוויר שנועדו למיטוט המשטר מחזירים את החברה הישראלית לימי טרום המדינה, טרום ריבונות וממלכתיות, ימי איש הישר בעיניו יעשה. עד כה נראה שכוח ההרס והאנרכיה מקבל תנופה ממערכת המשפט, ובייחוד התנהלותה המפרקת של היועצת המשפטית. בעניין הזה אפשר רק לעשות ספקולציה לגבי מה בן־גוריון היה אומר. אם היה שומע שבמוקד הסופה בית המשפט העליון, סביר שלא היה מתפלא על כך לאור מה שאנחנו יודעים על עמדותיו בשנות המדינה הראשונות. לא בגלל התנגדותו לבית המשפט העליון, אלא בגלל התנגדותו לקבלת חוקה.
הסדק התרחב
התניות וטראומות. טראומות והתניות. יש כנראה אמת בטענה שהמטענים הפסיכולוגיים האלה קובעים את עמדותינו הפוליטיות, הם יוצרים מהפכים בשיוך הפוליטי, הם אפילו מכריעים בדרך כלל לגבי קבלת החלטות מדיניות וצבאיות.
אני בוחן את עצמי. אני לא בטוח שאני יכול לדייק. אבל אם צריך לשים אצבע מהם הדברים שעיצבו את הנחות היסוד הפוליטיות שלי, אפילו אם בכל זמן נתון הן לא היו מודעות לי, אני מסמן שתיים: לא תהיה נסיגה חזרה לקווי 67'; ויכולתו של צה"ל לעמוד במצבים הכי קשים ולהביא להכרעה צבאית משמעותית בשדה הקרב.
למרות שהייתי משויך חברתית ומחשבתית לשמאל וגם הצבעתי לשמאל שנה ומשהו לפני חתימת הסכם אוסלו, כבר בספטמבר 1993, כשפורסמו הפרטים הכלליים של ההסכם עם אש"ף, היתה לי תחושת בטן לא נוחה. היתה אי־נוחות מערפאת, ומשה שמיר המנוח טען כנראה בצדק שאי אפשר היה למכור לעם ישראל הסכם כלשהו עם מנהיג טרור שהוצג משך שנים כממשיך דרכו של היטלר, אבל מבחינתי אלו היו קווי 67'. תחולת ההסכם היתה באופן ברור על כל השטח שמעבר לקו הירוק, ולא משנה איך חילקו אותו לשטחי B ,A ו־C.
עצם העובדה שקווי 67' היו גבולות ההסכם שברה אצלי את הבסיס המושגי מאז מלחמת ששת הימים. ולמה ההתניה של קווי 67' היתה כל כך חזקה? בגלל האמירות החוזרות ונשנות של יצחק רבין, רמטכ"ל ששת הימים, שלא תהיה חזרה לעולם לקווי 67'. אני לא מדבר על האמירה החד־פעמית של אבא אבן לגבי "גבולות אושוויץ". רבין לאורך כל השנים מאז מלחמת ששת הימים חזר על ה"אין חזרה".
זה היה סדק שדרכו חדרו כל הספקות. בייחוד כאשר הנהגת מפלגת העבודה, רבין ופרס, לא נראתה כמי שמסוגלת לעצור את התהליך ולחשוב איך ממשיכים מכאן. ההתניה לגבי צה"ל החלה לעמוד במבחן רציני באינתיפאדה השנייה עד כישלונה המוחלט במלחמת לבנון השנייה. אז כבר הייתי מחוץ לשמאל, תומך נתניהו, ולא ראיתי הנהגה אלטרנטיבית משמאל, מה גם שגלי ההדף של ההתמוטטות הביטחונית של אוסלו רק התעצמו כל הזמן. אבל בכל זאת, חוסר האונים של צה"ל כפי שנחשף ביולי-אוגוסט 2006 בלבנון שבר הנחת יסוד שאין בלתה. מאז שאני בהכרה אני לא זוכר תחושת חידלון ומועקה גדולה יותר מזו שהלכה וזחלה פנימה לאורך מלחמת לבנון השנייה. פתאום אתה מבין שצה"ל לא מסוגל לממש את המטרה המוגבלת ביותר, שהוגדרה במפגש עם עיתונאים על ידי הרמטכ"ל דן חלוץ: כיבוש רצועה של כקילומטר וחצי מעבר לגבול הלבנוני. במקביל, חוסר האונים בכיבוש שטח והפסקת ירי הטילים של חיזבאללה.
אם צריך לשים אצבע מהם הדברים שעיצבו את הנחות היסוד הפוליטיות שלי, אני מסמן שתיים: לא תהיה נסיגה לקווי 67'; ויכולתו של צה"ל לעמוד במצבים הכי קשים ולהביא להכרעה צבאית בשדה הקרב
יש כנראה שלב שפותח אפשרויות להתמודדות עם המציאות הנגלית והבנתה. אם אתה לא עובר את השלב הזה, אתה מופתע כל פעם מחדש ולא מבין מאיפה צומחות תופעות כמו מהומות ההרס העצמי שחווינו בחודשים האחרונים.
במהומות שפרצו עם הצגת סעיפי הרפורמה המשפטית יצאו הכרזות ועצומות ומצעים אידיאולוגיים מהעבר מהכוח אל הפועל. פתאום בוצעה לעיני הציבור והעולם פגיעה מוחשית ביסודות הקיום של מדינת ישראל. הדיבור על "הגנת הדמוקרטיה" היה מלווה בפגיעה בביטחון, ניסיונות פגיעה בכלכלה ושיבוש פיזי של חיי האזרחים. בוצעה התקפה פנימית משולבת של מערכת הביטחון, באמצעות הלשעברים שלה, ושל מערכת המשפט. הופעל כוח גלוי נגד הממשלה הנבחרת ומדיניותה. אי אפשר להכחיש שזה מה שקרה, ולא משנה כמה קילו של מצפון מועשר הושקעו במרד הזה.
בטור שכתבתי ב"מקור ראשון" במאי 2011 שרטטתי תמונה שנראית לי היום כתחזית מדויקת למדי של ההתרחשויות במדינת ישראל של חודשי 2023 הראשונים: מדובר היה שוב בהתקפה של ראשי ביטחון בדימוס שטענו כי "בנימין נתניהו עומד להמיט על ישראל אסון". כתבתי, כי "גם אם הפעם הזמנים השתנו והציבור בישראל איננו שועה עוד לאנשי הביטחון החולמים על קריסת המשטר כדי להצילו, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שההסתה של אדמו"רי הביטחון והעסקים תחולל מאורעות פנימיים בלתי צפויים. המטרה העיקרית שלהם, בתיאום עם המערכה המדינית והאלימה של הפלשתינים, היא לזעזע את השלטון בישראל ולהפילו".
בתגובה קיבלתי איום בתביעת דיבה על ידי משה שחל, שייצג את קברניטי הביטחון בדימוס; אחר כך זה הצטמצם בתלונה למועצת העיתונות שנידונה בטריבונל בוררות והסתיימה בצורה חברית בין יעקב פרי לביני. היום נראה שיש קשר בין גל הדה־לגיטימציה של אביב 2011 ומחאות הדיור של רוטשילד שפרצו בקיץ.
כעבור שנה, בקיץ 2012, עלה צונאמי נגד עצם התפיסה של "המדינה היהודית", וראש הממשלה נתניהו הואשם על ידי אינטלקטואלים שהוא "רודן, מגלומן ופושע מלחמה". ישראל הוכרזה כלא־דמוקרטיה. האם זה מזכיר משהו? והאם מישהו יכול להיזכר מה בדיוק קרה באותה תקופה שגרם למורדים פוליטיים ולאנשי רוח לצאת בהכרזות כאלה? במאמר באוגוסט 2012 טען ד"ר יואל פישמן ("מקור ראשון"), כי מדובר במעבר מ"דה־לגיטימציה להמרדה". "הם לא שואפים לשכנע אלא להרוס... סופרים והוגי דעות שותפים למבצע זה בארץ ובחו"ל. בין האישים הבולטים נמצאים הסופר דויד גרוסמן, שקרא לבכירי הצבא לחבל במדיניות הממשלה ("הארץ", 3 באוגוסט 2012), אברהם בורג (ב"ניו יורק טיימס"), ציפי לבני (ראיון ל־CNN)... וב־14 באוגוסט הסופר עמוס עוז הצטרף לחבורה זו באמצעות יוזמה לפתוח בהליך משפטי נגד הממשלה... שיטת הדה־לגיטימציה הזו תוקפנית והיא חותרת להתנגשות".
על העיוורון
אם אתה לא יכול להשתחרר מההליכה הסהרורית בזרם הקונפורמיסטי, לא תוכל להבין את שדה הקרב של הלוחמה הפוליטית.
בישראל מעברי הפיכחון האלה הם נחלתם של אנשי הדרג הבינוני או הנמוך. רק הם עוד מסוגלים, כמו שאומרת דלית סוטר, "לברוח מהשמאל כל עוד מוחי בי". אבל אין אילון־מאסקים שיהיו מסוגלים לנתץ קירות בטון שמאחוריהם מסתתרים הקשרים הצנזוריאליים בין חברות המדיה החברתית לבין הממשלה או התקשורת. הלחץ השיוכי בישראל עצום. מקרה הנשיא בוז'י הרצוג יעיד. האם נדע פעם איזה מכבש איומים ולחצים הופעל על הרצוג כששינה את עמדתו מנאומו הנשיאותי הראשון, שהכיר בצורך ברפורמה משפטית, ועד הנאום השני, שנתקל בקיר ה"ייהרג ובל יעבור" של שופטי ביהמ"ש העליון? ולפני כמה שבועות זימונו של אחיו, מייק הרצוג, לנזיפה במחלקת המדינה בוושינגטון בגלל ביטול חוק ההתנתקות. ברור שזה לא רק מעשיה של הממשלה שהביאו לזימונו, אלא גם הרצון האמריקני להפעיל פטישי אוויר נגד האחים הרצוג בהקשר של תמיכת הממשל בהפלת המשטר בישראל.
למעשה, ביטול חוק ההתנתקות היה מימוש של מדיניות ראש הממשלה המנוח יצחק רבין וממשלת ישראל. פחות מחצי שנה אחרי חתימת הסכם אוסלו בבית הלבן, בעקבות פיגוע נורא, אמר רבין שהסכם אוסלו הוא הפיך: "תפסיקו לפחד... אין סכנה שהרובים האלה ישמשו נגדנו. המטרה של הנשק למשטרה הפלשתינית היא להילחם בחמאס. הם לא יחלמו להשתמש בו נגדנו, משום שהם יודעים שאם ישתמשו ברובים האלה נגדנו פעם אחת, באותו רגע יבוטל הסכם אוסלו וצה"ל יחזור לכל אותם מקומות שנמסרו לשליטתם. הסכם אוסלו, למרות מה שטוענת האופוזיציה, הוא לא בלתי הפיך".
האמירה של רבין, כפי שתא"ל (מיל') יוסי קופרווסר וד"ר יואל פישמן מביאים אותה במאמרם הקלאסי "עיוורון מרצון", סימלה אולי את עיוורונו האסטרטגי, ובימין הפיקו ממנה רווחים פוליטיים. אבל היא גם משקפת עיקרון שהציב רבין: האפשרות לעצור ולבטל את ההסכם ואף להפוך את התהליך, כפי שהדבר הוצהר על ידי ביטול חוק ההתנתקות.
התהליך של מעבר משמאל לימין - ואולי זה יומרני - הוא השתחררות ממסך של עיוורון. נהוג להזכיר את השיר "אימג'ין" כדי להמחיש את טמטומו של ג'ון לנון וממשיכיו בימינו. אבל הוא גם כתב כי "החיים קלים עם עיניים סגורות / לא להבין מה שאתה רואה" ("שדות תות לנצח"). וזה הקושי האמיתי - אתה כאילו מעביר מסר שאתה עכשיו יודע. האחרים זורמים. יום אחד הם עוטים חולצות שחורות, יום בא והם מנופפים כמו רובוטים דגלים כחולים־לבנים, ויום יבוא והם יניפו דגלים לבנים.
השאלה באיזו מידה המהלך של המעבר מצד אחד לצד השני, במקרה שלי משמאל לימין, מאפשר את הפתיחות לראות תהליכים שבלי חציית הקווים היה קשה לזהות. זה קודם כל מרד נגד החד־ערוציות והתעמולה הנלווית
התבגרתי במסגרת קבוצתית וקיבוצית בתקופה שהפערים בין האידיאלים והמטרות המוצהרות לבין המציאות המכה בפנים היו גלויים ולא ניתנים לגישור. כן, זה ניסיון להסתכל הרחק לאחור, לאתר עוד נקודות שייראו כמו קו מחבר במקום קו מקווקו. אני מדבר על התקופה של מלחמת ששת הימים והשנים שאחריה. מדברים על שלום בהישג יד, כמעט הושט היד וגע בו, ובינתיים אחים ואהובים נהרגים. בריה"מ היא מולדת הסוציאליזם המתגשם, הריאלי, אבל בפועל - ספקית הנשק שהלוחמים בני הקיבוצים הסתערו כנגדו במדבר סיני מול המצרים וברמת הגולן נגד הסורים. אש"ף וארגון פת"ח הם תנועות שחרור לאומי, חלק מהמשפחה הקדושה המתקדמת, אבל מקררים מתפוצצים בכיכר העיר וילדים רצים מהכיתה תחת מטר קטיושות אל המקלטים בעמק בית שאן - סליחה, עמק המעיינות. הגשר המנטלי היעיל מבחינתי היה הומור ציני. קיץ 70' עם שורות כמו "עיון באחד מאותם 'כל כתבי'". "אז על דשא נשב ונאמר / לא את טרוצקי נאהב וגם / לנין נגמר / כי יצאתם מזמן מהאף / מקומכם כבר שמור בפינת המדף / רבותי זה חבל / המצב כה אומלל - זה הסוף".
חיים בסרט
לאחרונה יוצאים כל הזמן ספרים על הקיבוץ. אחד מהם של עומרי עינב נקרא "נישאר כאן לעולם". נשמע רומנטי. הוא מתעד בפירוט כמעט מעיק את הוויכוחים והפלגנות האינסופיים שליוו במשך ארבע שנים את קיבוץ בית אלפא, בין השנים 36' ל־40', עד שנגזר הדין וחברי מפא"י בקיבוץ אולצו לעלות על משאיות ואוטובוסים ובוצע הטרנספר לקיבוץ רמת יוחנן. וזה לא רק האנרגיה המבוזבזת בתוך הקיבוץ. כל המוסדות של מדינת ההסתדרות, ובראשם בן־גוריון וברל כצנלסון ואפילו קדיש לוז, פינו זמן יקר וישיבות ודו"חות ומסקנות והחלטות לפתרון שאלת גורלם של כמה עשרות חברים.
בחוץ, מעבר לגדר המשק, כבר עלה המתבן של תל יוסף באש, וגם מבית אלפא עולה עשן, הילדים נטושים בחושך לקול יריות הכנופיות, והחברים מתחבטים אם צריך לסלק את השומר הצעיר או את קבוצת פועלי ציון שמאל או את מפא"י. המפא"יניקים הם הסוציאליסטים הרפורמיסטים רחמנא לצלן, ואילו "השומר הצעיר" הם סוציאליזם מהפכני. אי אפשר לחיות יחד, אי אפשר לדבר אחד עם השני.
"הספר האדום" מציע ארוחה עם כמה מנות של שנאה וניכור בין אבות ובנים, אבות ובנות. עוד בשנות ה־70 של המאה הקודמת היו אידיאולוגים שטענו ש"בן (משק) שעוזב את הקיבוץ דינו כבוגד וצריך לנתק איתו את כל הקשרים, כי הדרך, האידיאולוגיה, קודמת לקשרי המשפחה". האחריות מוטלת גם על ההורים, ששמותיהם רשומים בגיליון האישום נגד העריק הבוגד. בלעדיהם לא היתה מתרחשת הבגידה. אותי זה הפתיע. חשבתי שאחרי מלחמת יום הכיפורים הגישה הזאת ירדה מהפרק.
אבל זה יהיה זיוף לתאר כך את התקופה. דווקא שנות ה־70 זכורות לי כתקופה יפה של התפרצות יצירתית, ואיכשהו כל תוגת המחדל והחידלון התחלקה לי ולאלה שאני מכיר על הגב. היה צורך נואש לפרוץ את המסגרת ולהתחבר אל אנשים אחרים שמגיעים ממקומות אקזוטיים כמו אמריקה או ארצות מערב־אירופיות. דוד שליט כתב בזמנו ספר על תרבות הצפייה בקולנוע שהיתה בארץ בימים ההם, כשבתי הקולנוע היו מקדשים וצפייה בסרט היתה אירוע. אני זוכר שאמרתי לו שבנושא הזה היתה בקיבוץ פרצה. זה היה תחום אחד שהוזנח על ידי הדיקטטורים האידיאולוגיים. הם לא השגיחו מה קורה שם, ואולי אפילו נסחפו בעצמם בתנופת הכרכרות הדוהרות במערב הפרוע או איזו השתטות חושפנית של מרילין מונרו. מותר היה לדמיין ולחשוב על דברים שלא היתה לגביהם משנה סדורה בכרכי ספר השומר הצעיר א'-ב'-ג' ו־ד' וגם לא באנציקלופדיה למדעי החברה. השליטה בוויסות המידע בסביבה היתה כמעט מלאה. עד כדי כך, שמשך שנים רבות "ידענו" שאת טבח הקצינים הפולנים ביער קאטין ביצעו הגרמנים הנאצים; רק עם הגלאסנוסט חלחל המידע במגזרי השמאל שאת הטבח העצום ביצעו הסובייטים.
השאלה באיזו מידה המהלך של המעבר מצד אחד לצד השני, במקרה שלי משמאל לימין, מאפשר את הפתיחות לראות תהליכים שבלי חציית הקווים היה קשה לזהות. זה קודם כל מרד נגד החד־ערוציות בהזרמת המידע במדינה והפרשנות התעמולתית הנלווית לו. החברה הישראלית, כמו חברות מערביות אחרות בעלות חשיבות אסטרטגית, חשופה למתקפות של תעמולה, לוחמה פוליטית ופסיכולוגית. האם מה שראינו ברחובות בחודשים האחרונים היה מבצע להגנת הדמוקרטיה ומערכת המשפט, או שבמהותו זה היה מבצע מהפכני לפירוק החברה והטלת מומים ביסודות שעליהם מתקיימת המדינה?
שבעה חודשים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, בפברואר 1946, שלח המומחה האמריקני לבריה"מ והקומוניזם ג'ורג' קינן את "המברק הארוך" שלו. הוא המליץ גם על דרכי התמודדות מול שיטות הלוחמה המיוחדות של הסובייטים. "זוהי נקודה שבה מדיניות פנים ומדיניות חוץ נפגשות", הוא כתב, ובתרגום לעברית מקומית אפשר להגיד "מדיניות ביטחון". "כל מעשה אמיץ ונחוש לפתור בעיות פנים של החברה שלנו, לשפר את הביטחון העצמי, המשמעת, מורל ורוח קהילתית מהווה ניצחון" במערכה הזאת, כתב קינן לבוסים שלו במחלקת המדינה בוושינגטון.
לפי הראייה שלי, ההתפרצות המחלישה בישראל באה לאחר שנים רבות של החלשה עד כדי ניתוק שורשים והטלת ספק בצד היהודי של המשוואה "יהודית ודמוקרטית". עצם הוספת המילה דמוקרטית בכל הגדרה של המדינה, לפני כ־35 שנה, כרסם ב"יהודית". המילה דמוקרטיה לא מופיעה בחוקה האמריקנית, למיטב ידיעתי, וגם לא במגילת העצמאות שלנו. הזהות היהודית הפכה למפחידה, וכתוצאה מזה, למרות חוק הלאום, היא לא יותר מחטוטרת על "הדמוקרטיה" שהפכה למונופול של מערכת המשפט והמכון הישראלי לדמוקרטיה.
מי שלא רואה את השמאל ואת השיטות המהפכניות שלו לפירוק החברה ולדה־לגיטימציה של יסודותיה, כנושא ללימוד ולמענה, יתקשה מן הסתם להתמודד מול אירועים מתמשכים בזירה הציבורית של ישראל. מלבד זה שמרכיבי הימין ייאלצו לסגל את עצמם לדינמיקה של החברה הישראלית המודרנית, ובייחוד החרדים, דרך ההבראה חייבת לבוא בשיתוף השמאל המתון, הציוני.
השאלה הגדולה אם יש עדיין דבר כזה. שיטת החרם והקיטוב מבית מדרשו של יאיר לפיד מתאימה כמו כפפה ליד לאסטרטגיית הפירוק של החברה הישראלית. היא היתה יעילה בהטלת מגבלות על ממשלות הימין. אבל הליכוד הוא הגשר בין שני חלקי החברה ודחיקתו לימין לא מיטיבה עם החברה הישראלית. אני זוכר ששמעתי פעם מנורמן פודהורץ את העצה הפשוטה: "דברו ציונות, דברו ציונות". בעברית הוא אמר את זה. למי שנטש את השמאל זה נשמע טבעי. לאחרים זה עלול להישמע לא רלוונטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו