"סרבנות השמאל הניחה את התשתית לסרבנות מימין": האם המחאה במדים קורעת את צבא העם?

מאות אלפי מוחים ברחובות שבוע אחרי שבוע, חסימות כבישים ומאמרי דעה מאיימים לא הצליחו לייצר את האפקט של מאות סרבני גיוס פוטנציאליים. עצירת החקיקה בחריקת בלמים השבוע על ידי נתניהו היתה תגובת המנע לכרסום בכוחו של הצבא אל מול האיומים הצבאיים הפוטנציאליים מסביב והוכיחה בפעם המי־יודע־כמה את הקשר הסימביוטי בין צה"ל למדינת ישראל. כל טייס היה שווה בכוחו לחמישה מפגינים ברחובות, וביודעם שכך הדבר יצאה מחאת המילואימניקים לדרך עם איום בנשק יום הדין הישראלי: כוחו ואחדותו של צבא העם.

לדברי ד"ר עידית שפרן־גיטלמן, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, "חוק יסוד: הצבא מכפיף את הדרג הצבאי לדרג המדיני, וצה"ל מבצע דירקטיבה מדינית גם אם היא מתנגשת עם העמדה הפוליטית של חייליו. זה נכון שהצבא מצליח ככלל לשמור על ממלכתיות במובן של היעדר נקיטת עמדה פוליטית, אך זה עדיין לא אומר שהפוליטיקה במובן החברתי לא נכנסת לצבא ושלא נעשה שימוש בצבא לצרכים פוליטיים. התופעה הזו כמובן לא החלה עכשיו, בממשלה יש 14 מנדטים לציונות הדתית שיושבים חזק על נושא הוראות הפתיחה באש של צה"ל, ועוד קודם לכן עם קמפיין 'בנט ינצח את חמאס, ושקד על בג"ץ'".

שפרן־גיטלמן מוסיפה כי השימוש בצה"ל כמכשיר פוליטי הוא יעיל בדיוק בשל התפיסה אותו כצבא העם. "העובדה שצה"ל הוא הסנטימנט שפוגע לכולם בקישקע ולכן אפשר לעשות בו שימוש יעיל זה דבר ידוע. אני חלילה לא אומרת שזה מה שנעשה עכשיו. אבל מי שזה התנפץ לו בפרצוף בימים אלו זה רק מי שהצליח לספר לעצמו עד עכשיו את הסיפור שנוח לו איתו. אני לא אומרת את זה בביקורתיות, אני חושבת שהרבה דברים בחיים שלנו תלויים ביכולת שלנו לספר את הסיפור הנכון עבורנו".

פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה, החוקר את יחסי החברה והצבא בישראל, אומר ל"ישראל השבוע" כי לתופעת הסרבנות הנוכחית אין אח ורע בישראל ומחוצה לה. "תופעת הסרבנות התפתחה כתופעה מאורגנת אחרי מלחמת לבנון הראשונה מימין ומשמאל כלפי המשימות של הצבא - הלחימה בשטחים והשהייה בלבנון משמאל, והסירוב ליטול חלק בפינוי התנחלויות ומאחזים מימין. בשני המקרים הסרבנות נקשרה לאופיה של המשימה. ופה אנחנו רואים תופעה שבה אנשי מילואים מאיימים שיסרבו להשתתף בפעילות מבצעית או באימונים על רקע מה שהם רואים כהפיכה משטרית שלשיטתם משנה את מערך היחסים החוזי בינם למדינה, ועל בסיסו הסכימו להתגייס, וודאי שעל בסיסו הסכימו להתנדב. הם טוענים להפרת החוזה הבסיסי איתם, וזו תופעה שאני לא מכיר בעולם ולא חווינו כמוה במציאות הישראלית".

האם זה קשור בהרכבן של יחידות העילית והיחידות הטכנולוגיות?

"אני עוסק בהרכבו של הצבא עשרות שנים, ודאי כשזה קשור להרכב היחידות האלה שמהן באו הסרבנים ומייצגות את מה שנותר מהמעמד הבינוני־חילוני אשר בעבר היה חוט השדרה של הצבא, ונמצא פחות מזה במערך היבשתי. זו הקבוצה שמנקודת המבט שלה הפיכה שלטונית מפירה את החוזה בינה לבין המדינה והיא חשה שיש בידיה את הכוח להכריז שהיא מסרבת לעמוד לשירותה בעתיד, מה שקבוצות יותר מוחלשות לא היו מעזות לעשות בקלות".

פרופ' אודי לבל, מביה"ס לתקשורת ומרכז בס"א באוניברסיטת בר־אילן, חקר ובדק בשנים האחרונות את דעת הקהל הישראלית בנוגע למודל הצה"לי כצבא העם ובחן את היחס לסרבנות. הוא מציע ניתוח חדשני מסוגו: "מצד אחד, באופן תמידי יש את הפאניקה המוסרית הזו כשיש קבוצה שמאיימת באי־שירות או בסרבנות. תמיד יש בעתה או תבהלה. מצד שני, תמיד תהיה אפקטיביות לדבר הזה, וזה תמיד יהיה כלי או משאב שבסופו של דבר במודל הנוכחי של הצבא יאלץ את המערכת להכיל את הקו שהיא מייצגת".

לבל מסביר כי האפקטיביות של איומי הסרבנות היא למעשה נגזרת של החשיבות הישראלית של צה"ל כצבא העם: "מה שעולה מכל הסקרים שערכתי הוא שהדבר היקר ביותר לכל הציבור היהודי זה צבא העם. הרצון לשמר את צה"ל כחוויה הישראלית האולטימטיבית. מסקר דרמטי שערכנו לפני ארבע שנים עולה לראשונה האפשרות להכיר בסרבנות דה־פקטו, לאפשר לקבוצות לא להשתתף בדברים שקשים להם, כמו פטור לחרדים או גיוס בדואים, ולהרחיק אותם מעימותים עם פלשתינים. בנוסף עלתה הנכונות לתת לאנשי שמאל פטור מלשרת בשטחים או לגייס דתיים ולפטור אותם מלפנות שטחים".

איפה הנכונות הזו היתה השבוע? האיומים הכריעו את המדינאים.

לבל: "עזבי את הפאניקה המוסרית. אנחנו מעל הכל מביטים על הצבא כצבא העם ולא מעוניינים לתת לקבוצות לפרוש ממנו. אף קבוצה פה לא באמת סירבה, אלא היו איומים טנטטיביים. יותר חשוב למרבית העם להשאיר קבוצות בתוך השייכות הצבאית גם אם זה אומר לעצור את המדיניות או להשאיר את האיומים של הסרבנות באווירה המקורית שלהם - להשפיע על מדיניות צבאית. יותר חשוב לציבור היהודי התפקיד הסוציולוגי של צה"ל על חשבון הבסיס המבצעי".

הלקח האמריקני לעומת זה הישראלי היה הפוך אחרי מלחמת וייטנאם, אומר פרופ' לבל: "מהסיבה הזו האמריקנים חזרו ממלחמת וייטנאם וביטלו את מודל צבא העם ועברו לצבא מקצועי. הם הבינו שהם לא יכולים ללכת על ביצים ולחשוש מפרישה של קבוצות ולכן שינו את מודל הצבא".

לדבריו, במקרה הפוך של קואליציה משמאל המאיימת על ערכים חשובים לציבור הימני, היה נעשה שימוש באותם כלים בדיוק. "לא עברו פה למודל אמריקני כדי לשמר את הסטטוס של הצבא כצבא העם. זה מייצר פה מודל של קבוצת כדורסל - להשאיר הרבה קבוצות בפנים גם מתוך ידיעה שברגע של התנגשות קבוצה אחת עלולה ליצור פאניקה סביב הקושי להישאר בפנים".

עוד חוזר הניגון

כאמור, הסרבנות בישראל איננה תופעה חדשה. עצומת טייסים מונפקת נגד הממשלה כשהימין בשלטון באופן תדיר, והחשש לפוליטיזציה של הצבא קיים. תת־אלוף (מיל') אמיר אביבי אומר כי "בצבא משרתים אנשים עם מגוון רחב של דעות למען הגנה על המדינה, וזה לא משנה מי הממשלה ומה המדיניות. לצערי, אנחנו רואים תופעה שלא התחילה עכשיו. אנשים משתמשים בזהות החיילית שלהם עשרות שנים אחרי שהם לא בשירות סדיר כדי לדבר על אג'נדות פוליטיות וזה מסכן את השלמות של צה"ל וחותר תחת הביטחון של מדינת ישראל. צריך להבין את ההשלכות ארוכות הטווח - אם צד אחד משתמש שימוש פוליטי בצה"ל, במוקדם או במאוחר יעשה את זה גם הצד השני. זה יהפוך את צה"ל עצמו לגורם פוליטי שמתווה מדיניות ממשלתית".

אך לא מדובר רק במודל צבא העם שספג מכה קשה בחודשים האחרונים. האפקטיביות של האיום הצבאי מצד יחידות העילית של הצבא הציתה את הפערים הבלתי נתפסים בין המשרתים ביחידות האלו לעומת מי שנמצאים באחוזים גבוהים יותר ביחידות השדה - בגדודים. יש מי שקוראים לזה ישראל הראשונה מול ישראל השנייה, אחרים ימדדו נתונים לפי התפלגות החיילים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה לנמוך, אולם שיחת טלפון אחת של טכנאי מטוסים מבית שמש בראיון לתחנת רדיו אזורית סיפרה את הסיפור כשאיים גם הוא: אם הטייסים המתנגדים לרפורמה המשפטית מאיימים שלא להגיע לשירות, הוא מאיים שלא יטען פצצות, יארגן את המסוק להמראה, ועוד. תחושת הלכידות בתוך היחידות בין אלה לאלה החלה להתפורר.

לוי חוזר לפרשת אלאור אזריה כנקודת מפנה. "אותו מאבק אתנו־מעמדי שמתחיל להתחולל בצבא, וסימנתי אותו אחרי פרשת אזריה, התרחב במאבק הנוכחי כשהוצבו אלה מול אלה אנשי ימין שדוברים בשם המשרתים ביחידות הלוחמות אל מול הטייסים. אותו מאבק יכול להתרחב למתח מעמדי בתוך הצבא מבחינת הטכנאים בחיל האוויר למשל אל מול הטייסים. הסרבנים רצו להבטיח את החוזה שלהם לשירות במדינה דמוקרטית אחרת לא ישרתו, אבל אז דפקו את חוזה האמון שלהם מול שותפיהם שדווקא רצו את הרפורמה. ללמדנו שהחוזים האלה מאוד מורכבים לא רק בין הפרט למדינה אלא גם בין הפרט לחבריו ליחידה. החוזה הזה נפרם והתערער לא רק על רקע מקצועי, אלא אתני ומעמדי, וזה יכול לפגום בסולידריות הפנימית בתוך חיל האוויר שהיתה עד עכשיו מעוז מאוד סגור.

"המחאה הזו יכולה להזכיר לי את מלחמת לבנון הראשונה, שגם בה לסרבנות היה מעמד אתני־מעמדי ברור ותחת שלטון ימין שנתפס כמתנהל בצורה לא לגיטימית, וגם אז זה לווה בסנטימנט של פגיעה במעמד המשרתים, ובעיקר כלפי הקיבוצים", אומר פרופ' לוי. "המשותף בין תופעות הסרבנות במלחמת לבנון לעכשיו הוא שברור כי המצב כבר לא יכול לחזור לקדמותו. וזה קורה בשני היבטים: תחושת הזרות של הקבוצה הזו, שגם אם ההפיכה השלטונית תיכשל והם יחזרו לעשות מילואים בסופו של דבר - יש פה כרסום במוטיבציה. ההיבט השני הוא העמקת המאבקים החברתיים בתוך צה"ל. את הסוסים האלה לא ניתן יהיה להחזיר לאורווה. זו לא תופעה חריגה שניתן לכבוש.

"הצבא, במשך לא מעט שנים, מהווה זירה שבה מתנהלים מאבקים חברתיים והוא לא מבודד מהם כפי שהיה בעבר. זה התחיל בהתנתקות והמשיך בפרשת אלאור אזריה בהתנגשות אתנית. מה שראינו במחאה האחרונה זה אותו מעמד חילוני־בינוני מרים ראש ועושה שימוש במשאבים ובכוח שלו, ובה בעת קולות בימין הישראלי ששואלים מי בעצם תורם לצבא. החלוקה כיום היא ליחידות העילית ולחלק מיחידות הצבא היבשתיות ואלה שמבצעות את עבודת השיטור ביו"ש - אלה שמורכבות ממעמד הביניים ומטה המזרחי, חובשי כיפה ויוצאי בריה"מ".

באשר להשלכות על התנהלות הצבא בעתיד, נוכח העובדה שהסרבנות לא הוקעה בסיבוב הזה, אומר לוי: "סרבנות הימים האלו מורידה את הרף לסרבנות מימין לעתיד. סרבנות מהשמאל הניחה את התשתית הלגיטימית לסרבנות מימין, ועכשיו יש הרחבה והיתר או סלחנות כלפי סרבנות גם כשהיא נעשית באופן שלא קשור למשימה הצבאית. זה ייצור צידוק לאיים איומים דומים בחילות היבשה כשהם יחשבו שמה שהמדינה עושה מנוגד לאמונתם. מסורתיים ומזרחים שיגידו שלא התגייסו כדי שהמדינה תיסוג מיו"ש ולמען הקמת ישות פלשתינית".

לשנות את המבנה

גם פרופ' לבל מתאר את האפשרות לשימוש במחאת הסרבנות מימין בפעם הבאה. "זה נכון שארגז הכלים של המחאה מאוד נוכח ושגור בשמאל, אבל אי אפשר להסיק ממנו על מי שנמצא שם באותן יחידות. הז'אנר הזה של המחאה לא מעיד על הקהילה הפרופסיונלית שמתוכה הם יוצאים. אני יכול להגיד לך בהרבה גאווה שיש היום באותן יחידות עילית 50-50. ואם הימין יחווה משהו בצורה שהשמאל חווה אותה היום, ויבוטל 'חוק הלאום' למשל ויורגש איום על האופי היהודי של המדינה, זה יגיע מאותם מקומות. הם צריכים להיות אידיוטים אם לא".

ביחס לשאלה האם אכן מתקיים בישראל מודל צבא העם הדעות חלוקות. ד"ר שפרן־גיטלמן טוענת כי "גם הצבא היום מודיע שמודל הגיוס צריך לעבור עדכון. זה כבר מזמן לא צבא העם אם פחות מ־50% מכל מחזור גיוס מורכבים מערבים ומחרדים, וגם הם חלק מהעם. אלא שאנחנו צריכים לאחוז במודל הזה וגם באתוס כי אין לנו ברירה. הצבא, כמו שבן־גוריון ראה אותו - כמאחד שבטים, זה משהו שכבר מזמן צריך להציב מעליו סימן שאלה. זו כבר לא השפה. היום אנחנו ברב־תרבותיות, ואין מי שרוצה להכניס את כולנו לבלנדר ולייצר אב־טיפוס".

היא מציינת גם את המשימות החברתיות שצה"ל לוקח על עצמו מאז קום המדינה ואומרת כי "בעבר הצבא מילא תפקידים יותר רחבים מהפן הביטחוני וחלק נשאר בירושה, הרוב נשאר כחלק מאתוס שאני לא מזלזלת בו. האם היום אפשר להסתכל על צה"ל כגוף שמצמצם אי־שוויון? במובנים מסוימים כן ובאחרים להפך, ומעל לכל צריך לשאול האם זה התפקיד שלו. הנתונים עדיין מראים שרוב המשרתים ב־8200 לא מגיע מהפריפריה, וזה אחרי שצה"ל משקיע משאבים עצומים כדי לשנות זאת. הוא שינה את מערך המיונים והנגיש אותם לפריפריה כי הבין שזה בעוכריו".

לדברי אביבי, הצבא עושה ניסיונות לצמצם את אי־השוויון בתוכו, ומאבקי העת האחרונה מדגישים את החשיבות לעשות זאת במהירות. "יש באופן עקרוני קשר מובהק בין רמה סוציו־אקונומית להגעה ליחידות מובחרות וגם ביחס ההתנדבות לקרבי. בארץ ככל שהרמה הסוציו־אקונומית גבוהה, יש יותר התנדבות לשירות. בניגוד לאמירה שכל הקרביים ביבשה הם פריפריה - זה לא מדויק. אבל ביחידות המיוחדות יש משהו אחר. היום צה"ל מודה בפה מלא שמדד קב"א שליווה אותנו 70 שנה היה כלי מפלה, ובעצם הצבא ביטל אותו ומודה שהיתה פה אפליה מובנית.

"אנחנו נכנסים לתוך מציאות חדשה שבה צה"ל פועל באופן נחרץ לשלב אוכלוסיות נוספות ביחידות כמו 8200, כולל עידוד מעבר לוחמים שלחמו ביבשה ל־8200. צריך לזכור שיש תופעה של ממיינים ותיקים שלאורך הרבה מאוד שנים מובילים את המיון, ומה שקורה זה שבסוף - למרות שלא מדובר בכוונת מכוון - באופן אנושי יש נטייה לממיינים למיין אנשים בדמותם. המנגנון הזה מייצר מציאות ביחידות שנשענות על מיון שבו יש הטיה מובנית אשר יוצרת קבוצה של אנשים שמאוד דומה אחת לשנייה. זה בולט בחיל האוויר ובאמ"ן, שם אנחנו רואים את הבעיות".

אביבי מוסיף כי "אין מנוס לצה"ל מלהיכנס לעניין לעומק, לטפל בתהליכי המיונים ולייצר הטרוגניות הרבה יותר גדולה ביחידות. תרבות אחידה היא לא בריאה מהרבה בחינות, גם מבחינת קיבעון מחשבתי צבאי - שום ארגון לא יכול להיות מוצלח אם כולם דומים זה לזה. הצבא עושה צעדים בכיוון. תחושת הבטן שלי היא שהאירוע האחרון הוא זרז שמעביר מסר אשר יופנם כשהאבק ישקע - שצריך להעמיק את המהלכים האלה וליצור הטרוגניות ביחידות".

איפה הרמטכ"ל?

למרות ששר הביטחון גלנט הדגיש את הצד הביטחוני באיומי הסרבנות נוכח האיומים, דווקא המרואיינים בכתבה מתייחסים יותר לפגיעה במודל צבא העם בהיבט החברתי. בנאומו האחרון התייחס נתניהו לחשש מפגיעה אנושה באותו אתוס תוך מאבקים פוליטיים, מה שמעצים את מרכזיותו של צה"ל בהוויה הישראלית, עוד לפני תפקידיו בהגנה.

"אני סוציולוג", אומר פרופ' לבל. "להגיד האם מה שקורה כבר פוגע ברמה המבצעית או שזה רק שימוש בטרמינולוגיה - אין לי מושג. אני יודע שיש לגלנט, או לכל אחד אחר שהיה בתפקידו, אינטרס להמחיש את הסכנה שבפרישה של אנשים כאלה, כי אנשים כמוהו קמים בבוקר כדי לשמור על צה"ל כצבא העם, ולכן תפקידו להפריז במשמעויות המבצעיות האלה. ראית את זה בקריירה של כוכבי, שניסה לחבר את הצבא לעם ולממלכתיות ולפעמים זה בא על חשבון דברים מבצעיים. זה מתחבר גם לרמה המבצעית, כי איך שהעם תופס את הצבא משפיע על הנכונות לתקצב אותו".

כך או כך, כלי הסרבנות התגלה כמוצלח ביותר למאבק ברפורמה המשפטית. "זה בהחלט מאוד מדאיג, כי אתה אף פעם לא יודע כמה אותם מכתבים מבטאים. כשראו את 'ארבע אימהות' יוצאות החוצה, מקבלי ההחלטות לא ידעו אם זו רק האמא, או שזה גם הבן שלה שאמור להתגייס, או בעלה שיוצא למילואים. אין לך מושג מה ההיקף הפוטנציאלי שייענה לקריאות האלה. כמות הקהלים שמשרד הביטחון מדבר איתם יום־יום כדי להקשיב להם היא גדולה. בתוך משרד הביטחון יש אגף בני ישיבות שמטפל רק בהם, רק שלא יעלה לסדר היום רב שאומר 'אנחנו לא מגייסים', עוקבים אחרי השיעורים במכינות. זה עוד מאותו דבר, של צבא שמושפע מקהלים פוטנציאליים, וברגע שאין לך יכולת להעריך את היקף האיום - אתה רוצה להוריד את זה מסדר היום כמה שיותר מהר".

אביבי, מצידו, מתייחס גם לטענה שהדרג המדיני, ואפילו הרמטכ"ל, היו צריכים להתייחס בפחות סלחנות לתופעת הסרבנות ולהגיב לה בתקיפות כדי לצמצם אותה. "מפקדי צה"ל ביבשה מתמודדים עם תופעות של אתגור הפיקוד בשגרה ויש פעולה פיקודית נמרצת בתגובה, כמו כלא וריתוקים, והעסק מסתדר. זכור לי מקורס מג"דים, כשהעברנו חוויות פיקודיות סיפר אחד המפקדים שביום הראשון לתפקידו כל הפלוגה לקחה את הצלחות בארוחת שישי וזרקה אותן על הרצפה, והוא בתגובה הפך את השולחן וצרח עליהם. באותו רגע קבלת הפנים הסתיימה.

"לעומת זאת, ביחידות ההתנדבותיות, שבהן כל אחד מגדיל ראש פי אלף ממה שאומרים לו, למפקדים בדרך כלל אין שום אתגר פיקודי. מה שקרה עכשיו בחיל האוויר ובאמ"ן, וכמובן התמודדות הרמטכ"ל, שהוא איש של מערך המ"מ והצנחנים (יחידה התנדבותית) - הם התמודדו עם אירוע שאני לא יודע כמה פעמים הם התמודדו איתו בשירות, אם בכלל, וזה לא פשוט להם. מכיוון שצה"ל זה באמת הליבה של מה שמשותף לכולנו, אני רואה הזדמנות סביב הקרע הגדול הזה לאחד את העם סביב צה"ל של כולנו".

צה"ל האחרבעוד הצבא מעדיף להנמיך את הלהבות כדי להמשיך בשגרה המבצעית, יש מי שרואים בהצפת הפערים הזדמנות לשינוי. פרופ' לוי, שמחקריו כבר גרמו לאי־נוחות בעבר באכ"א כאשר חשף את נתוני המשרתים ביחידות השדה, אומר כי "על פי נתוני הצבא ומבקר המדינה, ביחידות העילית וביחידות הטכנולוגיות יוצאי הפריפריה מהווים מחצית ממשקלם באוכלוסייה. הצבא הציב לעצמו יעד להשוות את משקלם בצבא לזה שבאוכלוסייה, כלומר להגדיל פי שניים את ייצוגם ביחידות הללו.

"אם הדבר הזה קרה עד עכשיו רק כצורך חברתי, כחלק מהביקורת שנמתחה על הצבא שהסליל את יוצאי הפריפריה מחוץ למערכים הטכנולוגיים, האירועים האחרונים נותנים רוח גבית לגיוון שהוא לא רק חברתי אלא פוליטי ונועד להקטין את התלות של הצבא באותן קבוצות עילית. אחד הלקחים ממלחמת לבנון הראשונה היה שכשקבוצה מתקוממת, היא יכולה להצליח בטווח הקצר, אבל בטווח הבינוני-ארוך נעשים שינויים שפוגעים בכוח שלה".

אני שואלת את לוי על דבריו של שר הביטחון גלנט השבוע שביקשו להבהיר כי גם בני המעמד הכלכלי־חברתי הגבוה מתגייסים לקרבי, והוא משיב כי השר והצבא "שוכחים להגיד שעדיין יש שיעור מאוד גבוה של אנשים מהפריפריה שמגיעים לגבעתי - 30%, ו־50% למג"ב, ומאותם אחוזים נותרים צריך לבדוק כמה יש חובשי כיפות סרוגות וכמה יוצאי בריה"מ. כלומר, קבוצות שהן לא מבוססות אך הן מאוד שונות מההרכב המקורי של המעמד הבינוני־חילוני שהיה חוט השדרה של היחידות הצבאיות בעבר.

"זאת אומרת שהצבא שוכח לספר כי בעצם ההרכב החברתי שלו השתנה ולא ניתן להסתכל על השינוי הזה רק במושגים של האשכול החברתי שממנו מגיע הבן־אדם אלא גם האם יש מניעים אחרים. לכן, כשהם אומרים שמגיעים אנשים ממקומות מבוססים לקרבי, אני תקפתי אותם בזמנו על כך שיש מניע גזעני או סגנון גזעני כשמנסים לצייר את מפת הגיוס עם קבוצות אשכנזיות על בסיס מוצא ושוכחים לומר מי עוד מתגורר באותם אזורים גיאוגרפיים".

ד"ר שפרן־גיטלמן חולקת על הנתונים שמציג לוי ולא מניחה בסל אחד את הפריפריה עם חובשי הכיפות הסרוגות למשל. אך גם היא אומרת כי "יש קורלציה בין עמדות ליברליות לתפיסות פוליטיות שמאלניות, והדבר בא לידי ביטוי במחאה. האם עמדות שמאל מתכתבות עם מצב סוציו־אקונומי גבוה? צריך להיות עיוור כדי לא לראות את החלוקה. זה משקף גם חצייה של ציבור - ואני שמה את הציונות הדתית בצד - שיש צד שמפרנס את המדינה גם מבחינת השירות הצבאי וגם מבחינת תשלום המסים, ולכן מנגנוני הכוח היו בצד הזה שלו".

לדבריה, הצבא נאבק בנרטיב הזה שהצטייר במחאה כדי לשמור על יכולת הגיוס המערכתית. "אני מבינה את המאבק של הצבא בנרטיב הזה. הצבא, ביכולת שלו לגייס אנשים נוכח האתגרים, תלוי במידה רבה ביכולתו לשמור על אחידות בתוך הצבא, והצבא עשה מאמץ אדיר להכיל את הסרבנות מצד אחד וגם לשדר מסר שזה פוגע באחידות. אי אפשר להתעלם מזה שכל השסע והפילוג פוגע בנו ממש. זה הציף בצבא משהו שהוא רוצה להנמיך את הלהבות תחתיו. הצבא כמובן צריך להמשיך לצמצם את הפערים, אבל הקריאה לפתוח את 8200 לא אמורה להיות רק לצבא, אלא למערכת החינוך. הפערים שאנחנו רואים בצבא הם שיקוף של הפערים שנמצאים בחברה".