הרפורמה הגדולה מכולן: בין פסח ליום העצמאות

לא בארץ ישראל קם העם היהודי, כפי שנכתב במגילת העצמאות, אלא במצרים העתיקה. שם, לפני כ־3,300 שנה, התרחשה מהפכת העבדים והניסים שהפכו אותנו לעם. יציאת מצרים והולדתו של העם היהודי, שהונחלו לנו לדורות, היו לאבן יסוד בדת היהודית ולצופן עתיק, שדורש מאיתנו לספר ולחוות את האירוע המכונן הזה מדי שנה, כאילו היינו שם; כאילו זה עתה יצאנו ממצרים. המשכיות וזיכרון שהתקדשו ויצקו ממשות למונח "עם ישראל לדורותיו".

יום ההולדת שלנו כמדינה (יום העצמאות) אינו מתחרה ביום ההולדת של העם היהודי. ההפך. הוא מניח עליו נדבך נוסף. שלושת השבועות שמפרידים בין שני ימי העצמאות שלנו, הם המקף שמחבר בין הסיבה לתוצאה. שני ימי ההולדת הללו הם החיבור האמיתי בין הישראלי ליהודי, שבימי חולין, רבים מדי בתוכנו שמבקשים להתבדל, מתעקשים לשסות זה בזה.

אם נראה בסיפור של מדינת ישראל את סיפור ההמשך למה שקרה שם ביציאת מצרים, נוכל למתן משמעותית את המריבה הכה־פופולרית בין ה"ישראלים" ל"יהודים". אם נבין שההגדה שנקרא ביום רביעי בערב היא הגדת גאולה ושחרור וחירות, לא פחות מהגדת גלות; אם נקרא אותה כסיפור עתיק ועכשווי כאחד - יקל עלינו לחבר בין שני ימי ההולדת הללו, ולמתן פערים. לשים דגש על המשותף ולא על המפריד, ובעיקר לא לראות ב"ישראלי" איום על ה"יהודי" וב"יהודי" איום על ה"ישראלי".

יום ההולדת של העם היהודי מציין את הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות האנושות; רפורמה שהפיחה רוחות של תקווה ומהפכה בעוד עמים וחברות. היינריך היינה אמר שמאז יציאת מצרים, החירות מדברת במבטא עברי. היא אכן היתה צופן גנטי רק בעבורנו, אבל העניקה השראה למהפכות רבות בעולם. היא מסמלת את התקווה, גם כשהכל נראה אבוד, ומלמדת שדברים יכולים להתהפך מקצה לקצה; שאפשר לשנות, ושבסופו של דבר יהיה טוב; שאם יציאת מצרים על שלל ניסיה הבלתי הגיוניים היתה אפשרית, אז הכל אפשרי.

המהפכה הזאת גם ממחישה היטב את מה שהרב יונתן זקס נהג לכנות "עוצמתם של החלשים וחולשתה של העוצמה". ההיסטוריה שלנו רצופה במהפכים שלא ייאמנו, שביטאו את עוצמת החלשים.

ניסים וניסיונות

דוד גוטמן, שהסב בלילה לח אחד בשנת תרל"ח יחד עם חבורת חלוצים לליל הסדר הראשון על אדמות אומלבס (לימים אם המושבות), ניבא בפניהם: "הננו היום הציפורים הראשונות שמבשרות את אור השחר". את מילות הקסם שלו הוא נשא בתוך מציאות של חושך ומחלות ומאבק קיומי.

"עוצמת החלשים וחולשת העוצמה" עולה כמובן גם ממאורעות חנוכה ופורים, וגם מהסיפור ההרואי של יציאת יהודי אתיופיה, שהיא מעט כיציאת מצרים. פסחים אינספור של געגועים לירושלים ולארץ ישראל ערכו יהודי אתיופיה בארץ מוצאם, כשמעוף החסידה מסמל עבורם את הדרך ממקום גלותם לציון. בתקופת פסח והאביב היו בני הכפרים שם שרים בקולי קולות את "שימאלה שימאלה, אגראדצ'ין ארוסלם דהנא", או בעברית: "חסידה, חסידה, שאלי בשלום ירושלים מדינתנו". כשהרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק שאל את קייס הקייסים, למרגלות כבש המטוס שהביאו ארצה, "כמה זמן חיכית באתיופיה לעלייה?" השיב לו הקייס: "2,500 שנה, מאז חורבן בית המקדש הראשון".

יציאת מצרים ממחישה היטב את מה שהרב יונתן זקס נהג לכנות "עוצמתם של החלשים וחולשתה של העוצמה". ההיסטוריה שלנו רצופה במהפכים שלא ייאמנו, שביטאו את עוצמת החלשים

אלא שקורות העם היהודי רצופים ניסיונות, לא פחות מאשר ניסים, לא פעם ניסיונות קשים כשאול - פרעות, פוגרומים ושואה ומלחמות אחים וחורבן וגלות. מכולם נחלצנו - גם אם לא תמיד בשלום - והמשכנו הלאה, לעבר אותה ירושלים שבחלום, זו שבסופו של דבר הפכה למציאות.

בדרך הארוכה ומלאת החתחתים הזאת הוענק מקום של כבוד לסיפורו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה. חז"ל מספרים, כי היה הראשון שקפץ לים סוף בטרם נקרע ים סוף לשניים.
ישראל אלדד הגדיר לא פעם את הנס הזה כגדול מכולם וכמסוכן מכולם, שכן הוא "עלול לייצר ציפייה תמידית לנס שמימי ולעודד פסיביות והיעדר יוזמה". אלדד סבר כי לסיפור על נחשון, שראה את העם ניצב בייאושו מול הים כשרודפיו המצרים סוגרים עליו, וקפץ לים הסוער שרק כך נבקע, יש מטרה: הוא בא ללמדנו שללא מעשה מופתי של בני אדם, גם ניסים משמיים לא יועילו: "...שום ימים שבעולם לא ייבקעו לפנינו, ללא נחשונים מקרבנו" - לא אז ולא בימי התקומה בדורנו, שבהם חלוצים ומתנחלים ולוחמים היו ל"מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים".

"מי אנוכי?"

סיפור יציאת מצרים מציב במרכז גם את דמותו של משה, שהרצל ראה בו דמות לחיקוי ושקל לכתוב עליו מחזה: "אני מתארו לי כאדם גדול, אמיץ החיים, שגיא כוח ורב הומור... הכל נשמעים לו מפני שאין לו מאוויים אישיים. לא המטרה היא לו העיקר, כי אם ההליכה, חינוך על ידי מסעות".

משה רבנו, שנשלח להוציא את ישראל ממצרים, לא היה עובר היום את מבחן הרייטינג: אדם זקן, שפתח בקריירת המנהיגות שלו כשהיה בן 80; כבד פה וכבד לשון, מוביל שלא רצה כלל להוביל, ולא ראה עצמו ראוי למשימה, עניו מכל אדם, שתמה בנוסח זר ומוזר להנהגה בת דורנו: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?"

הדמות הכה־לא־מודרנית הזאת מציגה דגם אחר של מנהיגות, שאינה נסחפת אחר הציבור, אלא סוחפת אותו אחריה ומציבה מולו את האמת שלה. הנהגה שמתחשבת במציאות, אך גם מתעקשת לעצב אותה; שיוצאת אל אחיה לראות בסבלותם, ואף אינה מהססת לנתץ את הלוחות הקדושים למראה ההמון שמרקד מול עגל הזהב; כזאת שמביטה מדי פעם במראה ושואלת את עצמה את שאלת משה: "מי אנוכי?"

ויש עוד שתי תובנות, סותרות לכאורה, אבל גם משלימות זו את זו שנוכל לקחת עימנו מליל הסדר הקרוב. הראשונה היא דמותו של הבן התם על פי נתן אלתרמן. אלתרמן לא ראה בתם בור או עם הארץ, אלא דווקא את מי שנפעם אל מול הפלאים שמתרחשים סביבו. לתם של אלתרמן יש תפקיד: למזער את תחושת המובן מאליו ולמנוע את קהות החושים וההתרגלות לניסים.

התובנה השנייה שייכת לרב והתיאולוג בן ימינו פרופ' דוד הרטמן, שהדגיש כי "שפת הנס והמהפכה של יציאת מצרים מלמדות שהמחר לא חייב להיות כפי שהוא היום; שהסדר בקוסמוס אינו בלתי ניתן לשינוי; שזו דרכו של הסיפור לערער על אלה שמקבלים את העולם כפי שהוא; בלא אמונה בכוחם לשנותו...", ושאת מטבעות הלשון "אין מה לעשות" או "ככה זה", צריך להוציא מהלקסיקון.