"ניצחנו את שרון ואת חבורת פושעי הגירוש"

בשעה שתיים לפנות בוקר החלה ההצבעה, ואף שהיה ברור עוד קודם לכן שהתיקונים לחוק ההתנתקות יעברו במליאת הכנסת, ולראשונה זה 17 וחצי שנה יותר לישראלים לעלות באופן חוקי ליישובים ההרוסים, ניתן היה לחתוך את המתח בסכין. ואז החוק עבר, ואת השקט הפרו מחיאות כפיים סוערות. בני גל ויוסי דגן, שפונו מהיישובים והפכו את החזרה אליהם למשימת חייהם, נעמדו. "שהחיינו והגיענו לזמן הזה", בירכו בקול ובהתרגשות. "לא זכרתי שאפשר לבכות", דמע חבר הכנסת יולי אדלשטיין.

שעות ספורות לאחר מכן הגעתי לשכונת מגורשי שא־נור וחומש ביישוב שבי שומרון. זה לצד זה שוכנים בתים פרטיים, כשמולם נוף מרהיב שבמרכזו הר תלול. הריסות היישוב חומש ניצבות יום־יום מול עיניו של ראש מועצת שומרון יוסי דגן. בכל פעם שהוא יוצא מהבית, הוא רואה מולו את המטרה שאליה הקדיש את חייו לפני קרוב לשני עשורים. בכל פעם שהוא מנשק את המזוזה בפתח ביתו הוא נזכר שמדובר בבית ארעי, מכיוון שהבית האמיתי נמצא בצפון השומרון, ביישוב המפונה שא־נור.

"לא עצמתי עין לדקה", הוא חייך מאוזן לאוזן. "איך אפשר לישון? יש לי מאות הודעות ושיחות". לפתע הוא מטפס על הגדר וצועק לגבר שעומד על המדרכה הסמוכה: "יהודה, אתה בא לחומש?". יהודה סון, בעלה של חברת הכנסת לימור סון הר־מלך, מחייך גם הוא והשניים מאחלים זה לזה "מזל טוב". לא בטוח שהיו כה שמחים ביום חתונתם. יום חג של ממש בשומרון. במדרשת שבי שומרון הסמוכה חיכו לנו בני גל, תושב חומש לשעבר ואחד ממייסדי תנועת "חומש תחילה", ושרת ההתיישבות אורית סטרוק, שיזמה את ביטול החוק יחד עם ח"כ זאב אלקין. אופוזיציה וקואליציה שהתלכדו יחד כדי לתקן את העוול שנגרם. הראשונים שהגישו את החוק המקורי היו אריה אלדד ויולי אדלשטיין שהקימו את שדולת "חומש תחילה
 בכנסת, עוד כשאולמרט היה ראש הממשלה. עלינו על הרכבים ועשינו את דרכנו בחזרה לחומש. בפעם הראשונה באופן חוקי.

על מנת להבין מדוע מדובר ברגע היסטורי של ממש יש לחזור כמעט 20 שנה אחורה, לדצמבר 2003, אז הכריז בכנס הרצליה ראש הממשלה דאז אריאל שרון על תוכניתו להיפרדות מהפלשתינים. "תוכנית ההתנתקות תכלול פריסה מחודשת של כוחות צה"ל וקווי ביטחון חדשים ושינוי בפריסת היישובים", אמר שרון. במסגרת תוכנית זו, שקרמה עור וגידים בשנתיים שלאחר מכן, הוחלט לפנות את יישובי גוש קטיף וארבעה יישובים בצפון השומרון - חומש, שא־נור, גנים וכדים.

לימים התברר כי שרון קיבל את ההחלטה לפנות את ארבעת היישובים, אף שהשטח נותר בשליטה ישראלית בשל החשש הכבד במערכת הביטחון מניצול נקודות אלו לירי לעבר מישור החוף, כהוכחה לממשל האמריקני כי ההתנתקות לא תהיה רק בעזה אלא גם צעד ראשון לפינוי מאסיבי ביו"ש. "האמריקנים אמרו שהם מתנגדים לנסיגה חד־צדדית, שהממשלה משוגעת ושזה יעלה את החמאס, אז שרון שילם מחיר של תקדים של עקירת היישובים ביו"ש כדי שירשו לו לעקור את גוש קטיף ולא יהיו לו חקירות", מאשים דגן. "עוול ואיוולת שאין לתאר, הרס לשם עוד הרס", מוסיפה סטרוק.

חוק יישום תוכנית ההתנתקות, שנחקק בפברואר 2005, קבע בין היתר כי שהות בלתי מורשית באזורים המפונים לאחר המועד של הפינוי תהיה עבירה פלילית שדינה מאסר ושלילת שליש מהפיצויים שהוענקו למפונים. באוגוסט של אותה השנה פונו גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, והחוק נכנס לתוקף. מאז ועד יום שני בלילה נעשו ניסיונות רבים כדי לשנות את החוק, שקובע בפועל כי כל אדם שנכנס לצפון השומרון הוא עבריין. בלילה שבין שני לשלישי אושר תיקון מס' 7 לחוק, ונקבע כי איסורי השהייה באזורים שפונו לא יחולו על אזור צפון השומרון. המחאות הרבות, העליות ההמוניות וההתעקשות של התושבים, ניצחו. זה לקח כמעט 18 שנה, אך מפוני צפון השומרון הביסו את יוזמי חוק ההתנתקות, וכעת הישיבה בחומש, שפועלת 15 שנה, תוכל לשהות במקום באופן חוקי. לראשונה מדינת ישראל אישרה חזרה ליישוב שפונה בהתנתקות.

קיפלו את הדגל

היישוב חומש כאילו קפא בזמן. הכבישים עדיין סלולים, המדרכות הצבועות אדום לבן נותרו כשהיו, ורק צמחייה שגדלה בין הסדקים מוכיחה כי בני אדם כבר אינם מתגוררים במקום. מזרן הרוס למחצה מונח במקום שבו פעם היה בית, ורעפים שזרוקים באחת הפינות מזכירים שבית מגורים שכן פה ונהרס.

אנו צועדים במעלה ההר, על הכביש שעליו נסעו מכוניות בודדות, רובן צבאיות, מאז פינוי היישוב שנעשה בקיץ 2005. "כאן", מצביע בני גל שמאלה, "היה הבית שלנו. פה היה בית משפחת גל. כאן חנינו את הרכב, פה חלמנו לגדל את הילדים שלנו. יש בפינה עדיין רעפים של הבית שלנו שנותרו מאז". במקום עומדת מכולה צבאית שמשמשת בית כנסת מאולתר.

אנו ממשיכים במעלה הגבעה, כשהיעד הוא בריכת המים הצבועה כתום, שהפכה לסמל של הרצון לשיבה לחומש. שרת ההתיישבות אורית סטרוק, ראש מועצת שומרון יוסי דגן, מנכ"ל ישיבת חומש שמואל וונדי, הרב מנחם בן שחר שמשמש רב בישיבה ובני גל, צועדים בשורה על הכביש שעליו צעדו מאות המפנים בימי ההתנתקות, בדרכם לפנות מבתיהם את התושבים. מדובר בסגירת מעגל מרגשת, שכן דגן, סטרוק וגל הינם ממייסדי תנועת "חומש תחילה", התנועה שהובילה את המאבק העיקש לחזרה ליישוב ההרוס ועשתה למעשה את הבלתי ייאמן – סללה את הדרך בחזרה ליישוב שבמשך שנים נחשב מעבר להרי החושך. השניים האחרים, וונדי ובן שחר, מייצגים גם סמל להתעקשות של ההתיישבות לנצח. 15 שנה שכנה ישיבת חומש על הקרקע כנגד כל הסיכויים. בבדידות, בחושך, ותוך התמודדות עם כ־300 פינויים הם נותרו בשטח.

תוכנית ההתנתקות היתה מכה קשה ביותר לאנשי ההתיישבות בכלל ולמפונים בפרט, ולרגעים נדמה היה שמדובר בתבוסה. אך קבוצה קטנה של תושבים שפונו ואישי ציבור סירבו להרים ידיים.

"הגעתי לשא־נור כמה שנים לפני הגירוש", נזכר יוסי דגן. "באותם ימים, בגלל הפיגועים שהתרחשו באינתיפאדה השנייה, היישובים באזור נחלשו ולכן עלו אליהם גרעינים דתיים – משפחות צעירות ורווקים. אני הגעתי לשא־נור, ובני גל ושולי ולימור הר־מלך הגיעו לחומש". הקבוצה החלה לגבש את היישובים ולפעול לחזק אותם, בעוד הטרור משתולל סביבם. "שולי הר־מלך נרצח בזמן ששוחח איתי בטלפון בדרכו מאזור כוכב השחר לחומש באוגוסט 2003. שוחחנו על הישיבה שהקמנו, ופתאום הוא אמר 'אני לא שומע אותך, אין לי קליטה'. באותו הרגע ירו לעברם. שולי קפץ על לימור להגן עליה, והכדור שהרג אותו פצע אותה בפניה. הוא נהרג במקום, והיא הובהלה לחדר לידה כתוצאה מהטראומה. דמו של שולי נמהל בדם של הלידה של בתם, שרה".

בני גל מספר כי בתחילה רצה גם הוא לעלות להתגורר עם רעייתו הטרייה אסתר בשא־נור, אך הדבר לא התאפשר. לאחר הירצחו של שולי הר־מלך החליטו בני הזוג לעלות להתגורר בחומש. "התחושה ביישוב היתה קשה, שמדינת ישראל הפקירה אותם שם. אנשים עזבו את חומש לא כי הם פחדו מערבים או כי הטרור ניצח, אלא היתה להם תחושה של נטישה". היישובים החלו להתחזק ולהתפתח, אך אז החלו הדיונים על הפינוי הצפוי. התושבים החדשים יחסית הפכו למנהיגי היישובים.

"לילה לפני הגירוש ישבנו ארבעת האנשים שנבחרו להובלת היישוב - עקיבא סמוטריץ', שמואל גרינברג, אביעד שפירא ואני - במצודה בשא־נור", מספר יוסי דגן. "לפתע התפרצו לחדר הרב אליעזר ולדמן, אליקים העצני, אריה אלדד וגדי דרור. הם אמרו 'תראו, כל גוש קטיף הושמד וגורש, ורק אתם נשארתם. אם לא יהיה נס, יגרשו אותנו מחר. אתם צריכים לחשוב איך חוזרים לכאן'. חזרתי הביתה בחמש בבוקר, ישנתי שעה ואז יצאתי עם רעייתי אוריה לחצר. לקחנו אבן, שמנו אותה בארון, והתחייבנו שיבוא יום ונחזור לכאן וזו תהיה אבן הפינה. האבן הזו עדיין אצלנו".

"מייד לאחר מכן החל הגירוש. גררו אותנו מהבתים שלנו. צפיתי ביישוב מתרחק, ובאותם רגעים השתניתי. נשבעתי להקדיש את חיי, לעשות הכל כדי לחזור לשא־נור ושלא יהיה גירוש נוסף. על ראש המצודה ביישוב תמיד היה מונף דגל ישראל גדול, אבל ביום הגירוש הנפנו דגל אחר, ישן, אולי קצת מקומט. אביו של ראש ועד היישוב, בני עזר, היה ההגאי של אוניית המעפילים חביבה רייק, וכשתפסו אותם הוא קיפל את הדגל ולקח אותו. נשבעתי שאחזיר את הדגל הזה לראש המצודה".

בני גל לא חי אז באשליות שמשהו יעצור את הפינוי. "הבנו שממשלת ישראל, שניצחה במבצע חומת מגן את הטרור ביד רמה, החליטה להיכנע לו. ככל שהתקרב יום הגירוש הבנו שהסיכוי קלוש, אבל ידענו שאסור לוותר. תפקידי היה לעבור בין נקודות הביצור השונות של המתיישבים והנערים והנערות שהגיעו למקום ולעודד אותם. נאחזנו בציפורניים במקום עד שנלקחנו משם. למחרת החזירו אותנו לאסוף ציוד מהבתים. נכנסתי הביתה והתיישבתי על הרצפה. זה היה רגע קשה מאוד, מטלטל ומפרק. אתה נכנס לבית שלך ורואה בעיניים שלך את החורבן.

"יחד עם זאת, התחושה היתה שזה לא סוף פסוק, שזה לא ייגמר". בינתיים בחברון היתה אורית סטרוק, אז מנכ"לית ארגון זכויות האדם של יש"ע, עמוסה בפעילות. "טיפלתי בכל אלו שחטפו מכות רצח, נעצרו או היו בבית החולים".

לא להיות ילד הכאפות

שבוע וחצי לאחר הפינוי הגיע יוסי דגן בחזרה ליישוב שממנו פונה, ושם הבין מה הצעד הבא שעליו לעשות. "הלכנו לברית באלקנה של מגורשים מחומש. כשיצאנו הסתכלנו אחד על השני. הרגשנו את הבית, לא אמרנו מילה אלא עלינו לרכבים וטסנו לשא־נור, עוקפים מחסום בדרך. 'זכינו' לראות בעינינו איך הפועלים הפלשתינים הורסים את הבתים שלנו.

"החיילים במחסום זיהו אותי, והמשטרה הזמינה אותי לחקירה על כך שעברתי על חוק ההתנתקות. יכול להיות שהייתי הראשון שזומן לחקירה בגין העבירה הזו. אני גאה ששברתי את החוק הנפשע הזה. אם היתה לי ההזמנה לחקירה, הייתי ממסגר אותה ותולה אותה. אז נשבעתי שאמלא שתי משימות: שאבנה מחדש את חומש, שא־נור, גנים וכדים; ואביא מיליון תושבים לשומרון כדי למנוע גירוש נוסף. זה מפעל החיים שלי".

החודשים חלפו, ואז החל הרעיון לקרום עור וגידים. זמן קצר לאחר מלחמת לבנון השנייה, לאחר יום השנה הראשון לפינוי מגוש קטיף וצפון השומרון, הגיעה קבוצה של מפונים ואישי ציבור לחדר שיעורים קטן בישיבת מרכז הרב בירושלים. בועז העצני, בנו של עו"ד אליקים העצני ופעיל מוכר בעצמו, אסף את הטלפונים הסלולריים שלהם, ויחד הם החלו לתכנן את החזרה לצפון השומרון תחת שם הקוד שהפך לסיסמה של ממש: "חומש תחילה". סטרוק: "אחרי ההתנתקות, אבלים וכאובים, הזמינו אותי לפגישה כדי לחשוב איך יוצאים מזה. אז אמרנו את העיקרון שמוביל אותנו עד היום: 'אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן'. עלו כל מיני רעיונות, ובסוף החלטנו להתמקד בחומש".

הגרעין המייסד כלל את היו"ר, סא"ל (מיל') יצחק שדמי, אורית סטרוק, יוסי דגן, גדי אשל, בצלאל ועקיבא סמוטריץ' ולימור הר־מלך. "היתה הבנה שאנחנו לא מחכים לאישור לערוך אירוע, אלא מתכוונים לחזור קדימה. בריכת המים על ראש ההר היא נקודת הציון שלכם - קדימה", מסביר גל.

"מכל היישובים, לחומש לא היה שום הסבר מדוע פינו אותו. מדובר במקום שחולש על חיפה, תל אביב, נתניה, הארובות של תחנת הכוח בחדרה ועוד", מסביר דגן. "מבחינה תודעתית זה פתאום היה מעבר להרי החושך, אף שהמקום נשאר בשליטה שלנו ומבחינה טכנית קל להגיע לכאן. החלטנו לעבור ממגננה למתקפה. אנחנו לא הציבור המוכה והמסכן, האישה המוכה של המערכת הפוליטית או ילד הכאפות של המדינה. נכון, הציונות הדתית היא הפסיק שמחבר בין הציונות לדת, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות הגשר שכולם דורכים עליו וכשיש מתיחות הדבר הראשון שעושים זה מפוצצים אותו".

חודשים ספורים מאוחר יותר התרחשה העלייה הראשונה. בחנוכה 2006 עלו כאלף איש להדלקת נר רביעי בחומש, ושבועיים לפני פסח הגיעו כ־3,500 בני אדם למקום. "ביום השני לשהייה שלנו התקיימה הברית של בנם של לימור הר־מלך ויהודה סון, והם החליטו לערוך אותה בחומש. שר הביטחון עמיר פרץ עמד ואמר 'לא תהיה ברית בחומש', אבל לימור ויהודה הניחו את הכרית ועליו התינוק על המחסום והוא נכנע. הברית היתה על הריסות ביתם, ואת הכיסא של אליהו בנינו מההריסות", נזכר דגן.

ביום העצמאות של אותה השנה כבר מדובר היה בתנועה המונית. 16 אלף בני אדם מתוך 30 אלף שניסו, הצליחו להגיע לחומש, וביניהם היה גם פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה. "הוא התעקש לסחוב את העגלה של התינוק שלנו בזמן שאני הייתי בטלפון", מספר דגן. סטרוק אומרת כי זו היתה הפעם הראשונה שהגיעה למקום לאחר הפינוי. "הלכתי עם הילדים הקטנים שלי 15 ק"מ. עד היום אני לא מאמינה שעשיתי את זה".

גל: "הצבא ניסה לעצור אותנו, אבל אין כוח שיכול לעצור ציבור שבוער וחשוב לו. חזרנו שוב ושוב. ניסו למנוע ממנו אוכל ומים כדי ליצור מצור, והברחנו אוכל פנימה. הציבור אמר את דברו". ביוני 2007 אישר הצבא קיום אירוע במקום בהובלת מועצת יש"ע. שניים מאנשי "חומש תחילה", בועז העצני וצפריר רונן ז"ל, החליטו לעשות מעשה, ובאותו הלילה עלו לחומש לבדם וצבעו את בריכת המים בכתום. המעשה הפך את בריכת המים לאייקון של ממש.

במשטרה ניסו לעצור את המחאה היצירתית ללא הועיל. "המדינה איבדה שליטה", אומר יוסי דגן. "חקרו אותי במשך שבע שעות בימ"ר ש"י. אמרו לי שאני בחור צעיר, שחבל שאני מדבר בתקשורת ושאני פוגע בעצמי. הם שאלו אם אני משדל קטינים לעלות לחומש. הם ניסו לאיים עלינו, אבל אנחנו לא ויתרנו. הבהרנו מעל כל במה: חוק ההתנתקות אינו לגיטימי או מוסרי. אין לו זכות קיום, ואנו נפר אותו".

ביולי 2007 החל מבצע עלייה מתגלגל, שבמסגרתו עלו מאות אנשים בקבוצות. מאז בפועל נמצאים ישראלים על ההר כמעט באופן קבוע. אירועים המוניים בהשתתפות רבנים בולטים נערכו בחגים ובאירועים מיוחדים, ואירועים קטנים, כדוגמת התוועדויות חסידיות, התקיימו מדי פעם. הרב אלישמע כהן ובני גל הקימו יחד את הישיבה שהפכה לסמל. גם בתקופות שבהן לא היו עליות המוניות נאחזו עשרות התלמידים בקרקע נגד כל הסיכויים. במקביל החלה אורית סטרוק, עם מינויה כחברת כנסת, ליזום את ביטול חוק ההתנתקות, אך הדבר היה נראה בשנים הראשונות מופרך והזוי.

נסיעה שגרתית של תלמידי הישיבה מחומש לשבי שומרון טרפה את הקלפים. מחבלים שארבו בצד הדרך פתחו לעברם באש, רוצחים את יהודה דימנטמן הי"ד. "הרצח של יהודה הכניס את חומש לטלטלה. הוא היה חבר אישי של כולנו, ואני כחובש טיפלתי בו ברגעיו האחרונים", מספר גל. "היה חשש שזה יהיה התירוץ שיעקור את חומש סופית, והדבר יצר התגייסות מאוד משמעותית". הלווייתו יצאה מחומש לירושלים בהשתתפות אלפים, וכמה חודשים מאוחר יותר התקיימה צעדה במקום בהשתתפות אלפים.

"אחרי הרצח של יהודה דימנטמן זה צל"ש או טר"ש – או שחומש נמחקת או שאנחנו עולים", אומרת סטרוק. "היה ברור שהמחבלים סימנו את חומש, ושהממשלה, בניצוחו של שר הביטחון דאז גנץ, תשלים את המלאכה בתירוץ שמדובר במקום מסוכן. פינוי של ישיבת חומש זה לא עוד פינוי, אפילו לא כמו מגרון או עמונה, מכיוון שזו נסיגה מחבל ארץ שלם, ולכן החלטנו להסתער".

עם הקמת הממשלה התחייבו שותפיה לקדם במהירות את ביטול חוק ההתנתקות, ומהלכים אלו הואצו בין היתר מכיוון שבג"ץ דרש תשובה מהמדינה מה בכוונתה לעשות במקום בתוך 90 יום. העתירה של ארגון השמאל "יש דין" לבג"ץ עדיין תלויה ועומדת, בטענה שהישיבה יושבת על קרקע פלשתינית פרטית, והממשלה תצטרך למצוא פתרון כדי לאפשר את הישארות הישיבה במקום. "לפני ההתנתקות האזור היה מאושר במסגרת צו תפיסה צבאי, אבל הרמטכ"ל דאז בוגי יעלון ביטל אותו. היום כולנו יודעים איפה הוא נמצא", אומרת סטרוק בתסכול.

הממלכה מתקנת

אנחנו יורדים מבריכת המים האיקונית ומגיעים לישיבת חומש. דגן, גל וסטרוק מתקבלים בשירה ובריקודים. הם נעמדים מול החצר העזובה של משפחת גולדשטיין, ששכנה בסמוך למקום שבו נמצאת כיום הישיבה, ונושאים דברים. "הכל קיים בחומש - הכבישים, המדרכות, הגינות, העצים והפרחים. כאן היתה החצר של משפחת גולדשטיין שנעקרה על לא עוול בכפה. הכל כאן קיים חוץ מהאנשים והבתים - האנשים שגורשו והבתים שהוחרבו. עכשיו אנחנו באנו לתקן. פה יהיה בעזרת ה' יישוב פורח", הבטיחה סטרוק.

"זו אחת ממשימות חיי, אבל היא עוד לא נגמרה, זו רק ההתחלה", היא מוסיפה בתגובה לשאלה המתבקשת. כעת זקוק החוק לאישור של אלוף פיקוד מרכז, הריבון ביהודה ושומרון, כדי לעגן אותו בפועל, ובפיקוד מרכז מתנהלים דיונים בנושא. במקביל מועצת שומרון כבר קיימה דיונים בהובלת דגן על מנת לקדם הקמת מבנים ביישובים שפונו. אמנם, הם אומרים, כרגע זה נראה רחוק, אך מצד שני מי היה מאמין לפני שנים ספורות שהאיסור על שהיית ישראלים במקום יבוטל. "רק התחלנו לגעת בקצה ההרס ששרון ביצע, אבל הישגנו משהו משמעותי – שינינו את כיוון התנועה", אומרת סטרוק. "לראשונה מאז תחילת הנסיגות, אנו מתקדמים קדימה במקום אחורה. זה תהליך ארוך טווח, אבל ביצענו צעד משמעותי קדימה".

"חומש זו הסבסטיה של 2023. האנשים שגירשו אותנו ניסו להפוך את ההתיישבות למשהו סיזיפי. הם אמרו שאנחנו יכולים לבנות משהו במשך 40 שנה והם יהרסו אותו בחמש דקות. אנחנו הפכנו את הגירוש לסיזיפי. הם פינו עוד פעם ועוד פעם, וחזרנו", אומר דגן.

"ניצחתם את אריאל שרון?", אני שואל. דגן שותק במשך דקה ארוכה. ניכר שהאירועים טלטלו אותו מבחינה רגשית, והוא מתקשה לעצור את הדמעות. "כן, אנחנו ניצחנו את שרון, ניצחנו את המנוול הזה", הוא כמעט צועק. "אנחנו ניצחנו אותו ואת חבורת פושעי הגירוש - דן חלוץ, משה קראדי, דובי ויסגלס. האמונה שלנו ניצחה את הכוח שלהם.

"נשבעתי במהלך הגירוש שכל עוד נשמה באפי, אני אפעל כדי לחזור. אין כמעט שבוע שאני לא בוכה כי אני זוכר את מה שקרה. 17 שנה עברו, ואני עדיין מתעורר בלילות מהמחשבות כיצד לחזור. מתוך הטראומה הזו אנחנו פעלנו ופועלים. יש לי חוב מוסרי להקים את היישובים האלו מחדש. לפני שאני ראש מועצה, אני מגורש. משא־נור אני בא, ולשא־נור אני הולך. שם הנשמה שלי נמצאת. אנחנו חייבים את זה ליהודה דימנטמן, עידו זולדן, שולי הר־מלך, אליה קרביץ, בוריס קורובר ודני יהודה, שדמם נשפך כאן על ידי מחבלים. אנחנו נחזיר להם את החוב הזה, בדמייך חיי.

"מה שקרה השבוע הוא תיקון של החטא שנעשה לנו", הוא מוסיף. "אין אדם שפוי במדינה שיאמר שהגירוש בצפון השומרון היה נכון. היום יש טרור בצפון השומרון כי אין התיישבות. עשו לנו את הדבר הקשה ביותר שיכולים לעשות לאזרחים - עקרו קהילות פורחות וגירשו אנשים מהבתים שלהם. זה נכשל, ועכשיו אנחנו מתקנים. זה תיקון היסטורי. אמרו בגירוש שהממלכה קיבלה החלטה, אז כעת הממלכה החליטה לתקן. עכשיו אנחנו עוברים לשלב הבא: להתחיל לתכנן את הקמת היישובים בצפון השומרון מחדש. חזרנו הביתה".