פיגמליון בן זמננו: ברק מדמיין עולם שקיים רק באגדות

המשורר הרומאי אובידיוס, שנולד במאה הראשונה לפני הספירה, כתב את אגדת פיגמליון - פסל קפריסאי שתיעב את כל הנשים כולן ונשבע לא לשאת אישה אף פעם. את אפרודיטה, אלת האהבה, הוא דווקא חיבב ולכן פיסל לכבודה בשנהב דמות אישה מושלמת. פיגמליון קרא לה בשם גלתיאה, התאהב בה, הלביש אותה, דיבר איתה וחיבק אותה. גלתיאה לא ענתה או החזירה חיבוק, אבל בהיותה פסל - גם לא הדפה את חיזוריו.

בגלתיאה לא נמצא פגם, ולכן אפשר להבין את אהבתו היוקדת של פיגמליון שוחר השלמות. היות שבכל זאת מדובר באגדה, פיגמליון לא סיים את חייו בתור המשוגע המקומי, אלא זכה לחסד אפרודיטה. האלה הפיחה חיים בפסל, לשמחת הפיינשמקר המאוהב. אובידיוס נמנע מלציין אם נשארה מושלמת בעיני פיגמליון גם אחרי שהפכה לאישה אמיתית. אולי כי ידע שהחיים, בניגוד לשירים, מתקשים לייצר שלמות.

בשנת 1913 המחזאי הבריטי ג'ורג' ברנרד שו השתמש באגדת פיגמליון כפיגום למחזה באותו שם. את הפסל החליף שו בהנרי היגינס, פרופסור לבלשנות, שגם הוא בז למין הנשי. היגינס ספק מוקסם־ספק מבועת ממוכרת פרחים צעקנית בשם אלייזה דוליטל ומתערב עם חבר שבעזרת שיפור ההגייה שלה הוא יצליח להצניח אותה אל החברה הגבוהה. מבחינתו אלייזה היא חומר גלם, גוש השנהב של פיגמליון. היגינס לא איש רע. למעשה, הוא חסיד גדול של שוויון. אפילו חברו הטוב מעיד עליו שהוא מזלזל בכולם באופן שוויוני.

בחיפושו אחר העם המושלם פספס ברק את השילוש היהודי שממנו צמחה מדינת ישראל: א־לוהים, עם וארץ

במחזה של שו, כמו באגדה של אובידיוס, היוצר מצליח במשימתו. אלייזה עוברת מטמורפוזה מפרכת והופכת למישהי שנראית ונשמעת בדיוק כמו בת אצולה. היגינס אמנם לא מתאהב בה, שכן היא אישה אמיתית ואין לו עניין מיוחד ברגשותיה או בצרכיה, אבל הוא בהחלט מוכן להשאיר אותה בתור סוכנת הבית שלו. בניגוד לגלתיאה, אלייזה לא מעוניינת בסידור המיטיב הזה ועוזבת את היגינס בטריקת דלת - לא לפני שהיא משליכה לעברו את נעלי הבית שלו. הקהל התמרמר על הסיום הבלתי־רומנטי, ובגרסת המחזמר מ־1956 כבר החליפו את השם המוזר "פיגמליון" ל"גבירתי הנאווה", ואלייזה דוליטל במקום לעזוב את הפרופסור השתלטן חוזרת אליו. אנשים אוהבים הפי אנד.

באחד משירי המחזמר מקונן היגינס בתמימות ובפליאה שאין כמותן לשעשוע: "למה נשים לא יכולות להיות כמו גברים?" עד סוף ההצגה הוא מתקשה להבין מדוע אלייזה מתעקשת להרגיש ולרצות דברים לא הגיוניים.

תמימות ופליאה דומות אפשר היה לראות גם בפניו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, בשיחה ארוכה שניהל עם רוני קובן ל"כאן 11". פיגמליון בן זמננו לקח על עצמו משימה עיצובית גדולה בהרבה מגוש שנהב או ממוכרת פרחים. ברק רצה ליצור עם. והוא מתפלא, משתומם, מתקשה להאמין שהעם לא מתמסר ליד המפסלת, ואף מזדעק כאשר חוצבים את בשרו החי באזמל המשפטי.

"אם חלילה וחס העם שלנו יגיע למסקנה שהוא לא רוצה את הזכויות, דיקטטורה טובה לו, תמיד יימצאו מספיק דיקטטורים שיהיו מוכנים לשרת את העם. אם אין רוח של חירות, אם אין שאיפה לזכויות, אז שום בית משפט לא יועיל", קונן ברק. ממש כמו פרופסור היגינס, כאשר התברר לו שאלייזה מעדיפה להיות מוכרת בחנות פרחים מאשר לטרוח סביבו בביתו האלגנטי.

גם ברק הוא לא איש רע: כמו פיגמליון והיגינס הוא פשוט שוחר שלמות. נכון שלא תמיד אפשר להבין לאיזו שלמות הוא מתכוון, כיוון שהוא מרבה לדבר על "זכויות" כעל התגלמות הטוב, אבל לך תדע מהי הפרשנות התכליתית למונח, כנ"ל כשהוא מדבר על דיקטטורה. אבל לאורך השנים הבהיר בדבריו ובפסיקותיו שהציבור הממשי מלא פגמים כמו הנשים האמיתיות של פיגמליון. הציבור גולמי כמו גוש שנהב, ובכוחו של ברק להפוך אותו לקונספט הערטילאי שאותו כינה "הציבור הנאור", ולהעדיף את הנאורות המעורפלת על פני ממשותו וערכיו של הציבור המוחשי.

פגם מרכזי שמצא ברק בגוש השנהב שהוא העם הוא היותו יהודי מדי: "כאשר ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם ניתנים ליישוב עם ערכיה כמדינה דמוקרטית, אין מנוס מהכרעה. הכרעה זו צריכה להיעשות לדעתי לפי תפיסותיו של הציבור הנאור בישראל". ברק תמיד תפס את היהדות כמשקולת על רגלי הדמוקרטיה הישראלית.

ולא בכדי: כפי שהתוודה בתמימות בפני קובן, אין לו מושג ביהדות. הוא אמנם מאמין בשוויון בין יהדות לדמוקרטיה, אך מודה שהוא נוטה יותר לכיוון הדמוקרטי. בכך הוא חוזר על טענה ותיקה - ושגויה - שהשתיים סותרות זו את זו. הוא הודה שהוא לא בקיא בתורה או בגמרא או במשפט העברי, כך שגם אם אלה מתיישבים עם נאורות או זכויות - איך יידע?

שני ערכי היהדות שהשמיע ברק בראיון היו "ואהבת לרעך כמוך" ו"ועשית הטוב והישר" - ואת שניהם הוא מנתק מהקשרם, בהנחה שאי־פעם טרח לקרוא אותם במלואם. "ואהבת לרעך כמוך" נלקח מספר ויקרא, בין שלל מצוות דתיות, שמשום מה לא עברו את המסננת של ברק: "לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'". ובכן, היהדות היא רגש סולידריות כלפי בני עמך, ציוויים אלוקיים בכל תחומי החיים, ולא אהבה אמורפית שבה כולם חברים של כולם. גם את "ועשית הישר והטוב" הוא פיסל כרצונו, והסיר באזמלו את החלקים המיותרים, כלומר את רוב רובו של הפסוק: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ".

בחיפושו אחר העם המושלם פספס ברק את השילוש היהודי שממנו צמחה מדינת ישראל: א־לוהים, עם וארץ. ברק לא מאמין בא־לוהים, העם לא מספיק נאור לטעמו, יהודי מדי, וארץ ישראל מבחינתו היא חלקת אדמה שעליה תיבנה גלתיאה, או מוכרת פרחים המונית שיודעת לדבר יפה בעודה ממלאה אחר הוראותיו. פנטזיות כאלה יכולות להתגשם רק באגדות או במחזות זמר. במציאות אי אפשר לפסל עם.