הרומן הסוער, הדיכאון וההתאבדות: סיפורה של המשוררת שהועלמה

"מה יספרו עלי? זאת היתה הרואה בסדק גמדים ואיש וציפור", כתבה לפני שנים רבות חבצלת חבשוש, וכמו היטיבה לצפות קדימה אל העתיד לבוא, מעבר למותה. כמיטב המשוררים, ניחנה חבשוש בנבואת חוכמה, בינה ודעת, אשר רוחה מרחפת גבוה מעל לזמן ולמקום. כותבת בגיל כה מוקדם את רצף חייה כחלק מהסיפור הגדול, מודעת היטב שיום יבוא ובו חייה ויצירתה יהיו מבט, וחלון, וראי למתבוננים.

חייה ומותה של חבשוש הם סיפור מורכב. הסיבה למורכבות הזו נמצאת בפער שבין הדרך שבה התפרסמה לבין הרגישות והכישרון העצום של יצירתה, אשר נחבאו מעין הציבור במשך שנים רבות מדי.

אם תחפשו ברשת, תוכלו למצוא את כל הסיפור במודעה של בית מכירות לתרבות ישראלית. כך מתואר הפריט אשר מוצע למכירה, במחיר התחלתי של 500 דולר: "חוזה בין גב' חבצלת חבשוש ומר פנחס שדה לבין בצלאל צ'ריקובר, בדבר הוצאה לאור של הספר 'התמסרות, 21 מכתבים לפנחס שדה', נובמבר 1972. חתום בידי חבשוש, שדה וצ'ריקובר (שלוש פעמים).

"חוזה המסדיר את התנאים להוצאת הספר שראה אור בהוצאת צ'ריקובר בשנת 1973 (מצורף עותק של הספר). חבצלת חבשוש (1984-1950) ניהלה מערכת יחסים עם פנחס שדה (1994-1929), לאחר שהושפעה מספרו 'החיים כמשל'. בספר התפרסמו 21 ממכתביה האישיים והאינטימיים לשדה (בעידודו), והוא היה לרב־מכר. חבשוש איבדה עצמה לדעת 11 שנים לאחר מכן".

רוב קהל שוחרי התרבות והרכילות הכיר אותה בגלל הספר "התמסרות". בניגוד לחוזה, הספר הסתיר בתחילה את הנפשות הפועלות. על עטיפתו מצולם פסל אישה עירומה ושחורה, זרועותיה פרושות הצידה. שם הכותבת - חבצלת, ושם משפחתה לא מצוין כלל. כמו ביקשו העורך והמוציא לאור להפקיע את הכותבת מחיק משפחתה ולהשאירה כאישה בלי הקשר, מוזה חסרת ביוגרפיה או כל קווי מתאר אנושיים.

גם נמען המכתבים לא מתגלה מיידית, אך די מהר מתברר ששמו פנחס. הקוראים ניחשו בקלות שמדובר בסופר ובמשורר פנחס שדה. יציאת ספרו "החיים כמשל" בשלהי שנות ה־50 נחשבה לרגע מכונן בספרות העברית המודרנית, שכן הספר ביכר לעסוק ב"אני" על פני ה"אנחנו" ובחיפוש מתייסר אחר הרוח והקודש בעידן של ערכי מגל וחרב. סביב שדה נוצרה הילה של איש רוחני וסגפן, הספון בעולמות הספרות, כמעט גורו, עוד לפני שנודעה משמעות המילה. אך במקביל התברר שהיה לו גם צד אחר, כפי שתיאר הסופר אהוד בן עזר בספרו "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה".

"האהבה שלו אליה היתה חלק מטוויית הקורים שלו לצוד ברשתו מעריצות, ובעוד הן מחפשות אצלו את הרוח והמשמעות לחיים - חיפש הוא אצלן אישור לגאוניותו ולגבריותו (חרף צורתו הפיזית הנלעגת) - בכך שתתפשטנה בפניו ותיתנה לו לשכב איתן, והן אולי חשו כמעלות את עצמן קורבן בטקס פולחני. הוא היה מעין עכביש כלפי נשים. מהפנט אותן בעיניו היפות ובמילים הנפלאות והאכזריות ששפעו ממנו, ואשר לא דמו לשום דבר אחר ששמעו מימיהן..." אגב, את המשפטים כתב בן עזר לא על מערכת היחסים בין שדה לחבשוש, כי אם על שרי פיירשטיין, עוד אישה צעירה יפה ומוכשרת, שהיתה בקשר עם שדה וטרפה את נפשה בכפה.

מי האליל ומי הקורבן

21 המכתבים שפורסמו בספר "התמסרות" נבחרו מבין מאות, יש אומרים אפילו אלף, שכתבה חבשוש לשדה במשך שלוש שנים. המכתבים חשפו נפש וגוף, אהבות ופרטים שמעולם לא נועדו ליותר מזוג עיניים אחד, והספר הפך לסנסציה מציצנית בן־לילה. "אני כל כך רוצה שתאהב את האהבה שלי פשוט, וגם בלי שאני קורעת את השמיים אני פשוטה, שתרגיש מה שאני מרגישה בגוף שלי, בידיים שלי, בכל העור. הוא כהה אבל הוא מרגיש בהיר מאוד. לרגעים זהב", היא כותבת באחד, ובמכתב אחר מתגלה האהבה התמימה והצעירה במלוא התמסרותה: "אי אפשר להרוג אותי אפילו בתותחים עכשיו. אני לא ניתנת להריגה, אני כמעט ואיננה. אני כל כך פנחס".

על המכתבים שכתבה חבצלת כתוצאה מתאהבותה בפנחס שדה, כתב דודה יחיאל חבשוש: "חבצלת לא יכלה לשומרם בתוכה, לנוצרם בנשמתה. ואילו שמרה אותם רק לה לעצמה, ייתכן שהיינו מאבדים את אחד הגילויים הנפלאים של דברי חבצלת על רגשות נעלים באדם. מקבל המכתבים - מתוך שיקולים משלו - החליט להוציא את המכתבים ש'בינו לבינה' בעריכתו לרשות הציבור. והוא בחר שם לספר המכתבים: 'התמסרות', על כיוון אחד, כלומר עַם הנשים, ובראשן חבצלת, מתמסר לאליל ששמו פנחס שדה. והוא בחסדיו המרובים מסכים להיות הקורבן".

שדה טען שמדובר ביצירת מופת והשווה את יצירת חבשוש לשוברט. הוא שב וטען בתוקף שחבשוש הסכימה לחלוטין לפרסום המכתבים. במבט לאחור צריך לבחון את החוזה על פי יחסי הכוחות של התקופה. בעולם הספרות הגברי והלבן של התקופה, חבשוש היתה אישה צעירה, ממוצא מזרחי, אשר עמדה לבד מול כותב מיתולוגי - שדה, שמאחוריו ולצידו הוצאת צ'ריקובר, ועולם שלם של עיתונות ומו"לות גברית שהחזיקו במרב עמדות הכוח בשדה התרבות הישראלי.

דמיינו סיטואציה כזו בימינו. איש רוח או סלב הלוקח שלל התכתבויות וסרטוני ווטסאפ פרטיים ששלחה מעריצה, והופך אותם לסרט טלוויזיה "בהסכמתה". לא פלא שמעט הביקורת על "התמסרות" בזמן יציאתו לאור היתה בעיקר של נשים, שראו את יחסי הכוחות המעוותים שהתגלמו בספר.

נפש עדינה ועין ביקורתית

חבשוש נולדה ב־1950 כבת הזקונים השביעית למשפחת עולים מתימן. ההורים היו סוחרי תבלינים בעלי אמצעים וחיו בצפון תל אביב בבית דתי־מסורתי של שומרי מצוות וחובבי ספרות ושירה. ב־1956 נפל האח שמעון בגבול מצרים. חבשוש החלה את לימודיה בבית ספר דתי לבנות, ולימים יספרו חברותיה לכיתה שכבר בגיל צעיר התבלטו כישורי הכתיבה שלה. בתקופת התיכון התגלה בה גם צד מרדני, והיא עברה לחיות בקיבוץ משמר העמק אצל אחיה, ולאחר מכן נדדה לאילת בטרם חזרה אל בית הוריה.

"היו בליבה שני עולמות: מצד אחד השורשים העמוקים שינקה מבית אבא, ומצד שני כל החיים שלה בתל אביב, המרידה במסורת, הבחירה בחיים חופשיים. היא לא הצליחה לגשר ביניהם", סיפרה חברה. לאחר התיכון החלה חבשוש ללמוד דרמה בבית צבי, אך עזבה את הלימודים, עבדה בעבודות מזדמנות ולאחר מכן נרשמה ללימודי ציור במכון אבני.

על תקופת התבגרותה כתב דודה יחיאל: "עוד מילדותה ניכרו בה עצמיותה ועצמאותה, ניחנה בנפש עדינה ורגישה, על הכל הסתכלה בעין בוחנת וביקורתית, אך דבריה היו מאוד עדינים ונעימים לאוזן... ככל שבגרה כך התגבשו אצלה דעות ברורות על החברה והיא ניסתה לנתץ מסגרות וליצור לעצמה דפוסי חיים משלה, אך התייצבה בתחילת הדרך וחזרה אל צור מחצבתה, אל פנימיותה, אל הדרך שסללו אלה שקדמו לה".

לאחר שקראה את "החיים כמשל", יצרה חבשוש בת ה־19 וחצי, לפי יומניו של שדה, קשר עם הסופר, שהיה בשנות ה־40 לחייו. הדבר הוביל למפגשים מיניים ביניהם ולחלופת מכתבים אינטנסיבית, שהפכו ל"התמסרות".

"הכינו לה חבל תלייה"

לאחר יציאת הספר נפרד שדה מחבשוש. לימים יתאר את הסיבות לפרידה בראיון לעיתון העיר, באופן שמעיד גם על אופי מערכת היחסים בין השניים: "זה כמו פגישה בין שני מטאורים בחלל. הם לא יכולים להישאר יחד, הם נוגעים זה בזה, יוצאת אש, והם עוברים לדרכם. חבצלת היתה ילדה טובה. היא רצתה להתחתן, ללדת ילדים, לעבוד במטבח. רצתה את השקט הזה".

בעקבות הפרידה הרועמת משדה עזבה חבשוש את לימודי הציור, הסתגרה בביתה ושקעה בדיכאון עמוק. כפי שסיפר דודה, "אנשים הצביעו עליה ברחוב וזה חרה לה מאוד. חרב עליה עולמה, היא היתה שרויה בליקוי מאורות".

על היחס של חבשוש אל הספר, שפרסומו השליך אותה אל מרכז הזרקורים, ניתן להבין מדברי ניצן לוי, שותפה לדירה, בראיון לדליה קרפל: "במהלך הזמן חבצלת כתבה בספר הערות אישיות, רמזים ואמירות ציניות על המכתבים, על הקשר ועל האיש פנחס שדה. אחדים מהמכתבים, לפי ההערות, שלח שדה לעצמו".

בעקבותיו ההסתגרות בבית והדיכאון, התאשפזה חבשוש במרכז לבריאות הנפש אברבנאל. "חבצלת נמנית עם יצורים רגשיים עדיני נפש, ורק היודע אצילות נפשה וחן ערכה יכול היה להבין מה עבר עליה מאז ה'פרסומים' ומה גודל המשבר שפקדה", כתב דודה, "בלב שותת דם ובעין דומעת אני מציין: אלו שטיפלו בחבצלת לא למדו מאמר התנא: 'איזהו חכם? הרואה את הנולד', אלא עשו כמעשה זמרי וביקשו שכר כפנחס. הם עשו הכל לבזותה, להכלימה, להשפילה, לגדעה... ואכן הצליחו במשימתם, הכינו לה חבל תלייה".

האמת שלא רואים מבחוץ

לאחר פרסום "התמסרות" ניהלה חבשוש יחסים מורכבים עם הכתיבה. מצד אחד כישרונה למילים הסב לה סבל כה רב, עד שבהתקפי כעס היתה תולשת את דפי "התמסרות" וקורעת אותם לגזרים כפי שסיפרו חברים. מצד שני, הכתיבה היתה גם המקום שבו ביטאה את עצמה לעצמה, מרחב הרהור ותובנה, אי שקט בים סוער. מקום שבו השתקף רצונה לכתוב מחדש את עברה ואת חייה, כפי שכתבה באחד משיריה האחרונים (המופיע בעמוד זה).

יומיים לפני מותה הטרגי הפקידה חבצלת בידי דודה קובץ שירים כצוואה רוחנית. בשנת 1986 הוציאה המשפחה את הספר "שירת חבצלת". חתן פרס ישראל, המשורר נתן זך, כתב כי מדובר בקול יוצא דופן, וכי שירי חבשוש "עוררו בי רטט בעמוד השדרה". אבל לא כולם היו שותפים לדעתו כי מדובר ביצירת מופת. בעיתון "חדשות" הקדיש המשורר דוד אבידן את רוב רובה של הביקורת למיחזור סיפור "התמסרות" והתנצח עם זך, כיצד לא השכיל לראות שמדובר ב"קובץ שירים חובבני ודל ערך".מכל מקום, ספר השירים לא הותיר חותם ונעלם מהבמה הציבורית. במשך עשורים לא ניתן

היה להשיג את הספר ושיריה של חבשוש נותרו נחלת מקורבים, עד שלאחרונה החל תיקון העוול ההיסטורי. ביוזמת משפחתה עלו כלל שירי חבשוש ל"פרויקט בן יהודה" ברשת, והם נגישים לכלל הקוראות והקוראים.

כאן המקום לגילוי הנאות כי נחשפתי בעצמי לשיריה של חבשוש, כאשר הוזמנתי להפיק מוזיקלית מופע משיריה המולחנים ומושרים בידי יוצרות עכשוויות בפסטיבל "באר שירה" בבאר שבע. קראתיהם לראשונה בלשונם וככתבם, לא כציטוט או דרך תיווך - ונפעמתי.

שיר אחר שיר מתגלית חבשוש ככותבת נדירה בעלת רגישות גבוהה לעולם, לאהבה, למילים ולחייה. משוררת שאת שיריה כתבה באותן עדינות ועוצמה שבהן תיארה את "רחש הים בקונכייה", כשם אחד משיריה.

זה שנתיים שבמאית הקולנוע ג'יין ביבי עמלה על סרט דוקומנטרי העוסק בחייה וביצירתה של חבשוש. "הסרט בא לתקן עוולות בנות שנים רבות", היא אומרת, "העוול הראשון נוצר בידי שדה, שנתן לה חיים ציבוריים כשפרסם את 'התמסרות', אבל באופן עצוב הפרסום הזה גם הביא למותה. העוול השני שנגרם לה הוא בידי החברה, שהשאירה אותה על תקן בת זוג של שדה או איזו מטורללת. ואן גוך חתך את האוזן אבל זוכרים אותו כגאון, ולא כמשוגע. אלתרמן בגד באשתו והיה אלכוהליסט, וזוכרים אותו כגאון. אבל חבצלת כתבה שירים מדהימים וזוכרים אותה כמטורללת.

"שים לב שבכל פעם שדנים בנשים יוצרות, המצב הנפשי שלהן בפרונט. אני מאוד גאה בזה שהיצירה של חבצלת מעוררת עכשיו עניין בזכות עצמה. כבר שנתיים שאני לא מפסיקה לדבר עליה עם כל מי שאני פוגשת, ואני שמחה לראות שזה מתחיל להשתנות. מרגש מאוד לדעת שבימים אלו נעשה ליצירתה ולדמותה ניכוס מחודש. הערב שיצרתי לזכרה והערב בפסטיבל 'באר שירה' ועוד אירועים כאלו שיבואו, וידברו עליה ויכתבו עליה, הם עבודה ארכיאולוגית. עד עכשיו ראו את התל, ועכשיו אנחנו חופרים עמוק למטה כדי להבין מה הסיפור האמיתי מעבר למה שנראה מבחוץ".

כמעט 40 שנה לאחר מותה, סיפורה של חבצלת חבשוש קרוב מאי־פעם להיגאל מן השכחה או ממדורי הרכילות ההיסטורית, ויצירתה מוצאת לה אט־אט קהל שיעריך את יופייה בזכות עצמו.
כפי שאומרת אחת ממעריכותיה, המשוררת אגי משעול: "הגיע הזמן, בייחוד על רקע שינויי נורמות ההתנהגות ותנועת מי־טו, להוציא מחדש את שיריה של חבצלת חבשוש ואת ספר מכתביה 'התמסרות' שכתבה בגילוי לב ובאומץ גדול לפנחס שדה, אשר בחר, ערך ופרסם אותם לא על פי רצונה, כמסמך הערצה לו עצמו.

"זה סיפור עצוב על משוררת צעירה שנתנה אמון באהבה, שניחנה בעולם פנימי עשיר, טהור ורליגיוזי, שהעריצה אז, כמו רבים אחרים, את פנחס שדה ושילמה על כך במחיר חייה. זה הזמן להעמיד דווקא אותה ואת יצירתה בחזית ולהשיב לה את מקומה הראוי כאחת המשוררות החשובות".