ילדים יחידים אינטליגנטיים ויצירתיים יותר. אז למה, לעזאזל, אתם מביאים שלושה?

נעמה עצבה־פוריה
פסיכולוגית התפתחותית
פרופסור חבר, ראש מרכז דואט וראש המגמה לפסיכולוגיה התפתחותית, אונ' בן־גוריון. מטפלת ביחידה הפסיכיאטרית לגיל הרך במרכז הרפואי סורוקה, ויו"ר העמותה לבריאות הנפש של התינוק

פרופ' נעמה עצבה־פוריה, החודש נציין את יום המשפחה, זמן טוב לדבר על סטיגמת הילד היחיד ולהבין מדוע היא בעצם לא בדיוק נכונה: מדוע הם לא מוזרים או אגוצנטריים כפי שנהוג לחשוב.
"הסטיגמה נובעת מכמה סיבות, ואולי מעניין להתחיל דווקא מהסיבה ההיסטורית: בתקופה החקלאית ילדים נחשבו לכוח עבודה חשוב, והחברה רצתה מהם כמה שיותר - משום היותם כוח עזר כלכלי. בזמנו היה הגיוני יותר לחשוב שהורים ישקיעו את משאביהם בכמה ילדים, וכך ירחיבו את התוצר. כלומר, ממש לא היה נהוג ללדת ילד אחד. הפסיכולוג גרנוויל סטנלי הול, מייסד האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, אף קבע בתחילת המאה ה־20 שילדים יחידים נוטים להיות מוזרים, אגואיסטיים, מתבודדים ונוטים לנטיות מיניות הומוסקסואליות".

באותם זמנים מדובר למעשה בקִטלוג התופעה כמעין מחלת נפש. היום אנחנו עדים לה בדרך מעודנת יותר בתרבות הפופולרית שמקדשת, בין היתר, את החלום האמריקני, שכולל לצד בית צמוד קרקע או מכונית גדולה – גם שני ילדים.
"נכון. תחשוב, למשל, על השיר 'ילדים זה שמחה', שהוא וריאציה אחרת של החלום האמריקני. התרבות שאתה מתאר היא פועל יוצא של גורמים בחברה שלנו שמתייחסים לילד יחיד כדבר לקוי, פתולוגי. מעבר לכך, בישראל יש גם כמובן הפן האבולוציוני שקשור לשואה. על כן, אפילו באופן לא מודע, אנחנו שואפים למשפחות גדולות. יש כאן קשר לרובד לא מודע קולקטיבי ותרבותי שלנו, כעם היהודי. כקבוצת מיעוט, זה טבוע בנו להביא לעולם הרבה ילדים".

הורים רבים גם בוחרים להביא לעולם כמה ילדים מתוך מחשבה על תרחישים קטסטרופליים, שלפיהם אחד הילדים ייפגע או חלילה ימות. כפי שאמרת, הדברים רלוונטיים במיוחד בחברה שבה השואה מרחפת מעלינו כצל.
"זו נקודה חשובה, פסימית. אני מאמינה שאחרי טראומות יש נטייה להגדלת התא המשפחתי. מהצד השני, קיימת גם דאגת ההורים בנוגע למי ידאג להם בערוב ימיהם, ורצון מסוים לא להפיל את כל הנטל על ילד אחד. אחת החוויות המורכבות עבור ילדים יחידים היא לטפל בהוריהם בעת זיקנה. במקרה אחר, של ילד יחיד עם לקות, למשל, נשאלת השאלה מי יטפל בו כשהוריו כבר לא יהיו".

ילדים? זה מזהם

בהתייחס לנתונים האמפיריים, בפועל - המחקר על ילד יחיד הפוך מהסטיגמה.
"נכון, ואולי הגיע הזמן להחליף כאן תקליט. מחקרית, נמצא שילדים יחידים אינטליגנטיים ויצירתיים יותר, כנראה כי להוריהם היו יותר משאבים ופנאי לטפחם. הם גם מסיימים בשיעור גבוה יותר תארים מתקדמים. מבחינת מאפייני אישיות, הם לא מוחצנים או מופנמים יותר מהנורמה, לא פחות חברותיים וגם לא בודדים, אנוכיים או לא יציבים. כך שהמחקרים הלא רבים שיש בנושא נוגדים את הסטיגמה הראשונית. הם גם מאששים כי אין מצד משפחות לילדים יחידים יותר קשיים התנהגותיים או פניות למרפאות פסיכיאטריות".

אלא שהטענה היא שהם גדלים ללא אחים, כשהם מרכז העולם, מה שלא בדיוק מסייע להם בהמשך חייהם בהשתלבות במסגרות חברתיות ומקצועיות שונות.
"אף שאחים עשויים להיות יתרון, אין עדות מחקרית לכך שילדים יחידים מפסידים מהיעדרם. זה קשור במידה רבה להורים, שמשחקים כאן תפקיד מפתח. היות שאנחנו חיים בחברה שבה ילדים יחידים הם יחסית מצב יוצא דופן, מרבית ההורים מודעים לחסר שעלול להיווצר. כך, הם דואגים לילד ליותר מסגרות אינטלקטואליות, חברתיות ומשפחתיות. בקרב ילדים יחידים קיימים קשרים חזקים יותר עם המשפחה המורחבת, ילדים ומבוגרים כאחד, וזה כמובן עשוי לגשר על פערים".

עוד בעניין הקשר עם ההורים – ניכר כי הוא חזק יותר, בעיקר משום שהם עשויים להשקיע יותר בילדם היחיד.
"מעצם היותו ילד יחיד הוריו עשויים לחוות פחות סטרס, בהשוואה להתמודדות עם שני ילדים ויותר. בהינתן כמה אחים, העומס על ההורים גובר. לעומת זאת, הוריו של ילד יחיד עשויים להיות יותר פנויים וזמינים אליו. כפי שציינת, ההשקעה ההורית בו גדלה, הכל מוכוון אליו, ולכן, לרוב, אלה ילדים מאוד מטופחים, אך כאמור לא בהכרח אגוצנטריים יותר או בעלי רובדי אישיות שונים מהממוצע באופן מובהק".

מדוע הורים, מלכתחילה, מביאים היום ילד אחד בלבד? מתוך כורח כלכלי או אולי מתוך רצונות אחרים?
"מדובר בשילוב. לעיתים מדובר בבחירה מושכלת, ולעיתים זה כלל לא תלוי בהם. העלייה מבריה"מ לשעבר אופיינה, למשל, בתרבות של הבאת ילד אחד. ההורים יצאו לעבוד, והסבים והסבתות גידלו את הילדים. בימינו אני מזהה מגמה אחרת, מפתיעה במידת מה - אקולוגית. הורים שבוחרים לא להביא לעולם עוד ילדים משום שהם מחזיקים בעמדה כי גידולם מזהם את הסביבה. לשיטתם, ילד אחד מספיק. זה טרנד שאני מזהה באירופה, והוא מתחיל לצבור תאוצה גם אצלנו".

אילו דפוסים משפחתיים ניתן לזהות בקרב ילדים יחידים? הם בוחרים לבנות משפחות גדולות יותר בהמשך חייהם או דווקא להמשיך את המגמה שבה גדלו?
"בדרך כלל הם בוחרים להביא לעולם כמה ילדים, ולא משחזרים את חוויית הילדות שלהם, משום שכן חשוב להם להרגיש חוויית שייכות משמעותית לקבוצה גדולה יותר. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט אמר שאין תינוק בלי אם; פוקס, אבי האנליזה הקבוצתית, אמר שאין אדם בלי קבוצה. ואכן, אנחנו יצורים חברתיים, קבוצתיים".

אגב, מהי הסטיגמה על הורים לילדים יחידים, עד כמה הם סובלים ממנה ועד כמה היא נכונה?
"הסטיגמה היא של פגם, חוסר שלמות. בהתאם, במשפחות רבות שבהן יש ילד יחיד נדרשת עבודה רגשית של ההורים להתנער מסטיגמה זו. ללא שינוי תפיסתי־רגשי יש סכנה שההורה ירגיש שהוא מחסיר מהילד חיי משפחה מלאים, וכך יחיה בצל האשמה".

אם להתייחס לכך מחקרית, כדי לשמור על אושר ועל רווחה כלכלית, כדאי לא להביא לעולם ילדים בכלל או להסתפק בילד אחד לכל היותר. על מה הורים צריכים לחשוב כשהם מתלבטים אם להביא היום ילד נוסף לעולם, שני במספר או אפילו ילד ראשון?
"המחקר מראה שרמת האושר בקרב הורים עולה לאחר הולדת הילד הראשון, במיוחד בשנתיים הראשונות, ונשארת גבוהה בילד השני, אך יורדת בילד השלישי. העומס המצטבר על המערכת המשפחתית, כפי הנראה, משפיע. עם זאת, חשוב להביא בחשבון שיש גורמים רבים נוספים, ולכן התשובה אינדיבידואלית".

מעבדה כהכנה לחיים

התייחסת קודם לכך שאחים עשויים להיות יתרון. מהו למעשה אותו יתרון?
"אחים בהחלט תורמים להתפתחות הילד, ומאפשרים תרגול של עוצמות רגשיות והתמודדויות חברתיות בסביבה יחסית בטוחה. זו הזדמנות לפתח את יכולות התקשורת של ילדים, את הבעתם הרגשית. ריבים ותחרות בין אחים, שהם דבר בלתי נמנע, מפתחים מאוד כשיש הורים שמתווכים את הסיטואציה. ילדים קטנים מחקים את אחיהם הגדולים, המשמשים עבורם מודל לחיקוי. מנגד, בכור שמתמודד עם הולדת אח עלול לחוות משבר קשה, ולילדים יחידים אין אתגרים כאלה, לטוב ולרע".
מעבר לכך, האם אלה גם היחסים הארוכים ביותר שיש בחיינו?

"זה דבר שאנחנו לא חושבים עליו. הרי נהוג לחשוב שהיחסים עם הורינו הם המשמעותיים ביותר, אבל למעשה, יחסי אחים מלווים אותנו פעמים רבות יותר שנים וגורמים לא פעם לעוצמות רגשיות קיצוניות".

שאפשר לראות, לדוגמה, כבר בתנ"ך.
"והתנ"ך, כמו בדוגמת קין והבל, אכן מביא לנו יחסי אחים במלוא עוצמתם. הקנאה סביב המשאב ההורי ואהבת ההורים היא מנוע נפשי קריטי בהתפתחות האדם. כשיש אחים אנחנו מתפתחים 'אל מול', וההשוואה תמיד נוכחת. הולדת אח קטן גורמת לבכורים, למשל, להתנהג אחרת. פתאום הם צריכים לגלות סבלנות, אמפתיה ואפילו תחכום. המעבדה החברתית הזאת שנוצרת בתוך משפחה מאפשרת לאחים לראות את האחר, ללמוד, ובהמשך לצאת החוצה מוכנים יותר אל אינטראקציות דומות".

עוד בעניין האחים, קיים קשר בין סדר הלידה לאינטליגנציה, כפי שנהוג לחשוב?
"זה אמנם נכון שלבכורים יש יתרון קל באינטליגנציה על פני אחיהם בשל המושקעות ההורית הבלעדית והראשונית, אבל כל יתר התכונות שנהוג לשייך לילדים לפי סדר הלידה - הן מיתוסים. אנשים נהנים להשתמש בהם כי לעיתים הם מסתדרים עם המציאות".

לבחור את הנרטיב

הממוצע בישראל עומד על 2.8 ילדים למשפחה. איך הגענו דווקא למספר הזה?
"בסופו של דבר, הסיבה פרוזאית למדי וקשורה לתופעת העדר: זה לא מקרי שכמעט כל האימהות באותו הגן נכנסות להיריון באותה תקופה. כבני אדם אנחנו נוטים להתנהגות דומה. אגב, מספר זה מסתדר עם מעמד הביניים: ככל שרמות ההכנסה וההשכלה יורדות, כך שיעור הילודה גדל".

כשחושבים על זה, שלוש הוא לא בדיוק מספר מאוזן. במשפחה, אחת הצלעות עלולה להיוותר לבד.
"זה נכון. במובן הזה יותר הגיוני להביא לעולם שניים או ארבעה ילדים. בעבר, המגמה נטתה לכיוון ארבעה ילדים, אבל המספר הזה קטן בשל שיקולים כלכלים, ובשל העובדה שהורים, בעיקר אימהות, התחילו יותר ויותר לפתח את הקריירה שלהם. ככל שמעמד האישה עלה, ועולה, מספר הילדים יורד".

מדברייך נשמע שמספר הילדים ימשיך ויירד.
"לדעתי הממוצע יעמוד בעתיד הלא רחוק על שני ילדים. המגמה הזו כבר החלה, והיא קשורה, מעבר לפן הכלכלי, לרצון ההורים להיות 'מושלמים' לצד היותם אנשי קריירה. המושקעות האימהית מוגבלת יותר היום, כך שיכולתן להשקיע ביותר ויותר ילדים - פוחתת".

ומה לגבי האבות?
"זו תופעה מעניינת. אם בעבר ראינו 'אבות סוף שבוע', קרייריסטים שמגיעים בערב, היום ניתן לזהות יותר אבות שמוחים ורוצים להיות בבית עם ילדיהם, ומביעים תסכול על כך שאינם נמצאים בבית לזמן איכות עם הילדים, ובזמן ההשכבות. זה שינוי מבורך, שחלקו קשור לקורונה".

מה בנוגע לפערים בין אחים? פערים גדולים גם הם מתכון למורכבות.
"מחקר שערכנו לא מכבר בארץ על הולדת הילד השני גילה שהפער הנפוץ בין לידות בישראל עומד על כשנה וחצי עד שלוש שנים. לצד נורמה זו, יש מקרים לא מעטים שבהם נולדים ילדים אחרי פער גדול מאחיהם. בדרך כלל מדובר בילד שנולד 'בהזדמנות האחרונה', ולא פעם מכונה 'הדובדבן שבקצפת'.

"ילדים צעירים שגדלים בפער ניכר מאחיהם מתארים את עצמם לא אחת כילדים יחידים. אחיהם כבר גדולים יותר, ואין להם חוויות רגשיות חזקות הקשורות לאחאות. גם כאן, בדומה לילדים יחידים, הם עשויים לחוות עצב וקנאה על כך שתחושת ה'ביחד' נעדרה מחייהם. זו במידה מסוימת תחושה שנפוצה בקרב חלק מהילדים היחידים: הם רוצים אח או אחות קטנים משום שהם מרגישים מחוץ לקבוצה".

המבנים המשפחתיים החדשים בישראל מעלים נקודות נוספות הקשורות לקבוצתיות, לזהות.
"זו שאלה - מה זה בכלל אחים היום? האם אלה שני ילדים שנולדו לאותם הורים? פעם היה ברור שאחים הם ילדיהם של אותם הורים. היום זה לא כך, וכראיה קיימים מקרים, במשפחות חד־מיניות למשל, שבהם שני 'אחים' נולדו מזרע של אותו האדם לשתי אימהות שונות, או 'אחים' שנולדו מזרע של גברים שונים לאותה האם. קיימות אינספור קומבינציות. מדובר בקשר ביולוגי אחר מזה שהיינו רגילים אליו. אז מעבר לשאלת הילד היחיד, אחים שואלים היום - מה בכלל הקשר שלנו אחד לשני?".

מה התשובה שעונים לילדים במקרים כאלה?
"ברמה הפסיכולוגית, אחד הדברים החשובים ביותר הוא כיצד מספרים לילד את הסיפור על מי הוא. יש כאן חשיבות מכרעת להורים לעצור ולהתבונן בתחושות ובמחשבות שלהם. קוראים לכך יכולת רפלקטיבית. יכולת להתבוננות והבנה עצמית והבנה של האחר. זו יכולת בסיסית שיוצרת ביטחון בקשר הורה־ילד. המחקרים שלי מראים שהורים רפלקטיביים יותר, מסייעים טוב יותר לילדים שלהם להכיר את עצמם, ובכך עוזרים להם לפתח ביטחון עצמי ודימוי עצמי טוב יותר".

כשהנרטיב אינו ברור, תחושת ההחמצה עוברת לילד ועלולה לצבוע את חייו בגוונים קודרים.
"נכון. כשההורים מציבים בקדמה את החסך, כך הוא גדל. היות שהורים לילדים יחידים גדלים בחברה שמלכתחילה מלאת סטיגמות, חשוב שהם ינהלו שיח מעמיק ואחראי בנושא, ויגבשו את העמדה שתוצג לילד, באופן כזה שיגדל להיות מבוגר בריא ומתפקד בחברה".

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il