שלא יבואו בטענות

צריך להודות על האמת: השחיתות שוב ניצחה בבת ים כאילו נגזר על תושבי העיר הזאת לחיות לנצח במי המדמנה. כאילו הרוב הדומם בה אינו שוחר שלטון חוק ולא אכפת לו מה יקרה בעיר ומי ינהל את חייו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אני מדגיש את המילה "כאילו", כי רוב תושבי העיר אינם נמנים עם הלובי לעידוד השחיתות מבית מדרשו של שלומי לחיאני. הם אינם רוצים לראות עבריינים בעירייה, לשמוע יריות ברחובות, להיות חשופים לאלימות - לחיות בעיר השואבת אליה כנופיות פשע. הם לא רוצים לקרוא על עיריית בת ים בטורי הפלילים. 

הכתבה הכי נקראת היום באתר: הילדים שצעדו יחד בחתונה - התחתנו אחרי 20 שנה

אבל כשהרוב הדומם נשאר בבית ביום הבחירות; כשהוא נשאר אדיש גם אחרי כל מה שהתגלה ונחשף בפרשיות לחיאני ומקורביו; כשהוא לא מנצל הזדמנות לצבוע את העיר

בצבעים חדשים - מגיע ראש העירייה המודח ומנצח בנקודות את המתמודד מטעם רוב המפלגות, עו"ד אלי יריב. את האיש הטוב יותר בזירה.

יריב נזקק ל־40% הצבעה לפחות כדי להבטיח את בחירתו, וכאשר אלה בקושי חצו את קו ה־%30 - הוא הבין שהמערכת המשומנת של הרעים, אלה שאנשיהם כן מגיעים לקלפי, עומדת לנצח. שהאנשים האלה ישלטו בעירייה.

ואכן, כמה קולות חסרו לעו"ד יריב כדי לנצח את יוסף בכר, הבובה של לחיאני? כמה קולות חסרו ליריב כדי לחולל את המהפך המתבקש?

לא הרבה: רק כמה מאות קולות. קולות של אנשים אדישים, של אזרחים מיואשים, של תושבים שבחרו להישאר ספונים בבית. 

קולות של אזרחים שבאדישותם העניקו את הניצחון לשריף המודח - ניצחון שיש בו ריח של נקמה בעו"ד יריב שחטא חטא נורא: הוא חשף את פרשיות לחיאני. הוא הוכיח שהאיש עבריין. הוא קרע את המסיכה מעל פניו בעזרת המשטרה.

התנהגות עבריינית 

לא טעינו בשבוע שעבר: כתבנו שהשר יצחק אהרונוביץ' יהיה חייב ללכת הביתה; תיארנו את ניגוד העניינים החריף שאליו נקלע; הסברנו שהוא נקרע בין נאמנותו למשטרה ולחוק לבין נאמנותו ליו"ר ישראל ביתנו שהתנפל כדרכו על חוקרי הפרשה. לא השארנו מקום לספק: "ליברמן לא שוכח ולא סולח. אסור להמרות את פי הדיקטטור". 

ביום שישי האחרון, בפגישה מתוחה בין אהרונוביץ' לבוס, זה קרה: השר לביטחון פנים אולץ להודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים. כמו במשטרים המפלצתיים ההם בשנות ה־40 ו־50 במזרח אירופה, האיש שערף את ראשו (הפוליטי) של אהרונוביץ', מיהר לברך ולשבח את הקורבן - וזה, המושפל, עוד אמר לו תודה. ממש כמו בימי סטאלין: רגע לפני שירו בקורבנות קראו האחרונים שוב "יחי סטאלין".

לא טעינו גם בעניין סגנית השר, פאינה קירשנבאום: כתבנו שהיא תיאלץ לפרוש, וביום שני, רגע לפני שחזרה אל חדר החקירות, היא פרסמה הודעה שלפיה לא תכהן בכנסת הבאה. הודעה מבלבלת משהו שיצרה את הרושם כאילו סגנית שר הפנים, אשת הברזל שחגגה בעולם על חשבון עמותות שונות, התפטרה לאלתר מהכנסת. 

אז לא: קירשנבאום אינה ממהרת לוותר על החסינות שלה. בארבעת החודשים הקרובים ואולי יותר, עד להשבעת הכנסת החדשה, היא תמשיך להיות חברת כנסת, כלומר חסינה ומוגנת: אסור לעצור אותה גם אם הדבר דרוש למניעת תיאום עדויות ושיבוש חקירה; אסור לפשוט על ביתה; אסור לערוך חיפושי פתע ברכבה, אסור לצותת לטלפונים שלה - אסור, אסור ואסור.

היה מי שהסביר לה ודאי איך להכביד על החוקרים לרדת לחקר האמת; היה מי שהציע לה ודאי, לטובתה כמובן, לאבד סופית את כבודה העצמי; להתנהג כעבריינית לכל דבר ולשמור גם על כיסאה בכנסת וגם על זכות השתיקה. לצמצם נזקים. 

זה מה שהיא עשתה.

עצה טובה? לא בטוח. מה שכן בטוח הוא שקירשנבאום שרויה במצוקה קשה. היא אובדת עצות, היא בורחת למקום מסוכן. 

היא בורחת למקום שדרעי כשר הפנים ברח אליו ונפל לבור עמוק; היא בורחת למקום שיאיר לוי ברח אליו והתרסק - לא לפני שאטם בחקירה את אוזניו באמצעות צמר גפן, הניח את רגליו על השולחן וסירב לשמוע את שאלות החוקרים; היא בורחת למקומות שנבחרי ציבור נוספים רואים בהם נתיבי מילוט זמניים ובסוף מוצאים את עצמם בסימטה חשוכה ללא מוצא.

הראיות, כפי שרמז שופט המעצרים מנחם מזרחי, מוצקות; יש שיחות, מסמכים ועדויות שהיא לא נחשפה להם והיא חוששת לנעול עצמה בגרסה. היא רואה ודאי מה קרה לאהוד אולמרט.

ראש הממשלה לשעבר דיבר בשעתו בחקירה, שיקר בעדותו בשבועה במשטרה ובבית המשפט, ולימים נחשף בקלונו: הוא פשוט לא ידע שזקן הקליטה אותו בשאלות הליבה של התיק; הוא לא העלה בדעתו שכל שיבושי החקירה על ידיו ושתילת גרסאות בפי שולה זקן, הונצחו במכשיר הקלטה. כשהבין במשפט טלנסקי המתחדש שיהיה לו קשה להסביר את שקריו - בחר בשתיקה. יכול להיות מצב גרוע יותר לנאשם במשפט פלילי?

לא, אבל צריך לחזור לעיקר: אסור לאיש ציבור לשתוק בחקירה, בכל שלב, גם אם הדבר עלול להזיק לו. לא יכול להיות מצב מטורף כזה. 

דרושה בנושא הזה חקיקה ברורה וכמה שיותר מהר. פאינה קירשנבאום, אני חושש, אינה אחרונה ברשימת נבחרי הציבור שייקראו לחקירה באזהרה. בקרוב נשמע על "נרדפים" נוספים.

קירשנבאום. נפלה לבור עמוק // צילום: גדעון מרקוביץ

המוח, איש הצללים

לפני שנה הגיע אל עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת אדם שבילה שנים במעוזי ישראל ביתנו וביקש לשתף אותם בחלק מחוויותיו. מה ראה, מה שמע, איך המכונה הזאת עובדת. 

הוא הכיר את הרעים, את הנגררים, את המפוחדים, את החלשים והתמימים - אבל יותר מכל הוא הכיר את איש המסתורין, דוד (דאוד) גודובסקי. הוא זיהה אותו כאדם מסוכן.

שימו לב לשם הזה, הוא אמר להם, שימו לב לאיש נמוך הקומה עם השפם הקטן. מעטים מכירים אותו. לא תראו אותו כמעט בשטח, לא תמצאו תמונות שלו, לא תראו אותו בקדמת הבמה: כשמתקרבים צלמים אל ליברמן, דאוד זז מייד הצידה. הוא בורח מאור הזרקורים. הוא תופס מחסה.

האם דאוד הוא אלים, נשאל האורח והשיב: "לא פיזית, הוא לא אחד שפוצע אנשים. אבל הוא אדם שהמילים שלו דוקרות. שהקול שלו, שהאינטונציה שלו, הם של בוס שצריך להישמע לו. יש לו מבט חודר שאומר לך תעשה מה שאני מבקש. אל תשאל שאלות". 

דיין ושבת גילו עניין באיש הזה והאורח חזר ואמר להם: "שימו לב לדאוד, לראש המטה של המפלגה, כי הוא המוח; כי הוא יצירתי, כי הוא הצל של ליברמן. יש לו כל מה שהדיקטטור מחפש: נאמנות עיוורת, חשאיות, יכולת ארגון מדהימה, יכולת ביצוע. הוא האיש הכי חשוב בישראל ביתנו - ודווקא אותו לא מזהים העיתונאים".

המידע שסיפק לנו אותו גורם היה מוגבל וקשירת ידינו בידי אותו מקור ומקור נוסף - מנעה שימוש בחומרים שהוצגו. אבל התמונה שצייר יודע הסוד היתה קודרת: ישראל ביתנו מתנהלת בחלקה כארגון פשע. העברת כספים במחשכים, טובות הנאה, גיחות מסתוריות לחו"ל, כיבוש משלטים רבים ברשויות המקומיות - והעיקר: ראש המטה של המפלגה, החבר דאוד, רואה הכל ואינו נראה.

"תזכרו את השם הזה", חזר האורח ואמר לפני שנפרד מעמיתיי, "לא זזים בלעדיו. הוא יודע הכל. ביום שיחליט לדבר תהיה רעידת אדמה".

לפני שלושה שבועות, כשדאוד נעצר לראשונה כחשוד במתן שוחד, נזכרנו בשיחה ההיא. "המוח" נחשף, נעצר לשמונה ימים, אבל שמר ושומר על שתיקה. השבוע, כשדאוד נעצר שנית בידי המשטרה ושופט האריך את מעצרו - הוא שוב מילא את פיו מים. הוא שוב התנהג על פי קוד העולם התחתון. זה עולם המושגים שלו.

דאוד. כדאי לזכור את השם הזה // צילום: גדעון מרקוביץ

הרב הראשי משרת עבריין

כבוד הרב הראשי לישראל, יצחק יוסף, התחיל את כהונתו ברגל שמאל: הוא נשאב למלוכה היישר מהחצר הבעייתית של ש"ס בעזרת אריה דרעי. הוא חייב לו. הוא אחד האנשים שלא מחו על הצבת פושע בראש תנועה פוליטית. 

רק שכבוד הרב לא עצר כאן אחרי שנבחר לתפקיד הרם. הוא לא הבין שעליו לנתק את עצמו מבית הגידול הפוליטי שלו. הוא לא הפנים כנראה שהוא אב בית הדין הרבני העליון, שמעמדו כשל שופט בית המשפט העליון, שאסור לו להיות מעורב בפעילות פוליטית.

הוא לא הבין, או שאינו רוצה להבין, שעליו לשרת את כלל הציבור, ולא חבר כנסת זה או אחר; שהחוק חייב להיות נר לרגליו, ושהוא נושא בתפקיד ממלכתי מהרגישים במדינה.  

והנה לפני שבועיים, כאילו אינו מבדיל בין אסור למותר, התגייס הרב הראשי לעזרת דרעי בפרשת ההקלטות שהציגה את מרן המנוח דווקא באור חיובי: לא מבולבל, לא מנותק מהחוק, מדבר בשכל ישר. רב צלול שקרא לדרעי בשמו האמיתי: גנב, נוכל, רשע, מבריח מצביעים.

אבא אמר את האמת על העבריין? שומו שמיים: אסון. במקום לשמוח מיהר הרב להגן על העבריין הסדרתי. יחד עם חבר מועצת הבובות, הרב שמעון בעדני, והרב הראשי לשעבר, בקשי דורון, הוא פירסם מכתב גינוי למי שביזו כלשונו "תלמיד חכם". הוא איים להטיל חרם ונידוי על "מי שיהין מעתה ואילך לפרסם קלטות או הקלטות כאלה".

מה זה צריך להיות בדיוק - הרב הראשי מאיים על מחזיקי קלטות החושפות את האמת על יו"ר תנועה פוליטית? מכוח מה הוא עושה זאת? מי שמך בכלל, אדוני הרב, להפחיד בדרך הזאת יריבים של דרעי? מי שמך להלך אימים על אנשי אלי ישי, שחלקם חשוכים לא פחות ממך?

כבוד הרב, אתה לא חי ברפובליקת בננות אף שעולה החשש שאם לא נתעשת, ישראל עלולה להגיע למקום הזה. אתה חי במדינה נאורה שבה אסור לאיים על אנשים בנידוי ובחרמות. מה צריכה להיות ההתנהגות הלא מכובדת הזאת? אינך מבין שאתה חוצה קווים גם במישור הפלילי, לכאורה? 

מה טוען הרב יוסף בתשובה לשאלות שהצגנו לו? הוא ממשיך להיתמם: "כבוד הראשון לציון רואה בפרסום קלטות מהסוג הזה, ללא קשר לתוכן הנאמר בהן, חילול כבודו של אביו, מרן עובדיה יוסף זצ"ל. הוא יעשה כל אשר לאל ידו לעשות כדי להמשיך לשמור על כבוד אביו והתורה".

עם כל הכבוד, אדוני הרב, כבוד המרן לא נפגע כלל כי אם בדיוק להפך. ואפילו היה נפגע, יש בני משפחה אחרים שבכוחם להגן על שמו הטוב. אתה בכובע הרב הראשי, בכובע של ראש הדיינים, מנצל את הכוח שלך לעניין המשפחתי? אתה מבין את משמעות הדבר? שמעת על ניגוד עניינים? הכירו לך את המושג ניצול לרעה של כוח המשרה?

ועוד הערה: היועמ"ש יהודה וינשטיין בתמונה? אם כן, מדוע לא שומעים את קולו? מדוע הוא שותק?

הרב יוסף. שכח שמעמדו זהה למעמד של שופט עליון, התייצב לימין דרעי ואיים בחרם ובנידוי. היועמ"ש בתמונה? // צילום: יונתן זינדל

פרשת פרופ' אייל וינקלר

יש שופטים בירושלים, נוהגים משפטנים לומר, אבל מאז פסק הדין ההזוי בפרשיות טלנסקי־אולמרט, מסייגים ומוסיפים את המילה "לפעמים". 

השבוע ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק דין המחזיר למערכת המשפטית את כבודה - כבוד שנרמס בבית הדין לעבודה בת"א בהחלטה שלא היה בה שכל ישר, לא רגישות לשוויון בפני החוק ולא ביטוי לחובה להילחם בשחיתות הציבורית.

זה קרה בפרשת פרופ' אייל וינקלר, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בתל השומר, שעל פי ממצאי חקירת הנציבות ביצע במשך שנתיים מאות ניתוחים פרטיים במרפאת קלאס קליניק הפרטית באזור בית החולים. הוא עשה זאת בשעות הבוקר, כאשר היה צריך להימצא במחלקה הציבורית, והוציא מהמדינה במירמה כספים רבים.

בגין חומרת הראיות החליט נציב שירות המדינה להשעות את הרופא מהעבודה, קבע פרק זמן להערכות בית החולים להשעיה ומצא את עצמו מול עתירה לבית הדין לעבודה בת"א - נגד עצם ההשעיה ונגד המועד שלה.

מה קבעה השופטת אורנית אגסי בין היתר? שספק אם השעיית הרופא היא המרפא לחולי של המערכת; שתדמית השירות הציבורי חשובה מאוד, אבל אינה חזות הכל; שהשעיית הרופא - זה שנעדר כאמור ימים רבים מהמחלקה לטובת עסקיו הפרטיים - תגרום לצמצום פעילות המחלקה וחולים ייאלצו להמתין זמן נוסף אם יועברו לבתי חולים אחרים.

השורה התחתונה: כבודה הורתה לדחות את מועד ההשעיה בארבעה חודשים. היא נימקה זאת בצורה תמוהה וביה"ד הארצי, שאליו פנתה הנציבות באמצעות עוה"ד קרן יוסט וגד שילה, ביטל את ההחלטה.

השופטים רונית רוזנפלד, לאה גליקסמן ואילן איטח עשו זאת לא לפני שהפריכו חלק גדול מקביעות השופטת אגסי, מתחו ביקורת קשה על פסיקתה והזכירו לה כלל יסוד: "ככל שעובד מדינה נושא משרה רמה יותר, שיש עמה אמון רב יותר וסמכויות חזקות יותר, כך יש לדרוש ממנו שיקפיד על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת".

כבודם הסבירו לאגסי כי המעשים שבהם מדובר חמורים ביותר, דחו את ניסיונה לגמד אותם, העניקו לה בדרכם שיעור באזרחות טובה. 

פסק דינם: בעוד חודש תיכנס ההשעיה לתוקף. טענות הפרופסור נדחו כמעט כולן.   

שופטת רוזנפלד. העניקה שיעור 

בין מזרחי לדני עטר

מפלגת העבודה רשאית להתהדר ברשימה שלה לכנסת: יש לה אנשים איכותיים ורציניים; יש לה נבחרת מרשימה.

ובכל זאת, רגע לפני שהיא מחלקת את עור הדוב עוד לפני שזה ניצוד, ארבע הערות:

1. דני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע, שמבקר המדינה תיאר חלק ממעלליו ושהזהרנו כאן מפניו - יהיה חבר כנסת. ניצב בדימוס משה מזרחי, לעומת זאת, הערכי, נדחק אחורה. בושה. 

2. איתן כבל, הטווס עם הרשימות והדילים והאינטריגות ודמעות התנין, האיש האנטי־דמוקרטי, שילם מחיר על מלחמתו בשלי יחימוביץ'. פתאום עכשיו הוא וחבריו מבינים שהבחירות צריכות להתנהל במגרש החברתי־כלכלי, כפי שטענה בשעתו יחימוביץ' והושמצה. פתאום הם מבינים שבלעדיה מרצ מגדילה מהותית את כוחה.

3. מה בדיוק מחפש ברשימה הזאת איש ההיי־טק אראל מרגלית מירושלים, שראה את עצמו ברצינות משתלב ברביעייה הראשונה ובהנהגת המדינה? מה יש לו למכור לבוחרים מעבר לחברות בקבוצת איתן כבל? מה הדגל החברתי שלו? מה הוא תרם לחיים הציבוריים?

אני לא מצליח להבין. ולא רק אני.

4. ועוד הערה: לא אתפלא אם ציפי לבני תצרף עכשיו את העסקן מקדימה, הזכור לנו כנוסע המתמיד של הכנסת, יואל חסון, ותציב אותו במקום משוריין ברשימה. אותו ולא את עמרם מצנע. יש לה הרי כישרון למלא את הדלי בחלב ואז לבעוט בו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו