העשן היתמר לגובה עצום. עשן שחור, סמיך, מגעיל. במשך שבועות ארוכים סבלו תושבי יישובי מזרח גוש עציון מתוצאותיה של שריפת ענק של צמיגים ופסולת אלקטרונית שבערו יום ולילה, בעוד משאיות רבות, חלקן מגיעות מתוך ישראל, פורקות פסולת אל תוך הלהבות. בינתיים בבית הערבה, כמה עשרות קילומטרים מצפון לשם, התמודדו גם הם עם שריפה משלהם: על גבול היישוב, בתוך שטח A, בשליטה פלשתינית מלאה, התחוללה שריפת ענק שהפיצה ריח חריף של פלסטיק וגומי חרוך לכל עבר.
רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הכתבה הסתכלתי במפת ניטור האוויר של המשרד להגנת הסביבה כדי לראות אם יש זיהום אוויר בבנימין, אחת מתחנות הניטור היחידות ביהודה ושומרון, שמלמדת, לפחות באופן נקודתי, עד כמה המצב חמור. בשיא הפקקים של הבוקר האוויר מעל כבישי המרכז היה סביר לגמרי, ובאופן כללי השמיים הכחולים והיפים באמצע החורף נתנו אוויר לנשימה בכל רחבי ישראל.
המפה המנוקדת בנקודות ירוקות וצהובות היתה כמעט מושלמת, ורק נקודה אדומה בוהקת אחת הבהיקה באמצע, כמו טיפת דם שמזהירה מפני קריסת מערכות קרבה: תחנת הניטור באזור התעשייה עטרות, המקום המזוהם ביותר בישראל, עד כמה שידוע, בהיעדר נתונים מאזורים אחרים ביו"ש. יותר מבתי הזיקוק בחיפה, יותר ממפעל נשר ברמלה. תיעוד יחיד מסוגו, בגלל היעדר ניטור מסודר, של האוויר המזוהם של משרפות הפלשתינים שזולג לתוך הריאות של כולנו.
בתיאום מושלם שלחה לי מיכל אקבום, תושבת היישוב אדם (גבע בנימין), תמונה של האוויר המזוהם באזור רמאללה, ענן עשן סמיך שמשפיע על האוויר שנושמים יותר ממיליון בני אדם - בירושלים, ברמאללה ובכל היישובים באזור. "אנחנו לא מסוגלים יותר, זה עוד נקי", אמרה בתסכול. וזו, בזעיר אנפין, הבעיה החמורה שכולם מתעלמים ממנה כאילו היתה, ובכן, אוויר. החמצן שכולנו נושמים מזוהם, ואף אחד לא עושה שום דבר.
למרבה הצער, יש סיכוי שאת לא מעט מהקוראים איבדנו בפסקה השנייה או השלישית. זיהום אוויר שנובע ממשרפות בלתי חוקיות שמצויות במאות מיקומים שונים ביהודה ושומרון אינו נושא שתופס את תשומת הלב הציבורית ביום־יום, והפלשתינים מנצלים היטב את העובדה הזו. בכל יום מציתים עבריינים עשרות שריפות, שורפים זבל בלי חשבון ומתעלמים מהנזק שהם גורמים לעצמם, לנו, לכולם. הפגיעה בסביבה עוד קטנה לעומת הנזק שנגרם לריאות של כולנו, בתוך יהודה ושומרון ומחוצה להם. אם מול היישוב ניל"י שבבנימין שורפים מכשירי חשמל - זה פוגע בתושבי מודיעין; כששורפים צמיגים בזאוויה או בראפאת - הנזק לילדי ראש העין אינו מוטל בספק. וזה עוד לפני שמדברים על תוחלת החיים בחלק מהכפרים, שלעיתים אינה גבוהה בהרבה מ־50 או 60 שנים. עולם שלישי, קילומטרים ספורים ממרכז הארץ, ואין פוצה פה.
יריחו תחילה
"אני גר בבית הערבה 22 שנה, ופלשתינים ששורפים דברים זה לא חדש", אומר מרום רפפורט, תושב הקיבוץ הסמוך לים המלח. "אבל מה שקרה בשנתיים האחרונות אלו תהליכים שהחמירו את הבעיה באופן משמעותי - ובלתי נסבל".
הבעיה שמתאר רפפורט היא בניית שכונות ענק של וילות בסמוך ליריחו. העיר המזרחית של הרשות הפלשתינית נחשבת לאחת המוצלחות ביותר שלה, ומכאן גם לאחת המבוקשות בה. אנשים אמידים רבים בונים במקום בתים פרטיים בזיל הזול. כך, בסמוך לאתר הארכיאולוגי ארמונות החשמונאים, הולכת ומוקמת שכונת וילות של ערבים־ישראלים. כמה קילומטרים מחוץ לירושלים, בשטח A בשליטה מלאה של הרשות הפלשתינית, במזג אוויר מושלם בחודשי החורף, ניתן לבנות וילה יפה במחיר של 600 או 700 אלף שקלים. חלום. מבט מלמעלה מוכיח כיצד הורחבה יריחו באופן משמעותי בשנים האחרונות, ואיתה הופיעו גם כמויות אדירות של זבל, שאותו שורפים בצמוד לבית הערבה.
"הבנייה מייצרת המון פסולת מכל הסוגים, והקבלנים מצאו דרך פשוטה להעיף אותה - למלא את ערוצי הנחלים. באופן אישי תיעדתי והתרעתי על התופעה, אך ללא הועיל", מסביר רפפורט. מה שהחל כתופעה נקודתית הפך לצונאמי: "קבלנים מישראל שמעו על המיקום וראו כי טוב, ואז החלה תופעה של משאיות שמגיעות מאזור ירושלים שמשליכות במקום מכל הבא ליד - זבל ביתי, זבל תעשייתי, פסולת בניין, פסולת אלקטרונית, מה שתרצה". בשלב מסוים, מספר רפפורט, האתר, שהפך לאחד מאתרי הפסולת המרכזיים של יריחו, נסתם כתוצאה מגידול האוכלוסייה וכמויות הזבל. "הם התחילו לשרוף את האתר פעם בכמה ימים, וזה הופך את החיים שלנו לגיהינום. התופעות האלו קורות ממש על הגדר שלנו. כשהרוח צפונית, זה לא משאיר לנו הרבה סיכוי.
"לפעמים השריפות בוערות יותר מ־24 שעות. עשן שחור סמיך שמקורו בשריפת צמיגים ובפסולת אלקטרונית. זה פשוט נורא והופך את החיים שלנו לבלתי אפשריים. ילדים לא יכולים לצאת לטיולים מטעם מסגרות הלימודים, אנשים סובלים מקשיי נשימה, תינוקות מתעוררים בלילה. תאר לעצמך שאתה הולך לישון עם תינוק, ובאמצע הלילה אתם מתעוררים בתחושה שאתם באמצע מדורה. אנשים נשברים, לוקחים את האוטו ונוסעים".
מסירים אחריות
הבעיה הגדולה במקרה של בית הערבה, ובמקרים רבים נוספים ביו"ש, היא שההפרות נעשות כולן בשטחים שבשליטה אזרחית פלשתינית (שטח B) ולעיתים בשליטה פלשתינית מלאה (שטח A). משכך, מראש האפשרויות שעומדות בפני המינהל האזרחי ויתר רשויות החוק מוגבלות, וכן כוח האדם במינהל האזרחי קטן מאוד ביחס להיקפי התופעה והגודל של יו"ש. אלא שהסיבות המקילות לא אומרות שבמינהל עושים כל שביכולתם. גם כשההפרות נעשות בשטח C, בשליטה ישראלית מלאה, האכיפה לוקה בחסר.
בשנים האחרונות נתפסו על ידי המינהל האזרחי כ־300 משאיות שהעבירו פסולת לתוך יהודה ושומרון. הישג מרשים. אלא שהמספר המוערך של המשאיות שמובילות אשפה לתוך יו"ש עומד על אלפים. יש שלושה אתרי פינוי פסולת ביהודה ושומרון - בג'נין, בגוש עציון ובבקעת הירדן - לצד שש תחנות מעבר, תחנות למיון פסולת. יש תכנון להקים עוד ארבע תחנות כאלה, נוסף על יוזמה של המינהל האזרחי להקים מטמנת פסולת באזור רימונים. אלא שמטמנת פסולת זו, שאמורה להיות מוקמת במימון גרמני, נועדה אך ורק לטובת הפלשתינים ובטכנולוגיה שכבר מזמן לא נמצאת בשימוש בישראל ונחשבת למזהמת בעצמה. על כן הרשויות הישראליות מתנגדות לה, והנושא נמצא כרגע בדיונים בבית המשפט.
ומה עם הפלשתינים? עיון בהסכם אוסלו ב' מעלה חיוך עצוב, כשמבינים את המרחק בין ההצהרות למציאות בשטח. כך, מתחייבים הישראלים והפלשתינים כאחד לשמור על הסביבה מפני זיהום אוויר. "שני הצדדים יקדמו שיתוף פעולה במניעת הידרדרות הסביבה, פיקוח על הזיהום והבטחת הגנה מתאימה ושימוש מושכל במשאבים טבעיים בשטחיהם בהתאמה, במטרה להבטיח פיתוח בר־קיימא מבחינה סביבתית ולקדם פרויקטים סביבתיים אזוריים", נכתב שחור על גבי לבן. בפועל כל זה לא קרה.
בעוד התושבים זועקים, ברשויות שאמונות על הנושא סופרים תחנות מעבר לא קיימות, ובכפרים הפלשתיניים עולם כמנהגו נוהג. לעיתים מדובר בעבריינות, לעיתים פשוט בחוסר אכפתיות או אפילו בחוסר מודעות, אך בפועל כמעט לצד כל כפר פלשתיני ניתן לראות היטב את המקום שאליו מפנים התושבים את הפסולת. כך, לדוגמה, מול היישוב ניל"י נמצא הר מכוסה בזבל. במסגרת סיור בבנימין, יוזמה של המועצה האזורית ואיגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון, גוף שבו חברים יותר מ־100 יישובים ביו"ש, נסענו במשך דקות ארוכות בין הררי אשפה. החל משקיות זבל פשוטות, דרך רהיטים ופסולת אלקטרונית ועד גוויות של כבשים ועיזים. שריפות מוצתות שם על בסיס יומיומי, ומדובר במקרה זה בשטח C, בשליטה ישראלית אזרחית וביטחונית מלאה.
בצד השני של אזור זה, בשטח המועצה האזורית שומרון, תושבים ב"גוש מערבא" שבמרכז השומרון, עוקבים כבר תקופה ארוכה אחר ההפקרות. בשטח אש שגובל בראש העין הסמוכה פועלות ארבע משרפות פיראטיות שמופעלות על ידי חמולות בדואיות, ובכל פעם שהפלשתינים מציתים את האש - העשן עושה את דרכו היישר לבתי התושבים מעבר לגדר.
"אנשים חושבים שהבעיות של יו"ש נשארות ביו"ש, אבל זה מטר מגוש דן, ועשן המשרפות ממלא את ראש העין. כולם מכירים את המינהל האזרחי מהבעיה של הבנייה בשטחי C, אבל ברגע שאין אכיפה - כל הפשע משתלט: גניבות מים, משחטות רכב וגם שריפת פסולת", אומר יאיר גרד, תושב פדואל. "זה סיוט לכל מי שסובל מעשן. אנשים קנו בתים במיליוני שקלים בראש העין, והם סובלים מעשן שחור סמיך שעוטף את השכונה וחונק אותם. בכל סיור על גדר הביטחון ניתן לראות ערימות זבל אדירות, שכוללות מצבורי צמיגים שנשרפים בשביל המתכת ועוד. בכל כמה זמן הפלשתינים מגיעים, שורפים את כל מה שהצטבר - והעשן שוטף את השכונות הדרום־מזרחיות של ראש העין".
שטח הפקר
בזמן שהמילים הללו נכתבו, המצב בעטרות הלך והחמיר. באותו בוקר החלו המדידות בתחנת הניטור סביב ציון אפס, כלומר ציון בינוני, זאת לעומת ציון 64 בנתיבי איילון בשיא הלחץ. בשעה 10 בבוקר הציון בעטרות כבר עמד על מינוס 74, ציון נמוך באופן דרמטי לעומת כל מקום אחר במדינת ישראל. ענן העשן סביב היישוב אדם הלך והתעבה. דו"ח של המשרד להגנת הסביבה שפורסם במאי האחרון באתר "שקוף" חשף מציאות קשה - שריפות הפסולת אחראיות ללא פחות מ־76 אחוזים מהחומרים המסרטנים שאזרחי ישראל נשמו בשנת 2020. ובהתחשב בעובדה שלא רק שהשריפות לא פסקו בשנתיים שעברו מאז אלא הוחמרו, מדובר בסכנה לרבים מאזרחי המדינה.
עדות לבעייתיות המצב ניתן לראות במחצבה ישנה ולא פעילה באזור א־ראם, שם יש כרגע הר אשפה המתנשא לגובה 40 מטרים, לא פחות. משאיות ישראליות עוברות לתוך שטחי יו"ש ומפנות את האשפה למקום בעלות קטנה ותוך התעלמות מוחלטת מהנזק הסביבתי. בגלל הצטברות הפסולת גם פעולות כיבוי שנעשות שם עולות הון עתק. "יש מיליון וחצי תושבים שגרים בירושלים וברמאללה, חיים באזור המזוהם ביותר במדינת ישראל, ואף אחד לא עושה שום דבר למנוע זאת", אומרים גורמים שעוסקים בתחום.
"כשעברתי לגור כאן התחלתי לראות פטריות של עשן, אבל לא הבנתי במה מדובר. הייתי מסתכלת ורואה עשן מיתמר", מספרת מיכל אקבום, תושבת אדם (גבע בנימין), "ואז הרחתי את הריח של הפלסטיק ושל הגומי השרוף. שאלתי את גורמי הביטחון ביישוב, וגם הם לא ידעו. בשלב מסוים פניתי ליו"ר היישוב, והוא אמר לי שהוא מיואש, שהוא הרים ידיים. אי אפשר לעשות כלום".
במקרה של זיהומי האוויר שנוצרים כתוצאה משריפת אשפה, האזרחים בשטח הם אלו שמנהלים את האירוע. על רשויות האכיפה כמעט אין מה לדבר, שכן הן מתעלמות מהבעיה ברוב המקרים - מייאוש ולעיתים גם מחוסר אכפתיות. דוגמה לכך ניתן לראות באמצעי הניטור. בכל יהודה ושומרון יש שתי תחנות ניטור בלבד - באריאל ובגוש עציון, זאת לעומת 11 בירושלים וכ־20 בגוש דן. שטח אדיר שזוכה להתעלמות. בינתיים המועצות האזוריות מנהלות מאבק מתמיד כדי לצמצם את היקף הבעיה, ותושבים כמו מרום או מיכל הם אלו שמתעדים.
"זו הזיה שאני כאזרחית פשוטה צריכה לשלוח לרשויות תמונה של שריפות. לעיתים ישנם לילות שלמים שבהם יש ריח כבד של פלסטיק נשרף. אפילו כשאתה סוגר את החלונות הריח נכנס פנימה. יש כאן חולי אסתמה שעוברים התקפים כתוצאה מהמצב. זה נכנס לנו לגוף, אנחנו ניזוקים מזה כל הזמן", אומרת מיכל.
ראשי הרשויות ביו"ש מאשימים את גופי האכיפה בעובדה שאין אכיפה מספקת כלפי העבריינים. "לא ייתכן שיש מצב שבו נבצרת ממאות אנשים הזכות הבסיסית ביותר שלהם - לנשום", אומר אריה כהן, ראש המועצה האזורית מגילות ים המלח. "התושבים שלנו בחרו לחיות באזור נקי ונטול זיהום, ומוצאים עצמם מגדלים ילדים תחת עננת עשן שחור. מדינת ישראל חרטה על דגלה ביטחון אישי והגנה על תושבים. עשן שריפת פסולת שחור האופף יישוב על בסיס יומיומי הוא בבחינת טרור וסיכון חיים, ואני מצפה לתגובה ולמענה בהתאם. אנו מכירים ומעריכים את מאמצי המינהל האזרחי והמשרד להגנת הסביבה להגיע לכדי פתרון, אך מדגישים - אין די במענה נקודתי. יש להמשיך לפעול למניעת דליקות הפסולת המזהמות ולמניעת זיהום האוויר למען תושבי האזור, אזרחי ישראל וכדור הארץ".
ראש מועצת בנימין, ישראל גנץ, מצטרף גם הוא לביקורת: "חייבים להבין שזיהום אוויר מסכן חיים כפשוטו. לא יכול להיות שאזרחי יו"ש, שסובלים קשות מזיהום האוויר, נחשבים לאזרחים סוג ב', ובאחריות ממשלת ישראל לטפל בכך. יש להפסיק את העלמת העין ולהפעיל אכיפה משמעותית, הן בשטחי C והן בשטחי B, כפי שמתחייב בהסכמים בינלאומיים. אני מקווה שהעברת הסמכויות מהמינהל האזרחי למשרד להגנת הסביבה תהיה צעד משמעותי להגנה על חייהם של תושבי מדינת ישראל".
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "המשרד להגנת הסביבה הציב כיעד מרכזי את הטיפול והאכיפה בתופעת השלכת הפסולת ושריפתה בשטחים הפתוחים ובמרחב הציבורי ואף תגבר את הפיקוח והאכיפה. השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, אף הדגישה זאת בנאומה הראשון לכניסתה לתפקיד.
"המשרד מוטרד מאוד משריפות הפסולת ברשות הפלסטינית וההשפעה שלהן על הציבור ברחבי הארץ, ואולם כל הסמכויות לטיפול בפסולת ביו"ש נתונות בידי המנהל האזרחי באופן בלעדי, כולל נושא של אתרי סילוק פסולת והקמת תחנות מעבר.
"המשרד להגנת הסביבה מסייע רבות לקידום פתרונות למניעת שריפות הפסולת ברשות הפלסטינית היכן שיכול, ומשקיע תקציבים רבים במימון של יחידת דוד במנהל האזרחי, המונעת העברת פסולת לרשות הפלסטינית לשם שריפתה.
"המשרד להגנת הסביבה פועל יחד עם המנהל האזרחי, כבאות והצלה לישראל וגורמים נוספים כדי להוביל לשיתוף פעולה במציאת פתרונות ובשיפור איכות חיי התושבים. קרן הניקיון אף אישרה סיוע כספי לרשות הפלסטינית באיסוף מיחסור והטמנה מסודרת של פסולת, ואולם המנהל האזרחי לא הצליח להביא להסכמה עם הרשות הפלסטינית כדי שתקציב זה יבוצע, ובכך תמנע השריפה.
"באשר לפריסת תחנות ניטור אוויר: תחנות הניטור פרוסות בהתאם למסמך מדיניות תמונת מצב איכות האוויר בישראל, אשר מבוססת על הנחיות הדירקטיבה האירופאית. הקריטריונים כוללים, בין היתר, ייצוג של חבלי ארץ שונים; ייצוג מיטבי של חשיפת אוכלוסייה; אפיון זיהום האוויר ממקורות פליטה שונים – זיהום ראשוני וזיהום שניוני; אפיון הרקע וניטור של המערכות האקולוגיות".
תגובת המתפ"ש: "המינהל האזרחי רואה חשיבות רבה במיגור מפגעים סביבתיים באזור יהודה ושומרון, לרבות תופעת אתרי סילוק פסולת פיראטיים, ומשקיע משאבים רבים בכך. מדי שבוע מתבצעות פעולות פיקוח ואכיפה כנגד פעילויות בלתי חוקיות במרחב, אשר כוללות החרמת משאיות שנושאות פסולת במעברים באופן בלתי חוקי, וכן משאיות אשר שופכות את הפסולת באתרים פיראטיים.
"כמו כן, מתבצעים באופן שוטף כיבוי, פינוי וחסימה של האתרים. נוסף על כך, המינהל האזרחי מקדם אתרים מוסדרים לשפיכת הפסולת. כל זאת למזעור תופעת השלכת הפסולת הבלתי חוקית ושריפתה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו