הגיע הזמן לתקן את איוולת עקירת צפון השומרון

גם ממרחק של 17 שנה נראית ההתנתקות מצפון השומרון שערורייתית באופן מיוחד, חסרת אחריות, סתמית, מופקרת, אירוע מז'אנר סיפורי ה"לא ייאמן" שאריאל שרון ויועציו הנחיתו עלינו באגביות בלתי נסלחת. בעוד את נסיבות לידתה של תוכנית הגירוש המקורית מגוש קטיף יצטרכו יום אחד לחקור ולבדוק אם לא באה לאוויר העולם אלא כדי למלט את שרון ממשפט שחיתות; בעוד שם קיים צורך אמיתי בבירור תיאוריית "עומק העקירה כעומק החקירה", הרי את "בת הממזר" (התוכנית הקטנה) אין צורך לחקור. הכל שם נהיר ובעיקר מצמרר בקלות דעת בלתי נסבלת.

מֶרְחֲבֵי צפון השומרון, וארבעת היישובים: שא־נור, חומש, גנים וכדים - שעל פי ההסכם הקואליציוני ייפתחו מחדש, לאחר חקיקה, לשהיית יהודים - כלל לא היו חלק מתוכנית הגירוש המקורית. בכירי הממשל האמריקני ששמעו על תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף לא האמינו תחילה למשמע אוזניהם. כמה מהם אף סברו תחילה שמדובר במתיחה. התוכנית לא התיישבה עם עמדותיו המוכרות והצהרותיו של אריאל שרון כמו "דין נצרים כדין תל אביב", או עצתו למתיישבים לרוץ ולתפוס עוד גבעות.

אבל האמריקנים "התאוששו" במהירות. קונדוליסה רייס, היועצת לביטחון לאומי של הנשיא דאז בוש, אף דרשה משרון הוכחת רצינות גם בגזרת יו"ש. רייס הסבירה לדובי ויסגלס, מנהל לשכתו של שרון, שארה"ב אינה יכולה להרשות לעצמה להיחשד בשותפות לתחבולה ישראלית: נסיגה מעזה על מנת "להתבצר" ביהודה ושומרון, ולכן חייבת, ממש חייבת, להיות נסיגה, ולו סמלית, גם שם.

גם בצה"ל ובמל"ל הוכו בתדהמה, פעמיים: פעם מתוכנית המקור, ואחר כך מתוכנית הבת, בצפון השומרון. האלוף גיורא איילנד, שעמד אז בראש המל"ל, נאלץ לסמן על מפה, ללא חדווה גדולה, את ארבעת היישובים שיפונו משם. ויסגלס הודה לימים כי "מעבר לחשש האמריקני ממראית עין, כאילו היציאה מעזה נועדה לחזק את האחיזה ביו"ש, לא היתה לנגיעה בצפון השומרון שום תכלית נוספת". גם יאיר נוה, אלוף הפיקוד, ביצע את פקודת הפינוי כמי שכפאו שד. גם הוא התוודה: "...לא הרווחנו כאן צמצום של סדרי הכוחות לאחר שיצאנו. מהבחינה הזו, הפינוי היה סתם".

השתילים שנטע הרב דרוקמן

המוציאים לפועל של רייס היו השגריר האמריקני בישראל דן קרצר ויועצי הבית הלבן סטיב הדלי וביל ברנס. השלושה ניצלו את המצב עד תום, המחישו לישראל לחץ אמריקני מהו, והבהירו לשרון מה מצופה ממנו.

התמורה שבה התפארו לימים שרון וויסגלס היתה מכתב נשיאותי אמריקני שתומך לכאורה בעמדה הישראלית בשני נושאים: הותרת גושי ההתיישבות הגדולים על כנם ומניעת שיבתם של פליטים פלשתינים אל תוך מדינת ישראל. אלא ש"ההישג" התגלה מהר מהמצופה כ"פג תוקף". ממשל אובמה ומזכירת המדינה שלו קלינטון סירבו לראות במכתב של קודמם מסמך מחייב או מדיניות (תכתובות הדואר האלקטרוני של קלינטון עם יועצה ג'ייק סאליבן מוכיחות זאת). וקלינטון הבהירה לנתניהו בעניין הבנייה בהתנחלויות: "אפילו לא אבן אחת".

בעוד את גירוש גוש קטיף יצטרכו יום אחד לחקור ולבדוק אם לא בא לאוויר העולם אלא כדי למלט את שרון ממשפט שחיתות, הרי את "בת הממזר" - התוכנית לעקירה מצפון השומרון - אין צורך לחקור. הכל שם נהיר ומצמרר

כך - עם תמורה, או ללא תמורה - עלה הכורת על יישובי גוש קטיף ועל חומש, שא־נור, גנים וכדים. אלא שבניגוד לגוש קטיף, שם ישראל נעלה מאחוריה את הדלת, בצפון השומרון רק המתיישבים פונו ובתיהם נהרסו. השטח עצמו, שנסגר בפני ישראלים, נותר במעמד של שטח C, בשליטה ישראלית ביטחונית ואזרחית מלאה, וכלל לא נמסר לרשות הפלשתינית.

בחומש ובשא־נור נהרסו רק הבתים. הרחובות נותרו כמעט שלמים, וכך גם הכבישים והמדרכות. החצרות העלו קוצים, אבל העצים ברובם לא נעקרו, וגרמי המדרגות מובילים עדיין אל הכלום שפעם עמדו בו בתי המגורים.

בשנים האחרונות הגיעו אלפים לחומש בימי חג ומועד וקיימו שם טקסי זיכרון והתחברות מחדש. עשרות ח"כים ליוו אותם. ראש ישיבות בני עקיבא, הרב חיים דרוקמן שנפטר השבוע, נטע כאן עם אלפי נערים ונערות שתילים חדשים. מעת לעת, למשל ביום העצמאות, התקיימו שם אירועים המוניים, ומעגלי התמיכה התרחבו עוד ועוד. הנוכחות המשמעותית ביותר בשטח היתה זו של ישיבת חומש בראשות הרב אלישמע כהן. התלמידים ורבניהם למדו במערות ובבדונים ובצריפים רעועים וגם תחת כיפת השמיים. הם פונו משם עשרות פעמים, ותמיד חזרו.

בשלהי ממשלת בנט־לפיד, אחרי הפיגוע שבו נרצח תלמיד ישיבת חומש יהודה דימנטמן ז"ל, הקשיח גנץ את המדיניות בעניין חומש והגיש כתב אישום נגד ראש הישיבה על הפרת "חוק ההתנתקות". המדינה אף הודיעה לבג"ץ, במסגרת דיון בעתירה שהגישו "יש דין" והפלשתינים, שדין הישיבה להתפנות.

לסובב את הגלגל לאחור

עכשיו, כשהשלטון מתחלף, הפרקליטות מבקשת מבג"ץ לאפשר לממשלה החדשה לשקול מחדש את עמדתה בעניין. בכנסת כבר הוגשה הצעת חוק של יו"ר הכנסת לשעבר יולי אדלשטיין והשרה המיועדת אורית סטרוק, שתכליתה להתחיל ולסובב את הגלגל לאחור. בשלב ראשון הכוונה היא להפוך את השהייה בצפון השומרון לחוקית. זו עוד ורסיה של הצעות חוק דומות, שהראשונה בהן הוגשה על ידי סטרוק וזאב אלקין כבר ב־2014. שלב ראשון בלבד, יש לקוות, בדרך לחזרת היהודים לצפון השומרון ולבנייה מחודשת של היישובים שם.

כראש ממשלה נתניהו הקפיא, לבקשת האמריקנים, הצעות חוק דומות, אבל בכנסת הקודמת הוא היה חתום על הצעת חוק זהה. עכשיו הוא מתחייב, לראשונה בהסכם קואליציוני, לחוקק את התיקון לחוק ההתנתקות, כשמשמעות הדברים ברורה: ישיבת חומש לא תפונה, וכתב האישום נגד ראש הישיבה יבוטל. אך חשוב מכך - זו אמירה פורמלית ראשונה שמדינת ישראל מבקשת לתקן את חטא ההתנתקות ורואה בו עוול ואיוולת; שהיא חפצה לחזור בה מהמעשה ההוא.

זהו מסר שאינו רק פנימי, אלא גם חיצוני, ומיועד בעיקר לאוזניים אמריקניות: ישראל אינה מתכוונת להמשיך בעתיד את "תוכנית ההתכנסות" ביו"ש, ששרון ואולמרט הגו, ושעל פי עדות אולמרט "ההתנתקות" מצפון השומרון היתה רק הספתח שלה. גם שינוי שמו של "החוק ליישום ההתנתקות", שנתניהו התחייב לתקן ל"חוק הפיצויים לנפגעי ההתנתקות", מגלם בתוכו תיקון ושינוי כיוון, כפי שסטרוק ואדלשטיין מכנים זאת.

כמעט כל יעדי התוכנית שממשלת שרון החליטה עליהם לפני 18 שנה לא התממשו: השלמת התוכנית לא "שללה את תוקפן של הטענות נגד ישראל בדבר אחריותה לפלשתינים ברצועת עזה". ההתנתקות לא "הפכה את רצועת עזה למפורזת מנשק", ובוודאי לא הובילה ל"מציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר". בצפון השומרון הריק ההתיישבותי אף העצים את נוכחות ארגוני הטרור ופעילותם שם.

ב־1948 נעקרו יישובי גוש עציון ממקומם על ידי אויב. הם שבו לגבולם אחרי 19 שנה. יישובי גוש קטיף שחרבו בידי אחים טועים ישובו אף הם לגבולם ביום מן הימים. ההזדמנות לכך, גם אם תתמהמה - בוא תבוא. בצפון השומרון ההזדמנות כבר כאן. הושט היד וגע בה.