בחתונה של הכלה מאיסטנבול: מסעות טוביה טננבום בטורקיה

קורה לכם לפעמים בשישי בבוקר שהמקרר ריק ואתם אומרים לעצמכם: טוביה, הלוואי שמישהו היה מכין לך ארוחת שבת מצוינת בלי שאפילו תבקש? אם זה קורה לכם מדי פעם, שמעו בעצתי: הזמינו את זאפֶר אליכם הביתה לארוחת ערב ותזכו לארוחה של פעם בחיים.

לא ידעתי זאת בעצמי כשהזמנתי את זאפר. הוא נעתר להזמנתי להגיע לארוחת ערב, ולפני כניסת השבת מופיעים בדלת הוא ואשתו עם כמה סירים, ועוד סירים, לחמים וקינוחים. וסירים.

"מה זה?", אני שואל. "זו מסורת טורקית", מסבירים שניהם, "ככה אנחנו עושים את זה בטורקיה; כולנו כאלה". אני לא קונה את זה, ובו ברגע אומר לעצמי: חייבים לנסוע לטורקיה ולבדוק ממקור ראשון.

כן, ככה אני חי את חיי - על הקצה: מחליט לטוס מהרגע להרגע.

"גלאטה היא מקום נחמד", מעיר זאפר.

גלאטה, כך מתברר לי, היתה בעבר אחת השכונות היהודיות הגדולות באיסטנבול, "גטו יהודי", וגם היום יש בה שלושה בתי כנסת פעילים. צריך לבקר שם, לא? אני מזמין חדר במלון בגלאטה ולמחרת יוצא לשדה התעופה.

הטיסה של טורקיש איירליינס נוחתת בזמן בנמל תעופה באיסטנבול ביום ראשון נאה ומלבב, ואני לוקח מונית לבית המלון. נהג המונית מפגין ידידותיות. הוא מדבר איתי בטורקית ואני עונה לו ביידיש, שזו דרך יפה לשוחח עם זרים - נסו את זה!

אחרי שעה בערך, כשאנו מגיעים למגדל גלאטה, אומר הנהגוס - באמצעות גוגל טרנסלייט - "הגענו". את המגדל אני רואה, אבל לא את המלון. איפה המלון?

"בהמשך הדרך". למה שלא תסיע אותי לשם? יש לי מזוודה כבדה מאוד ולא מתחשק לי לגרור אותה. "אסור לנסוע ברחוב של המלון".

מי אוסר, ארדואן?

נפילה שהיא התעלות

אין לי ברירה ואני יורד מהמונית. אני גורר את המזוודה, בערך 25 ק"ג, במדרון תלול מאוד, והיא מצידה גוררת אותי למטה במהירות האור. אני מועד, מאבד שיווי משקל ומתגלגל למטה, ותוך כדי כך נוקע את רגל שמאל והיא משנה את מקומה בערך 30 מעלות ומתיישרת לכיוון הים השחור, שלא כחלקי הגוף האחרים.

הזמן חולף בעצלתיים וחולפות שתי שניות שהן כנצח, עד שצצים להם משום מקום חמישה טורקים, וכל אחד מהם ממהר לסייע ליהודי שמעד ולהציע הצעות שונות.

סירנה נשמעת עד מהרה ואז מופיע אמבולנס, ואני מוצא את עצמי מוקף בפרמדיקים טורקים, שלמיטב הבנתי לא מתכוונים לבשל לי שום ארוחה, לא לשבת ולא לימות החול.

בעודי שוכב כך ללא תנועה בתוך האמבולנס, פרמדיק טורקי משפשף את אצבעותיו על האפל ווטש ועל טבעת היהלום שלי (כן, יש לי אחת) ואומר באנגלית רהוטה: "נחמד שעון. אפל? כמה? יפה טבעת. יהלום זה? כמה?" - הוא מצביע אל עבר נרתיק פלסטיק שמכיל מחטים שאינן בשימוש ונובח: "טיפּ! טיפּ! טיפּ!"

אני לא סגור על זה, אבל יכול להיות שהוא רומז לי שהוא רוצה טיפּ? או שאולי הוא בכלל מאיים להלשין עלי לנשיא רג'פ טאיפ ארדואן?

הוא ממשיך להעביר את אצבעותיו על השעון ועל הטבעת שלי, ושוב שולח רמזים עבים על דם ודמים. הוא לא זאפֶר.

למרבה המזל, האמבולנס מגיע לבסוף לבית החולים, שהוא - כך הבנתי - בית חולים ממשלתי.

הפרמדיק החמדן מגלגל אותי אל המיון על אלונקה, וברגע שאנחנו מתקרבים למשהו שנראה כמו מיטת בית חולים הוא תופס במכנסיי ומושך אותי אל המיטה כמו שמושכים פרה בבית מטבחיים.

באותו רגע עובר רופא ונותן בי מבט ממוקד מאוד. "אני מכיר את האיש הזה!" הוא אומר לצוות. אני לא מכיר את הרופא הטורקי הזה, ואולי הוא מבלבל אותי עם מישהו אחר, אבל הצוות מכיר בסמכותו ומתחיל לטפל בי מייד. אורתופד מופיע ומושך את הרגל הסוררת חזרה לאחור, לכיוון איסטנבול, ושולח אותי לצילום רנטגן וסי.טי.

"שברת את הרגל ואני מציע שננתח אותך ממש עכשיו", אומר הדוקטור אחרי שמתקבלות התוצאות.
אני מסרב לניתוח. אחות מגבסת אותי ומהדקת את הגבס בתחבושת, ואני נלקח אחר כבוד למלון.
כואב, אבל אלה החיים.

המסגד יחכה

בבוקר אני גורר את עצמי לחדר האוכל במרפסת הגג של המלון. הנוף עוצר נשימה, מסביב מסגדים מכל המינים והסוגים, ואני תוהה אם במצבי אוכל להסתובב ברחובות העיר ההיסטורית הזו.

בחור צעיר יושב ליד שולחן סמוך. מתוך שעמום אני פונה אליו ושואל: "פֿון וואַן קימט אַ ייִד?"

"סליחה?"

מניין אתה?

"פלשתין". איפה בפלשתין? "תל אביב".

תגיד, אני שואל, אתה יודע איפה זה איה סופיה?

איה סופיה הוא מבנה היסטורי חשוב שבעבר היה כנסייה, אחר כך מוזיאון, ועכשיו עבר שינוי ייעוד והוא מתפקד כמסגד.

הפלשתיני התל־אביבי מביט החוצה. מעל הגבעה שלפנינו מתנשא מסגד גדול, והוא מצביע עליו.

"זהו איה סופיה". בטוח? "מאה אחוז!"

טורקי שעומד לידי אומר לי שהפלשתיני התל־אביבי טועה ומטעה, וכן לא ייעשה במקומותינו. "זה לא איה סופיה; זהו מסגד סולימאנייה. מסגד יפהפה, אתה צריך ללכת לבקר שם".

קצת יומרני מצידו להציע לי "ללכת" לאנשהו. אבל על מי אתלונן? הייתי אוּבֶּר־חוּכֶם וסירבתי להיכנס לניתוח, ועכשיו יש לי רגל שבורה ומגובסת. איך אני אמור ללכת למקום כלשהו, שלא לדבר על מסגד?

אני יוצר קשר עם הקהילה היהודית, וגברת אחת, שלדבריה מיודדת עם רופא חשוב מאוד שם, מציעה לי לגשת במיידי לבית החולים האמריקני באיסטנבול. "זה הכי טוב שיש", היא אומרת.
ובכן, אם חשקה נפשי לבקר במסגד סולימאנייה בקרוב, כדאי שאשמע בקולה. בית החולים האמריקני, כך נאמר לי, הוא מוסד רפואי פרטי המשרת עשירים ובעלי כיסוי ביטוחי מעולה. שם לא יסחבו אתכם במכנסיים כדי להעבירכם למיטת אשפוז. "הרופא ממתין לך, אדוני", כך אני מתקבל בהגיעי למקום.

הרופא החשוב, ידידה של היהודייה, נכנס למשרדו בלוויית פרופסור לכירורגיה אורתופדית. שניהם בוחנים היטב את רגלי ואת תוצאות הבדיקות מיום האתמול ומודיעים: שום דבר לא נשבר, אבל זה קרוב לשבר. אצטרך להשתמש בקביים, להחליף את הגבס בנעל רפואית מיוחדת (580 דולר) ולעשות צילום רנטגן נוסף. בסך הכל: 1,000 דולר.

"תבוא בשבוע הבא", הם אומרים לי, מבלי למשש את האפל ווטש. אני יוצא החוצה, אדם חופשי על קביים.

מגיע זמן התפילה, והמואזינים של איסטנבול מכריזים בקול "אללה הוא אכבר". אלוהים הכי גדול, הכי חזק. טוב לדעת שיש בטורקיה משהו חזק יותר אפילו מהדולר.

וכשתמה התפילה ושוקטים המואזינים, אשת הקשר מהקהילה היהודית מעדכנת אותי על בית כנסת בשם נווה שלום, שנמצא לא הרחק מהמלון שלי והוא שווה ביקור. אדחה את הביקור במסגד ליום אחר, אני מהרהר.

קבעתי תור לבית הכנסת

ובכן, קל יותר לומר מאשר לעשות. בית הכנסת מאובטח כמו כור גרעיני, ומצריך רישום לפני ההגעה. מה מצדיק אמצעי זהירות כאלה? ב־1986, מספרים לי, הופיע מחבל בבית הכנסת וירה במתפללים בתפילת שחרית. יותר מ־20 איש נהרגו. ב־2003 הותקפו שני בתי כנסת במקביל, ושוב עלה מניין ההרוגים על 20 בני אדם.

אני נרשם, ובבוא היום המיועד מופיע במקום הקדוש על קביים.

הרשו לי לומר לכם: לעולם לא תכירו את טורקיה באמת אלא אם כן תדדו ברחובותיה על קביים. בכל מקום שאני הולך, טורקים מכל הסוגים והמינים מפנים לי את הדרך מייד, עוברי אורח מושיטים יד כדי לעזור לי לנוע ורוכלים מציעים כיסא. זה מלבב.

אני נכנס לבית הכנסת, מתיישב ובוהה במאות רבות של מושבים ריקים. בעבר, אני מניח, המקום הזה היה עמוס מתפללים, ואם לשפוט לפי ריהוט בית הכנסת והדרו, נראה שהיו אלה מתפללים שהפרוטה בכיסם, מסוג הפציינטים שבית החולים האמריקני היה אוהב לשרת.

כמה גברים, עם מצלמות מרשימות, נכנסים פנימה. הם ממקמים את החצובות ומצלמים את אולם התפילה מכל עבר.

למה אתם לא משתמשים באייפון, אני מביע את תמיהתי בפני אחד מהם, לאייפון יש מצלמה טובה!

"זה סרט תיעודי עבור תחנת הטלוויזיה הראשית בטורקיה", הוא מסביר קצת בקוצר רוח, "פארוואס מישסטו זיך אפילו אריין? פארװאס שטעקסטו דיין נאז די גאנצע צייט? (למה אתה בכלל מתערב? למה אתה דוחף את האף לכל מקום?)"

סליחה.

שלוש צעירות טורקיות הנראות בשנות ה־20 לחייהן נכנסות גם הן לבית הכנסת. שלושתן, כך מתברר, סטודנטיות לפילוסופיה. אחת מהן, חצי טורקייה־חצי בריטית, חולמת לעבור ללונדון ולעשות שם תיאטרון.

מאיפה אתה? היא שואלת.

"אני מחַלַבּ".

הצעירות מספרות לי שטורקים באופן כללי לא אוהבים ערבים. אופס. אני מספר להם שאבי ממוצא גרמני, והן מתרשמות מאוד. גרמנים הן דווקא אוהבות. לך תבין.

אתן נמצאות בבית תפילה יהודי, הייתן פעם בישראל? אני שואל.

הבריטית־למחצה מצהירה שלא תבקר בישראל כי "ישראל הורגת פלשתינים".

הצעירה השנייה אומרת שלא תיסע לישראל כי "חמאס תמיד מפציץ את הישראלים בטילים". היא לא רוצה לעבור לבריטניה, או לכל מקום אחר, כי אין היא מעוניינת "לאכזב את אטאטורק", אבי טורקיה המודרנית, והחלום שלה הוא להיות פרופסור לפילוסופיה.

הצעירה השלישית, בהירה מאוד שאוזניה ואפה משובצים בנזמים, חולמת לעזוב את טורקיה "לכל מקום שהוא לא טורקיה" - חוץ מישראל - "בגלל הסכסוך".

אף אחת מהן מעולם לא ראתה ישראלים, לדבריהן.

בתזמון מושלם נכנסים לבית הכנסת ברגע זה כמה תיירים ישראלים, ואני מגלה לצעירות את מוצאם. הן מופתעות לחלוטין מכך שהישראלים "נראים ממש כמונו". גם אני נולדתי בישראל, אני מתוודה בפניהן.

איך זה מסתדר עם המורשת הסורית־גרמנית שלי? לא יודע, ובכל מקרה הן לא מבחינות בסתירה. במקום זאת אומרת לי בגאווה הפרופסורית־לעתיד: "אני יודעת כמה מילים בעברית".

אילו מילים?

"שבע".

מה שבע?

"באר".

גדול. באר שבע!

"אני יודעת עוד מילים".

קדימה!

"רחל".

בסוף היא עוד תעשה הסבה מפילוסופיה לעברית.

אנשי צוות הצילום מאזינים לשיחתנו ואחד מהם ניגש אלי, כנראה מתוך התרשמות מזהותי הסורית־גרמנית־ישראלית, ושואל: "אכפת לך להופיע בטלוויזיה הטורקית לתוכנית מיוחדת על גזענות, שנאת זרים ואנטישמיות?"

למה לא? אני כבד הליכה, לא כבד פה.

"הנושא העיקרי שלנו יהיה 'יהודים - איך להבין אותם'. יהיו לנו כמה שאלות".

כמו מה?

"האם בעולם מבינים יהודים, והאם היהודים מסבירים את עצמם כראוי? האם קיימת עדיין אנטישמיות במאה ה־21? והשאלה הכי גדולה: בטורקיה חושבים שהיהודים שולטים בעולם. האם זה נכון?"

שאלות מצוינות, אני תורם את השְׁנֶקֶל שלי.

"אפשר לדבר גם על השואה ונושאים דומים", הוא אומר. "לדוגמה, האם איבדת בן משפחה כלשהו בשואה במלחמת העולם השנייה?"

אני מודיע על נכונותי להתראיין, ואנו מסכמים להיפגש כשהלו"ז שלהם יאפשר זאת.

בחוץ אני פוגש יהודי הנשוי למוסלמית ועדיין חובב בתי כנסת, והוא מציע שאבקר גם בבית הכנסת האשכנזי, שנמצא לא רחוק מכאן. אשתדל.

מה שטורקים אוהבים

בערב אני יוצא לאכול ארוחה טורקית אותנטית. אני מזמין מונית, ובתוך כמה דקות מגיע למסעדה בגלטאפורט, מקום הראוי לעשירים בעלי אפל ווטש במעמדי.

"הדברים החשובים ביותר עבור העם הטורקי", משיב אחד הסועדים שם לשאלתי, "הם הדגל, האדמה והאסלאם".

יש לי הרגשה שטורקים לא אוהבים ערבים. זה נכון?

"אנחנו שונאים אותם".

למה?

"מהרבה סיבות".

תתחיל בראשונות.

"ראשית, הערבים רימו את האימפריה העות'מאנית. שנית, עבורנו האישה היא החלק החשוב ביותר במשפחה, וגבר שמרביץ לאשתו - כורתים את ידיו, אבל לערבים אין בעיה להכות את נשותיהם!"
כשאלך למסגד, כך מנוי וגמור איתי, אחפש את המכים ואתהה על קנקנם. מתי אלך? בשבוע הבא. השבוע אני עם היהודים. הנה, מישהו מהקהילה היהודית מציע לי לבקר בבית כנסת נוסף, 'עץ החיים', "שם מגישים ארוחה נהדרת אחרי התפילה".

בחיים לא תתפסו אותי מסרב לארוחה חינם.

האוכל לא מי יודע מה, לצערי, אבל יש דברים יותר מעניינים מאוכל. כן! ממש לידי יושב אדם המתקרא אֶדי, והוא מציג את עצמו בפניי בעברית כ"מוכר בננות" מניו יורק. מה הוא עושה באיסטנבול? "באתי לכאן להשתתף בחתונה של ידידה. זו חתונה בתקציב של 2 מיליון דולר. תרצה להצטרף?"

יהיה שם צ'ולנט? כפי הנראה לא, אבל אבוא בכל זאת.

"תגיע במוצאי השבת ואכניס אותך בתור אורח שלי".

אתה יכול?

"יש לי ארבעה מושבים שמורים".

אתה לבד?

"לא. אני כאן עם עוד שלושה אנשים מישראל, אבל אני יכול להוסיף עוד".

בטוח?

"תקשיב: אתן לך את מספר החדר שלי למקרה שתהיה בעיה".

מספר חדר?

"אני מתארח במלון שבו תתקיים החתונה, 'ארבע העונות'. אחכה לך בכניסה". סגרנו.

ביציאה מבית הכנסת ניגש אלי אחד היהודים, כולו רועד. קרה משהו?

"הכיפה שלך!"

מה איתה?

"תוריד אותה מייד! אי אפשר ללכת ברחוב עם כיפה!"

אני עושה כדבריו וחוזר למלוני. בבוקר מצלצל הטלפון, ועל הצג מופיע מספרו של בית החולים האמריקני.

"אני מציע שתעשה MRI בעוד כמה ימים ואמסור לך את התוצאות", אומר הפרופסור.

הלכו עוד 700 דולר.איפה משאירים מעטפות?

ובהגיע העת, והשבת הראשונה שלי באיסטנבול יוצאת לקול המואזינים, אני אץ לי למלון 'ארבע העונות' כפי שקבענו. אני הולך לחתונה.

בכניסה תר מבטי אחר אדי. לשווא. אני הולך בעקבות המוזיקה המתגברת, עד שעוצרת אותי גברת אחת ובידיה טאבלט עם שמות המוזמנים.

אני כאן עם אדי, אני מצהיר בכנות.

"אתה אדי?"

לא.

"מי זה אדי?"

חבר.

"אדי מה?"

לא בטוח איך מאייתים את שם המשפחה שלו.

"אבל באת לכאן בגלל אדי?"

אדי הזמין אותי.

"מי זה אדי?"

הוא חבר של האבא.

"אבא של מי?"

של הכלה. או של החתן. אני לא בטוח.

"והוא הזמין אותך?"

כן, הוא הזמין אותי להצטרף אליו. יש לו ארבעה מושבים שמורים.

היא מחפשת בטאבלט את אדי.

"אין פה אדי".

אולי הוא מאיית את שמו אחרת. אבל אני יכול להגיד לך בוודאות - אדי הוא מניו יורק! ואני יכול לאיית

"ניו יורק"!

"מאיפה אתה?"

ניו יורק.

"תן לי לבדוק. אני אגיד שאדי מניו יורק הזמין אותך ושגם אתה מגיע מניו יורק. בסדר?"

זיי געזונט.

"סליחה?"

כן, תהיי בריאה.

חמש דקות לאחר מכן הגברת חוזרת.

"דיברתי עם הכלה, והיא אמרה להושיב אותך ליד השולחן. ברוך הבא!"

היא מושיבה אותי ליד שולחן נשים. זהו שולחן ארוך במיוחד, שבו חלק מהנשים עוטות חיג'אב אך אחרות מציגות מחשוף נדיב. אני הגבר היחיד בשולחן, ואין לי חיג'אב וגם לא מחשוף. כל מה שיש לי זה קביים. אלוהי העם הנבחר, איך הכנסתי את עצמי לברוֹך הזה?

לידי יושבת גברת העונה לשם קַנסוּ, שאת דדיה החשופים - כ־90 אחוז מהם, אם לדייק - ניתן לראות אפילו עם תעודת עיוור. את בטח אתיאיסטית גדולה, אני אומר לה. "לא. אני דתייה, אבל בדרכי שלי".

כפי שאתם יכולים לנחש, בינתיים אין שום סימן חיים ממיודענו אֶדי. איפה אדי? רק הנביא מוחמד יודע. אולי יש חתונה נוספת במלון והגעתי לחתונה הלא נכונה?…

הזמן זוחל לאיטו, ולבסוף - הנה אדי, בשולחן הגברים ממול!

"איך הגעת לכאן?", הוא משתומם, "חיכיתי לך בכניסה!"

טוב, לפחות אני לא רוקד על שתי חתונות.

מה הסיפור עם דגל טורקיה, אני שואל את הגברת עם ה־90 אחוז בחוץ, למה מתנופפים דגלי ענק ברחבי העיר? עדיף שאדבר איתה על דגלי לאום ולא על חזיות, אני חושב לעצמי.

"האדום על הדגל מייצג את דמם של האנשים שנפלו ב־1389 בקרב קוסובו, ועל הדם הזה משתקפים הירח והכוכב ממעל".

קנסו למדה קולנוע בלודז' שבפולין, היא מספרת לי. "הם לא אוהבים שם יהודים. יהודי־ישראלי אחד - אגב, גברים ישראלים נראים ממש טוב! - יצא עם איזו בחורה, ואיך שהם נכנסו בפעם הראשונה למיטה הוא סיפר לה שהוא יהודי. היא ישר קפצה מהמיטה, תפסה את התיק שלה וברחה החוצה. אני אוהבת את כולם, אבל ערבים אני שונאת. הם באו לארץ הזאת כדי לחסל אותנו, הטורקים. זה מה שאני חושבת".

קראתי באיזה מקום על חוק חדש בטורקיה, שאם אומרים משהו שעלול להיות פוגעני כלפי החברה יכולים מהר מאוד להגיע לכלא לכמה שנים טובות. את לא חוששת?

"לא".

איך לא?

"ארדואן הוא מאזור הים השחור, וגם אני. הוא לא יכניס אותי לכלא".

גם בּוּרַק, ידיד שלה, לא אוהב ערבים. "ארדואן רוצה שנהיה ערבים, אבל אנחנו לא ערבים".

למה אתה מתכוון?

"הוא בונה מסגדים גדולים בכל מקום!"

תיקון קל: מסגדים היו בעיר הזאת הרבה לפני שארדואן בא לעולם, ויש להם רמקולים שניתן לשמוע אותם כל הדרך לגן עדן, למקרה שאלוהים ומוחמד נביאו שניהם כבדי שמיעה. אלה מסגדים יפים בעלי צריחים נהדרים והם מזכירים לי את חַלַבּ, מקום שמעולם לא הייתי בו.

רק לפני כמה שנים, מספר בורק, צעירים היו מברכים זה את זה ב"הלו" נורמלי, אבל עכשיו הם אומרים "סלאם עליכום". למה? "כי ארדואן".

אתה קרוי על שם אל־בוראק, הסוס השמימי של הנביא מוחמד שהטיס אותו לאל־אקצא?

"נראה לי…"

החתונה מסתיימת אחרי כמה שעות, ולמחרת בבוקר מתקבלות תוצאות ה־MRI שלי. "הרגל שלך נכנסה לטראומה, ואתה צריך להמשיך להשתמש בקביים עוד חודש בערך", אומר המנתח הראשי, וממליץ לי להימנע מהליכה ממושכת ופשוט לנוח.

בעקבות הפאשה

ובכן, לא לפני שאלך למסגד סולימאנייה. הגיע הזמן!

הבזאר הגדול, שהוא גם המפורסם שבבזארים הטורקיים, שוכן לא הרחק מהמסגד. הוא מזכיר את השוק בעיר העתיקה בירושלים, רק גדול ונקי ממנו בהרבה, ושום ישו לא צועד שם בדרכו להיצלב, אלא סתם יהודי המדדה לו על קביים.

הבזאר הומה אדם, והטורקים זזים הצידה כדי לפנות מקום לאפנדי הצולע, הלוא הוא עבדכם הנאמן. חלקם מציעים לי כיסא, אחרים בקלאווה עם תה מהביל, וכולם אומרים "סלאם עליכום". היחידים שלא מזיז להם כשהם נתקלים בקביים שלי הם תיירים דוברי עברית ודוברי ערבית המבקרים בבזאר. שני בני הדודים האלה, מה לעשות, רחוקים בנימוסיהם שנות אור מהטורקים.

מחוץ לבזאר אני מבחין בשלט המכוון אל עבר המדרסה וקבר סינאן פאשה הגדול.

לפי פרסום של רשות העתיקות בישראל, סינאן פאשה, אדריכל החצר של סולימאן הראשון ("המפואר"), היה האדריכל שתכנן את חומות ירושלים, ואני מחליט לבקר אצלו.

האחראי למקום מזמין אותי לכוס תה מהביל ואומר לי שאני צריך לשמוח על כך שאני הולך על קביים, שכן זו מתנה מאללה במיוחד בשבילי: אללה רוצה שאחיה חיים ארוכים.

תחזור שנית?

הוא מעניק לי שתי חוברות חינמיות ובהן 25 תרופות פלא לחולים, מתנת האל. אני מתחיל לקרוא: "הו, חולה חסר אונים! אל תהיה חרד, היה סבלני. מחלתך אינה מיועדת להסב לך מכאוב, היא עצמה התרופה לחולייך".

לפי העלונים, מי שאינו סובל ממחלות חייו יהיו קצרים, ולעומת זאת תועלתן של מחלות היא ש"הן אינן מאפשרות לחיים לחלוף מהר; הן מביאות לאריכות ימים".

איפה אני? מה זה המקום הזה?

"עכשיו זה מרכז תרבותי", אומר האחראי, "ופה נמצא קברו של סינאן פאשה. התדע מי היה סינאן פאשה?"

ידוע ידעתי.

"מי?"

האדריכל שתכנן את חומות ירושלים!

"לא! 'פאשה' זה גנרל, ואנשים שאינם יודעים טורקית מתבלבלים לפעמים בין סינאן הגנרל לסינאן האדריכל, בין סינאן פאשה למימר סינאן. הפאשה קבור כאן, אבל האדריכל קבור מחוץ למסגד שתכנן. נכון שהוא היה בין השאר האדריכל של מסגד סולימאנייה ושל חומות ירושלים, אבל הוא היה אדם עניו ונחבא אל הכלים, ולכן קברו נמצא מחוץ למסגד".

מסגד סולימאנייה, במרחק עשר דקות הליכה מהפאשה, ממוקם על הגבעה השלישית של איסטנבול. שאללה יסלח לי על שאמרתי זאת, אבל מסגד סולימאנייה עוצמתי ומרהיב יותר מאחיו הצעיר אל־אקצא. אלא שעכשיו, כשסוף־סוף אני כאן, תשומת הלב שלי נודדת למקום אחר לגמרי: המימר.
איפה המימר, אני שואל, אבל אין איש יודע.

אני יוצא מהמסגד, ואכן מחוצה לו, בדיוק כפי שאמר האחראי, קבור מימר סינאן העניו בגפו.

הזמן אץ־רץ, ועכשיו צריך למלא את מצוות הרופא ולנוח קצת. אבל איפה? ובכן, למה לא באולפן הטלוויזיה הטורקי?

"האם כל היהודים עשירים?", שואל אותי המראיין כשאני מתיישב.

הלוואי, אני עונה.

"האם היהודים שולטים בעולם?"

הלוואי, אני עונה.

"האם כל היהודים מתכננים לחיות בישראל יום אחד?"

שאלה זו, עולה בדעתי, צריך להפנות ליהודים האשכנזים באיסטנבול.

שאלת רב

ובשבת בבוקר אני מדדה לבית הכנסת האשכנזי של איסטנבול, אחרי שאני נרשם וממלא את פרטיי כמתחייב.

בית הכנסת המרשים הזה הוקדש לקיסר פרנץ יוזף הראשון בשנת 1900 על ידי הקהילה הגרמנית־אוסטרית־ישראלית, וכעת הוא ניצב ריק כמעט לחלוטין.

בסך הכל יושבים שם 12 מתפללים, שאף אחד מהם לא אשכנזי. וכשהם משמיעים את המשפט "ולעלובת נפש תושיע" שאחרי קריאת ההפטרה - המילים מחלחלות עמוק ומטלטלות את שומען בכל רמ"ח איבריו.

אני נכנס לשיחה עם כמה מתפללים, ואחד מהם אומר לי: "אנחנו ספרדים ומתפללים כמו ספרדים, אבל בימים הנוראים מגיע לכאן שליח של חב"ד והוא מתפלל בנוסח חב"ד, לא בנוסח שלנו. הוא הגיע לטורקיה לפני כמה שנים והכריז על עצמו כרב הראשי של יהודי טורקיה האשכנזים. יש לנו רב ראשי, רב שאנחנו אוהבים! אף אחד לא צריך עוד רב ראשי. תראה כמה אשכנזים דתיים יש לנו כאן!"

צודק. וכמובן איני שואל אף אחד כאן, אנשי שׂיבה כולם, אם הם מתכננים לחיות בישראל ביום מן הימים.

ואחרי שיצאה לה השבת אני שם פעמיי ללשכת הרב הראשי לטורקיה, הרב יצחק חלבה. אנו נפגשים במשרד ה"זמני" של הרבנות, ששוכן כבר כשנתיים בבניין משרדים יוקרתי. מדובר ביהודי חכם, מצחיק ומלא חיים, שבגדיו מסורתיים וצבעוניים. אנו מעשנים יחד כעשר סיגריות בתוך פחות משעה, בעוד אני לוגם להנאתי קפה טורקי טעים מספל בגודל אקסטרה לארג'.

הרב חלבה מספר שיהודי טורקיה מוגנים לחלוטין על ידי ממשלת ארדואן, וששרי הממשלה "אוהבים יהודים". הוא מוסיף שהמוסלמים הטורקים אוהבים את היהודים יותר מאשר אחיהם החילונים, ושממשלת טורקיה הנוכחית היא פרו־יהודית יותר מממשלת גרמניה.

אללה יודע אם זה נכון. ובינתיים, זמני פה עוד רגע קט ותם. עם קביים על ידי והכיפה במקום סתרים אני עולה על מטוס של טורקיש איירליינס, בארנק מדולדל אך בלב מלא רננים.

שלום זאפר. שאבוא אליך לארוחת ערב?

טוביה טננבום הוא עיתונאי, מחזאי וסופר. ספרו הבא על החברה החרדית יראה אור השנה בהוצאת סלע מאיר

צילומים: איזי טננבום
מאנגלית: שאול לילוב