מאז הוחלף יו"ר הכנסת ובקואליציה הנכנסת החלו בהליך חקיקת החוקים הנדרשים על פי ההסכמים הקואליציוניים לפני השבעת הממשלה, היתה ההערכה שהאופוזיציה החדשה תנצל את הרוח הגבית למתקפות משולחות הרסן שלה נגד הממשלה שעדיין לא הוקמה. היו שסברו כי תנסה להוציא לפועל כמה מהאיומים שלה, לפחות בזירת הכנסת - המקום שבו אפשר לבטא התנגדות עזה לחוקים ולרפורמות ממשלתיות.
למרות הרוב הקואליציוני המובנה, לאופוזיציה יש די כלים להביע באופן מעשי התנגדות, באמצעות קרבות אמיתיים בוועדות, פיליבסטרים אינסופיים במליאה ועוד. למרבה הפלא, את כל ההתבטאויות הקשות - במיוחד של אנשי יש עתיד - ואת הקריאות למרי אזרחי ולהפגנות ההמונים, החליפו השבוע באופוזיציה במשא ומתן עם הקואליציה, ואף הגיעו עימה לשורה ארוכה של הסכמות בסדרי הדיון וההצבעות.
לצד אנחת הרווחה של חברי הכנסת מהימין על כך שלא ייאלצו לשהות במליאה ימים ולילות ולהצביע על עשרות אלפי הסתייגויות בשל אותן הסכמות, החל להתגנב בקרב כמה מהם חשד שההסכמות הללו לא מגיעות בחלל ריק. שלא יכול להיות שאף שביום רביעי בחצות מסתיים המנדט של נתניהו, ויש להעביר עד אז ארבעה חוקים בקריאה סופית ולהשלים את כל ההסכמים הקואליציוניים, המליאה נסגרת בשעה שש בערב וכולם מתפזרים הביתה כאילו כלום לא בוער (מלבד הרצון להגיע לשריקת הפתיחה בחצי גמר המונדיאל).
חשדם עוד הלך וגבר כאשר התברר כי הנושא ונותן המרכזי מטעם האופוזיציה הוא לא מי מאנשי יש עתיד, אלא זאב אלקין, ממפלגתו של בני גנץ.
השאלה הגדולה שנשאלת מאז הבחירות - האם אופציית גנץ אכן הוסרה לחלוטין מהשולחן - עלתה שוב השבוע, על רקע הביקורת העזה שהוטחה בקואליציה הטרייה על ההסכמים הקואליציוניים, שפרטיהם נחשפים בימים אלה.
התגובה של נתניהו השבוע לביקורת מלמדת על כיוון החשיבה שלו. הוא לא עומד מאחורי הדרישות או מצדיק אותן, אלא מבהיר כי אף שהועלו - מי שיקבע זה הוא. במילים אחרות, המסר שהוא מעביר הוא שגם דעתו אינה נוחה מהן. שגם הוא סבור שהמפלגות השותפות קופצות קצת יותר מדי גבוה מעל הפופיק של עצמן כשהן תובעות תיקים, סמכויות, חוקים ותקציבים הרבה מעבר לגודלן ולמעמדן האמיתי. ושאם רק היתה לו, לנתניהו, האפשרות לנפנף באלטרנטיבה כמו בני גנץ, היה עושה זאת בחפץ לב כדי להחזיר את בן גביר, סמוטריץ', דרעי, גפני וגולדקנופף לפרופורציות הראויות להם. כי אם להתבטא בעדינות, בזמן האחרון החבר'ה קצת עפו על עצמם.
שאלת גנץ אף מתחדדת לאור ההתנערות של יו"ר המחנה הממלכתי ממהלכיו של יאיר לפיד סביב התנהלות האופוזיציה וההפגנות. אף שהוא נמצא במחנה האופוזיציה שבראשה לפיד, ממשיך גנץ להתנהל עצמאית, ולא פעם אינו מהסס אף לתקוף את רה"מ היוצא בגלוי על דבריו ולהתנער מהם.
"מנהיגים צריכים להוביל מחאות, אני לא חושב שלעמוד על גשר באיזושהי פינה מסוימת זה המודל המרכזי, אבל כל אחד יבחר את דרכו", עקץ את לפיד בישיבת הסיעה. היה לו חשוב גם להדגיש כי בניגוד לדברי לפיד, "המחנה שלנו לא חושב שהממשלה שנבחרה מטורפת, משוגעת או מטורללת".
אבל למרות החששות בימין, הסיכוי שגנץ יצטרף ברגע האחרון לממשלה נראה לרבים במערכת הפוליטית לא קיים עד אפסי. ההנחה היא שהמגעים להסכמות עם הקואליציה נועדו לדחות את לוח הזמנים המתוכנן לאישור החוקים מבלי להתיש את חברי האופוזיציה משעות ארוכות בכנסת במאבק חסר סיכוי, ולא כדי להיכנס ברגע האחרון לממשלת נתניהו.
הרי ברור לכל שהפעם, אם זה היה קורה, גנץ היה מקבל לכל היותר את תיק הביטחון, בלי ראש ממשלה חליפי, בלי פריטטיות ובלי זכויות וטו בשום נושא. גלגל חמישי בקואליציה יציבה ומתפקדת שיש לה רוב בלעדיו. על נתניהו, מנגד, נוכחותם של גנץ, סער ואיזנקוט, היתה מקשה בטיפול במערכת המשפט או בקבלת כל דרישות החרדים.
לא שורפים גשרים
אולם מה שנכון עכשיו לא בהכרח יהיה נכון בעוד כמה חודשים או שנה. אין אפילו גורם אחד במחנה הממלכתי או בליכוד שמוכן כעת להתחייב שסירובו של גנץ להיכנס כעת לקואליציה בראשות נתניהו יחזיק לאורך כל ימיה של הממשלה, שעשויה להוציא את ימיה ולכהן ארבע שנים. רבים רואים באפשרות של הצטרפות המחנה הממלכתי לשורות הקואליציה ריאלית, כזו שבה יהיו מעוניינים גם גנץ וגם נתניהו. הם אפילו מבחינים בהבדלים בטונים ובצלילים שבין דבריו של גנץ לאלה של לפיד.
השניים מתנגדים לחוק דרעי להכשרת מינויו לשר ללא צורך באישור יו"ר ועדת הבחירות, אולם בעוד לפיד נכנס אישית ביו"ר ש"ס, מכנה אותו עבריין וקובע שלא ראוי שיהיה שר האוצר, מעדיף גנץ לתקוף את העובדה שמדובר בחוק פרסונלי, התפור אישית למידותיה של אישיות פוליטית.
לפיד הציג את נתניהו כנסחט, אלא שגם על פי החישוב הנמוך ביותר העניקה ממשלת לפיד-בנט 2 מיליארד שקלים לרע"מ. על כמה יעמוד תקציב הישיבות לאחר הגידול? 2 מיליארד שקלים
לפיד נשמע כמו מי שהבין שדרעי לעולם לא יישב איתו, ואילו גנץ נזהר כמי שסבור שעוד יש סיכוי לשיתוף פעולה עתידי. כך גם לגבי דרישות יהדות התורה בהסכם הקואליציוני. לפיד, בתנועת הסתערות, מכנה את ההסכמים הללו "מדינת הלכה", בעוד חבריו משווים אותם לחוקי השריעה של איראן, ואילו גנץ ואנשי מפלגתו מתנגדים במתינות, אולי אפילו בקריצת עין.
במחנה הממלכתי לא מוציאים מכלל אפשרות להיכנס לממשלה בשלב כלשהו, אולם לטענת בכירים במפלגה, אין כרגע תוכנית כזאת על הפרק. לדבריהם, הפערים בגישות בין גנץ ללפיד לא נובעים רק מרצון לשתף פעולה עם דרעי ועם החרדים בעתיד, אלא גם מההבנה שביכולתם לקלוט מנדטים של מצביעי ליכוד ומפלגות הימין שיהיו מאוכזבים מתפקוד הממשלה, ולכן האסטרטגיה שתוביל אותם באופוזיציה תהיה לבקר ולהצביע על הכשלים, אך לא לרדת לפסים אישיים. לדבריהם, הקהל של לפיד שונה לגמרי, ולכן הוא יכול להרשות לעצמו גם לרכוב על גלי השנאה שאותה חש כלפי הממשלה ציבור גדול, שאותו הוא מנהיג כעת.
הגירה שלא כהלכה
בין השינויים שאותם דורשים השותפים הפוליטיים במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, בולט שינוי נוסח חוק השבות. הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ש"ס ויהדות התורה דורשות את ביטול סעיף הנכד. אגודת ישראל ועצמה יהודית תובעות לשנות את הגדרת היהודי בחוק, שקובע כי יהודי הוא מי שאמו יהודייה או שעבר גיור, ולהוסיף את המילה "כהלכה".
מאז השנה שעברה המדינה מחויבת להכיר גם בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים על פי החלטת בג"ץ. שינוי החוק יסתום את הפרצה.
נתניהו מסתייג. חששו הוא ששינוי החוק יקים קול צעקה בעולם היהודי הלא אורתודוקסי, שנחשב חזק במיוחד בארה"ב. לסעיף הנכד יש הנוהגים לייחס משמעות סמלית, הקשורה עם תורת הגזע הנאצית. שאם היטלר קבע שהסבא, גם מצד האב, מגדיר את נכדו כיהודי המיועד להשמדה, אזי הוא יוגדר כזכאי לחוק השבות על ידי המדינה כמיועד להצלה. אלא שבחקיקה אין באמת קביעה כזאת. הסיבה היחידה שהמדינה נדרשה להכניס את סעיף הנכד נבעה כתוצאה מהחלטת בג"ץ ב־1970 (בג"ץ שליט), שלפיה יהודי לא יידרש להיפרד מבן משפחתו.
ממחקר שערכו שערכו עקיבא לם וד"ר יונה שרקי ממכון המרכז למדיניות הגירה ישראלית, ואשר הוצג לחברי הכנסת מהקואליציה המתגבשת, עולה כי בעקבות סעיף הנכד צמח מספר העולים הלא־יהודים בעשרות אחוזים, ואילו הרוב היהודי במדינה צנח בהדרגה מכ־85% בשנת 1970 לכ־74% בשנת 2021.
עוד עולה כי בעשור האחרון רק 57% מהעולים ארצה הם יהודים (כולל כאלה שגוירו בגיורים לא אורתודוקסיים), ואילו מקרב עולי מדינות בריה"מ לשעבר שיעור היהודים עומד על 34% בלבד. 66% מעולי רוסיה אינם יהודים, ולא מגדירים את עצמם יהודים. ממדינות המערב, לעומת זאת, רק 5% אינם יהודים.
במילים אחרות, המחקר מראה כי ביטול סעיף הנכד לא ישפיע כלל על עולי ארה"ב ומערב אירופה, שכן רק 5% מהם מהגרים לישראל בעטיו ובחסותו. ביטול סעיף הנכד ישפיע דרמטית על מהגרים מרוסיה וממזרח אירופה, שמוצאים בישראל בעשור האחרון בקצב גובר מקום מפלט כלכלי, לעיתים אפילו מבלי שהוריהם גרים בישראל, כך שאפילו איחוד משפחות אין פה.
הבעיה רק הולכת ומחריפה עם השנים. בשנת 2013 נדרש מנהל האוכלוסין לתקן את הזכאות לעלייה לא רק לנכדים אלא גם לנינים, וזאת בשם ערך איחוד המשפחות. בעוד שיעור היהודים באוכלוסייה קטן, הסכר עם השנים רק הולך ונפרץ.
אבל סעיף הנכד (שכבר הפך לנין) יהיה כנראה הבעיה הקטנה. הסיפור הבא הוא גיורי אפריקה. אלפי, אולי רבבות, אפריקנים, הרואים את עצמם בנים לשבטים יהודיים קדומים אבודים, עברו תהליך גיור בשנים האחרונות; תהליך פרטי ועצמאי שאין שום גורם רבני, כולל רפורמי, המכיר בו.
בימים אלה תלויה ועומדת בבג"ץ דרישה להכיר בגיורים אלה, וללא שינוי החוק והוספת המילה "כהלכה" להגדרת הגיור, צפוי גל הגירה אפריקנית בכמויות חסרות תקדים. ישראל לא הצליחה להתמודד עד כה עם המסתננים הבלתי חוקיים מאפריקה, ואפשר רק להעריך את חוסר האונים ואוזלת היד שתגלה עם כניסתם של עשרות אלפי אפריקנים חדשים עם תעודות זהות כחולות וסלי קליטה מלוא הטנא.
צביעות, הדור הישן
מתקפות האופוזיציה על הממשלה החדשה מתבססות בעיקר על זיכרון קצר, אהדה תקשורתית, וכנראה שנאה יוקדת של בוחריהם כנגד נתניהו, החרדים והימין. אחרת קשה להסביר מופע צביעות מרשים כל כך.
וזו לא הפעם הראשונה, אגב. אחרי שלפיד תקף במילים קשות את הממשלה הפריטטית, שכללה רוטציה בין נתניהו לבני גנץ, מיהר לעשות בדיוק אותו הדבר עם נפתלי בנט. כך גם כשכינה את החוק הנורבגי "חוק הג'ובים" ופעל להרחיב אותו רגע אחרי, וכך גם כשתבע להגביל את מספר השרים ואף העביר חוק כשהיה שר האוצר כי בממשלה הבאה לא יהיו יותר מ־18, אבל הרכיב ממשלה של לא פחות מ־30.
מילא להבטיח בדרמטיות ואז להתנגש במציאות ולהפר הבטחות, זה עניין אחד. אבל לעשות ואז לתקוף מי שעושה כמוהו - זה כבר שיא חדש של עזות מצח.
לפיד הציג השבוע את נתניהו כנסחט לאור דרישות החרדים להוסיף תקציב לישיבות. אלא שגם על פי החישוב הנמוך ביותר העניקה ממשלתו (ושל בנט) 2 מיליארד שקלים לרע"מ. על כמה יעמוד תקציב הישיבות לאחר הגידול? 2 מיליארד.
לפיד הלין על מועצות גדולי התורה שיקבעו את גורלה של המדינה, וכנראה מאוד רצה לשכוח את אותם לילות מתוחים שבהם חיכה בדריכות למוצא פיהם של חברי מועצת השורא של התנועה האסלאמית בכפר קאסם, אם לתמוך בחוק האזרחות או אם להפיל את הממשלה אם תעביר את תקנות יו"ש.
גם בני גנץ לא טמן ידו בצלחת השבוע כאשר תקף את הכוונה להעביר חוק שיאפשר את מינוי סמוטריץ' לשר במשרד הביטחון, וקבע ששר נוסף יפגע במשרד. אלא שלו עצמו, לגנץ, היה שר במשרד הביטחון - מיכאל ביטון שמו. זיכרון קצר, כבר אמרנו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו