למען הסמל: הערך המוסף של מרוקו, קרואטיה וברזיל

ברזיל

מתחם תרבותי אחר

ב־2002, כשברזיל היתה בדרכה לגביע העולם האחרון שלה, התמזל מזלי לשוחח ביפן עם טוסטאו, מגיבורי הנבחרת המיתית ביותר עד כה, זו שזכתה במונדיאל ב־1970. השיחה נסבה על עניין שהיה שיחת היום אז: כולם דיברו על כך שאף שבברזיל הופיעו שחקני־על כמו רונאלדו, ריבאלדו ורונאלדיניו הצעיר, הסגנון לא היה מרהיב כמו בנבחרות של פלה או אפילו זיקו, שלא זכה לזכות בגביע. זה כבר לא ה"ז'וגו בוניטו" - המשחק היפה.

טוסטאו, פרשן כדורגל חשוב אחרי קריירה מרשימה, נימק זאת בשני עניינים. ״לפני 1970 היינו מאה ימים במחנה אימון. תכניס את השחקנים הללו למאה ימי הכנה וגם הם יהיו נבחרת עצומה״, אמר. ברמה הכללית הוא דיבר על כך שהשחקנים הברזילאים יוצאים מוקדם יותר לאירופה, ולכן פחות ופחות ניחנים בסגנון הברזילאי הייחודי.

הנה קיצור ההיסטוריה הטקטית של הכדורגל וברזיל. ב־1954 התפרסם באנגליה ספר של העיתונאי היהודי וילי מייזל. הוא היה אוסטרי ואחיו של מנג׳ר ״נבחרת הפלא״ האוסטרית של לפני המלחמה - הוגו מייזל. האחרון נחשב לאחד מאבות הטקטיקה בכדורגל, ובעיקר אבות הדיון הטקטי. הוא עמד בקשר מכתבים עם ויטוריו פוצו, מאמן איטליה שזכה באליפות העולם השנייה והשלישית, ועם הרברט צ׳פמן, מאמן ארסנל והטוב במאמני אנגליה לפני המלחמה.

וילי מייזל כותב הבחנה מדהימה על עתיד הכדורגל. שלוש שנים קודם לכן ביקר בברזיל במשחקי גביע העולם, שבהם הפסידה המארחת בגמר. אבל הוא הסתובב קצת וראה ילדים משחקים ברחוב. ארבע שנים לפני הופעתו של פלה וזכייתה הראשונה של ברזיל, הוא כתב כי ברגע שברזיל תיישם טקטיקות אירופיות, היא תשלוט בכדורגל לחמישים שנה. והוא צדק.

אבל איך מגשרים בין החופש היצירתי ליישום הטקטי? היתרון האמיתי של ברזיל לא היה בפלה, גארינצ׳ה, ז׳יארז׳ינו, רונאלדו וכוכבי ההתקפה. הוא היה במגיני האגף. ״כל שיטות המשחק נראות טוב עם מגן ימני ומגן שמאלי טוב״, אמר לי פעם פרשן יהודי־הונגרי זקן, שהכיר את המאמנים שיצרו הרבה מהטקטיקות הללו בשנות ה־30 וה־50. ולברזיל תמיד היה יתרון עצום במגינים אתלטיים עם יכולת טכנית.

חצי מאה נמשך שלטונה של ברזיל, ומה שהביא לסיומו היה עניין כלכלי. ב־1995 פתח בית משפט אירופי את הכדורגל ביבשת ליבוא בלתי מוגבל כמעט לזרים, והנהירה מברזיל החלה. ואם פעם עברו לאירופה רק כוכבי התקפה כמו זיקו ופלקאו, עכשיו עלה הביקוש למגן התוקף הברזילאי. כולם רצו את הרוברטו קרלוס או הדני אלבס שלהם. כל מנג׳ר ידע שעם ברזילאי טוב באגף, הוא יוכל ללכת לתוכניות האירוח וללהג על רעיונותיו הטקטיים.

והתוצאה: נבחרות ברזיל החלו להתבסס על שחקנים מקבוצות אירופיות. ב־2002 עדיין היו בנבחרת 12 שחקנים מתוך 23 שנסעו למונדיאל, שהגיעו מקבוצות מברזיל. גם אם הכוכבים שיחקו באירופה, היה רוב ברזילאי דחוק, וזו הנבחרת האחרונה שחזרה עם הגביע הביתה. מאז, וגם הפעם, היא לא לקחה יותר מחמישה כאלו, וכולם שחקנים זוטרים.

אוהבים לתאר את מותו של ה"ז׳וגו בוניטו" במונחים רומנטיים. כאילו מה שהרג אותו הוא ההפסד 2-3 לאיטליה משלושער של פאולו רוסי באצטדיון הסריאה הקטן בברצלונה ב־1982. אבל הפסד במשחק כדורגל לא הורג סגנון משחק. אלו היו מגמות כלכליות והגירה המונית של שחקנים לאירופה.

במשך עשור וחצי ניסתה ה"סלסאו" - הנבחרת הלאומית - להסתגל במינוי מאמנים שיסמלו אירופיזציה של הנבחרת. הייתי ב־2010 במסיבת עיתונאים טרם הטורניר בדרום אפריקה שבה עיתונאים רבים, ובהם גם טוסטאו, תקפו את המאמן הלאומי דונגה שהשאיר בבית את רונאלדיניו. הכוכב אמנם היה מבוגר קצת, אבל אחרי עונה מצוינת שבה נבחר לשחקן השנה בדרום אמריקה.
דונגה, בעל הלסת המפחידה והכינוי ״גרמני״, הביט בהם ואמר ״משמעת!״. אחר כך עף ברבע הגמר מול נבחרת הולנדית.

ועכשיו, בסתיו הערבי של 2022, כולם משפשפים את העיניים. כעוף החול ה"ז׳וגו בוניטו" בועט. ברזיל, בין אם תזכה ובין אם לא, חזרה לימים הישנים עם נונשלנטיות, קצב ושערים שהם פסגה של חוצפה ואסתטיות. אבל אם בעבר עשו זאת ענקים מיתולוגיים כמו פלה וזיקו, כעת מדובר בשחקנים שכותב שורות אלו מתקשה לזהות. זה רישארליסון שמשחק כמחליף בטוטנהאם בלי שער ליגה? זה ראפיניה שמסתגל באיטיות לברצלונה, וכבש רק פעמיים מאז עבר לשם מלידס? וינישיוס־ג׳וניור בריאל מדריד רץ ועובד עבור קארים בנזמה האלגנטי, ופתאום הוא האלגנטיות בהתגלמותה?
וזה מביא אותנו ל״צ׳יצ׳ה״. אדנור לאונרדו באצ׳י מאמן 32 שנים - ומלבד תקופות קצרצרות בארצות המפרץ הוא עומד על הקווים רק בברזיל. הוא נולד במדינת ריו גרנדה, שם גובלת ברזיל באורוגוואי ובארגנטינה, והכדורגל אתלטי וקשוח יותר מבשאר חלקי המדינה. הרקע הזה אולי הכין את הנבחרת למשימת שיקום ה"ז׳וגו בוניטו".

זה הרבה יותר מלומר לשחקנים ״קחו את הכדור ושחקו״. כמי שלא אימן מעולם קבוצה אירופית או אפילו נגד קבוצות אירופיות, נוסע המאמן הלאומי באובססיביות למשחקי שחקניו באנגליה ובספרד, פחות כדי לראות אותם ויותר כדי ללמוד. הוא מדבר על דור ״מהירי הרגליים״ שמביא את האתלטיות בכדורגל האירופי. הרגע המרשים בניצחון על דרום קוריאה היה כאשר ביתרון 0-4 כל הקבוצה הברזילאית התאבדה ברחבה על כדורים כדי למנוע ספיגת שער.

העולם חשב שלאונרדו השפיל את הקוריאנים בריקודים עם שחקניו אחרי שערים או בהכנסת השוער השלישי שלו למשחק. ולא היא. הוא יוצר בנבחרת מתחם תרבותי אחר, שבו השחקן הברזילאי בא בשמחה אל סגנון הרבה יותר כיפי מאשר במועדונים. הכנסת השוער היתה פשוט הזדמנות לכך שכל 26 שחקני הסגל יעלו למגרש במונדיאל. במסיבות העיתונאים הוא כבר נתן לעוזרים ואפילו לרופא הנבחרת לדבר.

עם אחד. סגנון אחד. זה מה שיהפוך את כיוון ההיסטוריה של ה"ז׳וגו בוניטו" ויהפוך אותו רלוונטי בעולם כדורגל תעשייתי.

קרואטיה

כדורגל כמאבק הישרדות

מול צ׳יצ׳ה יתייצב רועה צאן. לא כמטאפורה.

ב־1989 צילם במאי סרטי טבע מזאגרב סרט על זאבים באזור זאדאר, אז עדיין בחלק הקרואטי של יוגוסלביה. הוא תפס במצלמתו ילד קטן בן חמש, מקל בידו, מחיש כמה עיזים שאותן רעה למקום מבטחים מפני חיות הבר. כעבור שנים זוהה הילד בצילומים כלוקה מודריץ׳.

הסמליות היא מרהיבה, כואבת וקסומה באותה מידה. מודריץ׳ לא יגדל בפסטורליה הזו לעוד לזמן רב. בתוך שנה תפרוץ מלחמה ביוגוסלביה והוא יהפוך לפליט למשך כל ילדותו. סבו נרצח על ידי הכוחות הסרביים. חלק מהיסטוריה לאומית־משפחתית עקובה מדם. באילן היוחסין של מודריץ׳ ישנם גם סרבים שנרצחו על ידי קרואטים במלחמת העולם השנייה.

את הסופרלטיבים על בונה המשחק ומנהיג המגרש של ריאל מדריד וסגנית אלופת העולם אתם בוודאי מכירים. אבל את המשמעות של חולצת קרואטיה עבור מודריץ׳ קשה לדמיין במונחים הדלים של כדורגל. העולם הזדעזע מחגיגות המקום השני של קרואטיה ב־2018 כשמודריץ' הזמין לבימה את תומפסון - זמר שאת דיעותיו אין לתאר אלא כניאו־נאציות. הנבחרת הקרואטית חיה בתוך הלאומנות הקיצונית הזו. סיקרתי אותה כמה פעמים. כיהודי זה לא נעים.

אבל שם גם נולדה הנבחרת שלא נכנעת. קרואטיה ניצחה השבוע את יפן מעמדת פיגור. היתה זו הפעם הרביעית שהיא מנצחת מעמדת פיגור בחמשת משחקי המפסיד־הולך־הביתה האחרונים שלה במונדיאלים, מאז נוסדה קרואטיה בשנות ה־90. לצרפת ולברזיל, למשל, יש שלושה ניצחונות כאלו מעמדה מפסידה במשחק נוקאאוט. לגרמניה שניים.

שלושה מהניצחונות הללו של קרואטיה היו בפנדלים, אבל זה הדבר האחרון שמעניין מישהו כמו מודריץ׳. אם צ׳יצ׳ה מנסה לשקם תרבות של כדורגל מרהיב בברזיל, מודריץ׳ וקרואטיה רק רוצים לשרוד. הכדורגל כדימוי אינסופי. בכדורגל הקרואטי מערבבים פוליטיקה, דת, חשבונות של פשעי מלחמה, גם שחיתות. זה כדורגל כהמשכה של מלחמת קיום. ומודריץ׳ הוא הרועה.

מרוקו

הבנים חוזרים הביתה

כשלארבי בנבארק הגיע ב־1938 מקזבלנקה למארסיי הוא הפך במהירות לסנסציה. בתוך זמן קצר הפך הצעיר בן ה־21 לשחקן השחור הראשון בנבחרת צרפת. הוא ייסד את המסורת שבה הטריקולור בנויים במידה רבה על ילידי הקולוניות וילדיהם. במלחמה חזר למרוקו ואחריה שב לצרפת. כל כך אהוב היה ״היהלום השחור״ אחרי המלחמה, עד שהמונים יצאו לרחובות כשנודע כי נמכר לאתלטיקו מדריד. עיתון פופולרי אף נתן כותרת בייאושו ״עדיף לתת את הארק־דה־טריומף לספרדים מאשר את לארבי בנבארק״.

בנבארק הוא לא גדול המרוקאים שייצגו את צרפת. שיאן ההבקעה במונדיאל בודד - ז׳וסט פונטיין, יליד מרקש - כבש 13 פעמים במונדיאל 1958. הוא גם חזר לאמן את נבחרת מרוקו אחרי קריירה עצומה. ב־2004 בחרה בו ההתאחדות הצרפתית כגדול שחקני צרפת ב־50 השנים האחרונות - מעל מישל פלטיני או זינאדין זידאן.

התרומה האפריקאית לנבחרת צרפת מתועדת היטב. במשך השנים החלה תופעה הפוכה - שחקנים ילידי צרפת שמייצגים את נבחרת ארץ מוצאם. אבל ההיררכיה היתה ברורה: אם אתה פונטיין או זידאן או ויירה - אתה תייצג את צרפת. השאריות לקולוניות.

נבחרת מרוקו הנוכחית - וזה חורג מצרפת - מייצגת תופעה קצת אחרת. מספר לא קטן של שחקנים שהיו יכולים לייצג את הנבחרת האירופית הבכירה, בוחרים לייצג את מרוקו. כמה יש לכך קשר לתמורות חברתיות באירופה? נראה שזה אינדיבידואלי לכל שחקן, אבל זוהי תופעה נפוצה בהגירה. הדור שהיגר מוכן לסבול את קשיי ההשתלבות, והדור השני - אם הוא חווה קשיים - שואל את עצמו לאן הוא שייך.

אשרף חכימי הנפלא של פריז סן ז׳רמן הוא יליד מדריד, מוסלמי אדוק, וזומן כבר בגיל 16 לנבחרת ספרד. ״אני לא כועס על ספרד, פשוט לא הרגשתי שזה המקום שלי", סיפר, "אני שייך למרחב הערבי והמוסלמי". לקפטן, רומן סאיז, אם צרפתייה ואב מרוקאי, והוא העדיף את מרוקו.

המקרה של חכים זיאש מצ׳לסי, יליד הולנד, קצת פחות ברור. הוא טוען שעשה זאת בגלל מורשתו וההשפעה של משפחתו, אבל ייתכן שבחירתו נעוצה ביחסים מורכבים עם ההתאחדות ההולנדית שאותה ייצג בגיל נוער. בכל מקרה, התגובה של ראשי הכדורגל ההולנדי שכינו אותו ״טיפש״ הביאה למאבק על שחקנים נוספים. גם כסף מעורב לפעמים.

רק 7 מ־16 השחקנים ששיחקו מול ספרד בשמינית הגמר, נולדו במרוקו. חלקם כמובן לא מספיק טובים לנבחרות כמו בלגיה, ספרד או צרפת. אבל חלקם עושים זאת באופן אידיאולוגי, וזה הנראטיב שנבנה.

יאסין בונו, השוער, הוא דווקא מקרה קצת שונה. הוא יליד קנדה, שאינה נבחרת לאומית מהמפורסמות, והוריו היגרו חזרה למרוקו בילדותו. בחירתו במרוקו על פני קנדה הרבה יותר טבעית. אבל פעולה אחת שלו באליפות אפריקה האחרונה בלטה יותר מכל זינוק על המגרש: כשנשאל במסיבת עיתונאים שאלה, החליט לענות בערבית. השפות הרשמיות באליפות היו אנגלית וצרפתית, וכמי שגדל בקנדה, הוא בוודאי יודע אחת מהן לפחות. למרות זאת התעקש על ערבית.

זה היה בינואר. ביום שלישי השבוע היה גיבור דו־קרב הפנדלים מול ספרד כשלא נכנע לשום בעיטה. כדורגל הופך אותך לגיבור לאומי מהר מאוד.