געגוע לארץ הצבי: כששוכחים שיש פה גם דור טרום־דיגיטלי

"הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים?", קונן דוד המלך. 3,000 שנה לאחר מכן קיבלנו תשובה כיצד נפלו גיבורי הצבי ישראל. לא בחרב ולא במלחמה, רק "תוכנית הבראה", אפטר־פארטי הפרטה, והופס - היה סניף דואר ואיננו. נותר רק לקוות שבמסגרת מכירת החיסול לא מסתובב הצבי עצמו על שיפוד השווארמה במרכז המסחרי.

קל לזהות את אנשי ה"פעם". בקשו מהם הכוונה להגיע למקום מסוים, והם יענו בתדרוך שרובו מורכב מנקודות ציון בעבר: "תגיע עד לפינה, איפה שהיה השק"ם הישן, אז תפנה שמאלה, תמשיך ישר, ואיפה שפעם היה סניף הדואר המרכזי, וזה שם ממש ממול".

וזה העניין שלשמו התכנסנו כאן. במסגרת תוכניות ההבראה וההפרטה של דואר ישראל עוד ועוד סניפי דואר נסגרים במרכזי השכונות וברחבי הפריפריה. משאירים לא מעט מאנשי השכונה מנותקים וזועפים על עוד שירות שנעלם מחייהם. מפוררים עוד קצת את המבנה הקהילתי והחברתי של השכונה והחברה הישראלית.

עבור אנשי הרשת והצעירים המנוידים, "דואר" זה בעיקר המקום שבו ההזמנות הווירטואליות הופכות להיות חבילות מסין. ואפילו זה כבר איבד את הרלוונטיות שלו. ממילא כולנו הורגלנו לאסוף את החבילות בכל מיני קיוסקים, פיצוציות ומכולות שכונתיות. בהתחלה זה היה נהדר, איזה כיף שלא צריך לעמוד שעות בסניף הדואר בשביל כל חבילה, ועל הדרך להביא גם חלב ולחמניות במחירי שכונה מופקעים. אלא שכמו כל רעיון ישראלי מבריק, כשסותמים בטלאי את הבור העומס רק מתגבר. וכשהטלאי נמתח הרבה מעבר ליכולותיו - מגיעים הבולענים.

עם הזמן, ועם מתקפת החבילות מסין, חלק מבעלי נקודות החלוקה התחילו להזעיף פנים לנודניקים שגוזלים את זמנם ולא קונים מהם כלום. לפעמים הם פותחים בשעות הנקובות, לפעמים "אין קבלת חבילות עכשיו, יש לנו לחץ", ולפעמים הם פשוט מעמידים עובד שבין סידורי מדפים מתפנה גם לחלוקה, וכך מכריחים אותך לעמוד בתור אינסופי כדי לקבל חבילה.

אבל חוץ מהחבילות מסין, למה בכלל צריך סניפי דואר כיום, אתם תוהים. ממילא הכל כבר נשלח באימיילים, לכן עברנו לתקשר בפייסבוק, וכשזה נסתם מפרסומות עברנו לווטסאפ, כפרה עליו שרק לא יפסיק לעבוד לרגע.

אבל סניפי הדואר במרכזים המסחריים של השכונות לא משמשים אך ורק את תושבי מדינת "וירטואליה". במרחב ההווה תמיד מתקיימים גם העבר והעתיד, כרוכים יחדיו. עבור האנשים שלא נפלו ברשת הרשת, כלומר המבוגרים, המאותגרים טכנולוגית, כלכלית וחסרי הרכב הפרטי - סגירת סניפי הדואר השכונתיים היא עוד גזירה קשה המונחתת על חייהם.

גם בעולם של תשלומים בהקשת טלפון יש כאלו שהדואר משמש סניף הבנק שלהם, שדרכו הם מושכים ומעבירים כסף. ותתפלאו, יש הרבה אנשים בינינו שאפילו לא יודעים שהם צריכים להוכיח שאינם רובוטים. כאלה הנזקקים וצריכים את המגע האנושי עם הפקיד או הפקידה, כדי לתת להם את הכסף במטבעות ולהיפרד לשלום בחיוך.

כמה זה חשוב? לפני כמה שנים מצאתי את עצמי בסניף דואר יושב ליד אישה מבוגרת.

כשהתקשרתי לעדכן שאאחר בשל התור הארוך, העבירה לי את המספר שלה שהיה קרוב בהרבה. "תודה גברתי, זה בסדר, אני אחכה", השבתי לה. "לא אכפת לי לחכות. האמת היא שאני לא צריכה מהם כלום", אמרה, "אני פשוט באה לפה כדי לדבר עם הפקידות קצת. אין לי עם מי לדבר חוץ מהן".
וזה העניין - גזירות ההפרטה והייעול מקשות את חיי האזרחים המבוגרים בחברה. מכריחות אותם ללמוד איך לתפעל אפליקציות או לנסוע בשני אוטובוסים לאיזה סניף דואר מרוחק, שעוד נשאר כייצוג סמלי.

ולפעמים אפילו זה לא. כמו שקרה בגן יבנה, יישוב של 30 אלף תושבים ומתפתח. סניף הדואר היחיד נסגר לפני כמה חודשים. אם לצורך שיפוצים ואם לצורך מעבר בין זכיינים, כעת כל תושבי היישוב שנזקקים לשירותי הדואר צריכים לנסוע עד לעיר הסמוכה - אשדוד. כשמצרפים לזה את התחבורה הציבורית הבעייתית בפריפריה, המשמעות המיידית היא עוד ועוד מכוניות על הדרכים. עוד ועוד עומסים על תשתיות קורסות מרוב לחץ, פקקים, ובסופו של דבר - בולענים.

הדואר הוא לא היחיד שנעלם לתוך בולען ה"מטא" של העולם החדש. גם הבנקים סוגרים את הסניפים השכונתיים, במסעות הפרסום מדגישים הבנקאים את ה"ישירות", ה"זמינות" וה"יעילות" בכך שאתם לא צריכים "להיגרר" לבנק כדי לקבל מענה אנושי. אבל כולם יודעים שהסיבה העיקרית לכך שהבנקים מעבירים אותנו למענה אוטומטי זה כדי לייעל את הרווחים המופקעים שלהם, בזמן שהם מפקירים אותנו למשוך מזומן במכשירים של גופים מסחריים עם מחירי עמלת שורת קוקאין.

מה שמוביל לתהייה המרכזית - האם יש גבול להשתלטות העולם הווירטואלי על חיינו? האם נגזר עלינו להגר לתוכו בכל כוחנו ובעל כורחנו? כמה זמן ייקח עד שהמכולות ייעלמו גם הן לתוך בולעני המטא? האם בסוף נישאר רק עם אלו שעוד לא נמצא להם שום תחליף וירטואלי בעליבבא, היורשים של כל עסקי המרכז המסחרי השכונתי - הספרים? (סליחה, מהנדסי השיער ומתכנתות הגבות). כמה זמן ייקח עד שנמצא את עצמנו סדורי שיער ומגולחים למשעי אל מול אנשי ההוצאה לפועל, שבאים לגבות בצורה מאוד לא וירטואלית את מחיר החיים הווירטואליים?

אל תטעו לחשוב שאתם מוגנים מבולעני המטא כי אתם "בצד הנכון" של הטכנולוגיה. גם עלינו יצחקו הילדים שלנו בעוד עשור או שניים, כשננסה לנווט בסבך הנוירו־רשת הקוונטית ולהוכיח למחשב שאנחנו לא רובוט. והאמת, עם כל האפליקציה שמנהלות את חיינו, האם אנחנו בטוחים ש"אנחנו לא רובוטים" כבר היום.

כמו השם שבחר לעצמו - ירון אחר היה אחר. איש שילובים בין חומר לרוח שלא נגלו במבט ראשון. בפעם הראשונה שנפגשנו, מראה המנצחים שלו הוליך אותי שולל. "הנה עוד אחד שחי באילוז' שכולנו הקהל לסרט שבו הוא חי", חשבתי לעצמי אל מול הדיבור המתפרץ והבטוח בעצמו. כמה טעיתי. מאחורי מומחה־העל לשיווק היה מתקן עולם שרצה לשווק את הטוב גם בכלים של מלכויות הרוע.

נפגשנו כעמיתים במחלקה לתקשורת במכללת ספיר. לא במקרה מתנוסס בראש עמוד הפייסבוק שלו התואר שבו התגאה במיוחד - "מרצה מצטיין". קל להבין מדוע הצטיין בעיני תלמידיו. אחר היה מרצה שהצליח בעשיית מה שלימד, ולימד את מה שבער בו. ומה שבער באחר היה הצורך להתבונן בעולם, לבקר את הרע ולשנות אותו לטובה בכל כלי אפשרי.

כך כתב ספר מבריק על שיווק, כך יזם פרויקטים רחבי יריעה לקדם את הידע והנגשת המסדרונות האפלים של הרשת להמונים. אך כשהשמיע לי את שיריו, זכיתי לראות את נשמתו הרגישה דרך העיניים הענקיות שלו.

אחר חלם לעשות אלבום משיריו ומשירי לאונרד כהן, ועם הכישרון שלו הצליח להגיע לזה שאחד המנהלים של כהן ז"ל רצה לפרוש עליו את חסותו. ביום שישי האחרון קנה רמקולים אולפניים כדי להתחיל לעבוד על שיריו. דיברנו קצת תקוות וחלומות, וחשתי שעידן חדש מתחיל בחייו.

ביום שישי השחור הוא התחיל. בשני השחור יותר הוא נגמר. בתאונת אופנוע. השאיר בקרב מכריו ואוהביו חלל קטוע. בתגובה האחרונה שהשאיר לי בפייסבוק כתב על ה"חורים הפעורים בבטן, מלאי ערגה והתפעמות". וזה בדיוק מה שירון אחר הותיר אחריו בעולם. היה היה איש שהיה מאוד איש והרבה אש, והנה, איננו עוד. סעו בזהירות.