שישים אחוז. זה מספר היעד של מדיניות הימין, שאותה תקדם הממשלה הבאה. זה המספר שאליו מכוון נתניהו. זה המספר ששומעים גם השותפים הקואליציוניים בחדרי המשא ומתן. היעד הזה רלוונטי לכל אחד מהתחומים שבהם התחייבו מפלגות הימין לשינוי, אם יקימו ממשלה. לשינויים במערכת המשפט, למשל. כך גם בנושא ההתיישבות. לא כל ההתיישבות הצעירה והמאחזים ביו"ש יקבלו תעודת כשרות. גם הרס המבנים הערביים הלא חוקיים בשטחי C לא ימומש במלואו. ומובן שסיפוח כלל היישובים לא יקרה.
יהיו מי שיהיו מאוכזבים למשמע היעד. שיטענו שיש ממשלת ימין יציבה שצריכה לקדם את מדיניות הימין במלואה. שזו הזדמנות שעלולה לא לחזור. אבל יהיו אחרים שיגידו שבסך הכל היעד ריאלי. הרי אף אחד לא באמת האמין שמאה אחוז מהבטחות הבחירות יתקיימו. 60 אחוז זה טוב, כל עוד הכיוון הוא הליכה בטוחה ויציבה ימינה.
זעקות העתיד
הליכוד פרסם השבוע את דרישותיו שלו להסכם הקואליציוני. חלק מהדברים הם מיחזור של דרישות דומות מצד השותפים. לגבי חלק אחר מדובר בדרישות עצמאיות. כמעט בכל הדרישות, והרשימה היתה ארוכה למדי, מורגשת מדיניות ימין מובהקת. אמנם לא מאה אחוז אלא 60, אבל עם כיוון ברור.
משפטנים התומכים ברפורמות משמעותיות במערכת המשפט הביעו התנגדות לפסקת התגברות שתכלול, לראשונה, היתר חוקי מפורש לשופטים לפסול חוק של הכנסת. אחרים טענו כי פסילת חוקים, אף שאינה מעוגנת בחוק מפורש, היא עובדה קיימת, ושיש להסדיר אותה לצד נתינת האפשרות לכנסת להתגבר על בית המשפט. בליכוד הכריעו וקבעו כי פסקת ההתגברות תעבור רק כחלק מחוק יסוד: החקיקה, שיעניק סמכות לשופטים לפסול חוק. הציונות הדתית והסיעות החרדיות דרשו די-9. בליכוד הבהירו שבשלב הזה ייאלצו להסתפק בדחפורון.
גם את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המשמש מאז חקיקתו ב־92' מצע שעליו הצמיח אהרן ברק את המהפכה החוקתית, מבקשים לרוקן מתוכן ולקבוע כי כל חוק יסוד שחוקק עד עתה, מעמדו יהיה כחוק רגיל לכל דבר ועניין. מהלך זה עשוי להקים קול זעקה במערכת המשפט ובשמאל, אך בליכוד מתייחסים אליו כמו לעז שאותה ניתן יהיה להוציא ברגע האחרון כדי להשיג דברים אחרים, כמו חוק יסוד: החקיקה, שיזכה גם הוא למתקפות מצד אותם גורמים.
בליכוד הבהירו לשותפים, בעיקר מהציונות הדתית, שסביר להניח שמתוך כ־60 מאחזים בלתי חוקיים, ההערכה כרגע היא כי ניתן יהיה להכשיר 20-15 בלבד. "יש הבטחות בחירות, אבל יש גם עולם", אמרו להם. אולם על אביתר, למשל, וגם על קיום הישיבה בחומש, יתעקשו ויקיימו. זו לפחות התוכנית.
לא ברור למה השמאל יודע לקדם את מדיניותו בהיקף של מאה אחוז, בכפוף למגבלות הכוח של הקואליציה שהוא מקים, ואילו בליכוד, אף שאין גורם קואליציוני מגביל, מסתפקים ב־60 אחוז בלבד. כנראה זו גזירת גורל - או ריסון עצמי. בכל מקרה, המחשבה שהשמאל יירגע ויצעק פחות אם פסקת ההתגברות תהיה במסגרת חוק יסוד: החקיקה, או שמחלקת המדינה תגיב בפחות חריפות אם אביתר יוכשר אבל לא חוות שלהבת - לא הוכיחה את עצמה בעבר.
שטח הפקר בחסות ישראל
הפיגוע המשולב בירושלים חידד את עוצמת הניתוק של הפוליטיקאים - שחשים כי המשא ומתן הנוכחי הרה גורל וקריטי, אולי אפילו קיומי ממש - מהמציאות בשטח, של דם ואש, משפחות שכולות ופצועים שלא יחזרו לעצמם עד יומם האחרון. בזו אחר זו הוציאו כל המפלגות הודעות בדבר הצורך להקים מייד ממשלת ימין שתטפל בטרור הערבי, מה שלא הפריע להן דקות אחר כך להסביר בלהט למה עליהן להתעקש על תיק הדתות או על משרד הפריפריה.
בזו אחר זו הוציאו כל המפלגות הודעות בדבר הצורך להקים מייד ממשלת ימין שתטפל בטרור הערבי, מה שלא הפריע להן דקות אחר כך להסביר בלהט למה עליהן להתעקש על תיק הדתות או על משרד הפריפריה
הפיגועים בירושלים, שכבר בזמן אמת נראו מתואמים ומתוחכמים הרבה יותר מהפיגועים של השנים האחרונות, משנים את סדר העדיפויות של הממשלה הנכנסת. זה לא שהנושא הביטחוני לא היה גם כך בראש מעייניהם. בשנה האחרונה הטרור משתולל ברחובות ובקצב הולך וגובר, אולם כעת יש פה הרבה מעבר לכך: תעוזה ששנים רבות לא היתה פה. של תכנון, ביצוע והעברות כספים. כדי להוציא פעולות כאלה, בניגוד לדריסה או לדקירה, צריך מעורבות של מספר רב של אנשים שעובדים על זה מאחורי הקלעים. וכל זה תחת אפם של כוחות הביטחון. ערים שלמות כבר לא נמצאות בשליטה ביטחונית של הרשות והפכו למעשה שטח הפקר מוחלט. גם באלה שנשארו בשליטת הרשות, השמירה הביטחונית היא יותר אשליה מאשר מציאות. בירושלים עצמה פועלים מוסדות חינוך המחנכים את ילדי ישראל לשנאת יהודים, למחיקת מדינת ישראל מהמפה ובמקרים קיצוניים אפילו להצדקת פעולות טרור. וכל זה במימון ובפיקוח מלאים של משרד החינוך. לא האיראני, הישראלי.
מדובר באזורים שישראל כביכול היא בעלת הבית בהם: יש שם סניף של ביטוח לאומי, דואר ישראל, וכמובן כל התשתיות כמו חברת החשמל, הביוב והשירותים העירוניים - הכל כחול־לבן. אך כאשר יש תקלה בחשמל, עובד יהודי של חברת החשמל לא יוכל לצאת משם בשלום, גם לא עובד סוציאלי. שלא לדבר על נוכחות משטרתית שלא קיימת. גם כאשר קולות הירי נשמעים היטב בלילות מנשקים אוטומטיים, וגם כאשר זהות היורים ידועה היטב - לא נעשה דבר. כשמדברים על הצורך במשילות, לרוב מתכוונים לנגב. אבל בבירת ישראל המצב לא הרבה יותר טוב.
32 סיבות לדאגה
האסטרטגיה בניהול המשא ומתן של הליכוד קרסה. לעומת השלטון היוצא, שבו כל שר מלך ואין איש שיפצה פה, אצל נתניהו בדיוק להפך. שלטון ריכוזי, מתערב ולפעמים אף כופה, השרים הוותיקים מכירים זאת כבר היטב. ללא עוצמה פוליטית, אין אפשרות לעמוד מולו ולמנוע ממנו לבחוש בנעשה במשרדיהם. יש אולי שר אוצר, אבל יש גם שר־על לענייני כלכלה. יש גם שר ביטחון, אבל יש שר־על לענייני ביטחון. נתניהו לא היה שר הבריאות, אבל הוא שהביא את החיסונים. ואת הסגרים.
השותפים הפוליטיים ראו את התנהלות הממשלה היוצאת ומכירים היטב את נתניהו, והיו רוצים לקבל גם וגם: גם שלטון ימין בראשותו, אבל גם אחריות ביצועית מוחלטת למשרדיהם. לצערם אין כזאת אפשרות. נתניהו והימין הם עסקת חבילה. לכן איתמר בן גביר דורש סמכויות מיוחדות וחוק מיוחד לשר הבט"פ. לכן סמוטריץ' מתעקש על המינהל האזרחי. כך גם לגבי יהדות התורה וש"ס. זו הסיבה שהמשא ומתן מקרטע. ככל שהם דורשים עצמאות, כך מתקשה נתניהו לשחרר. בתפיסתו, רק הוא יידע לתמרן בין קידום מדיניות ימין לבין זעקות מערכת המשפט או האמריקנים. הוא צריך את המושכות. האחרים, לדעתו, יאבדו שליטה. בסוף האחריות היא עליו. גם הממשלה כולה קרויה על שמו: ממשלת נתניהו. הוא יתברך בהצלחתה, ויבוש בכישלונה.
זה לא אומר שהוא בהכרח צודק. שלוש שנים הולכים איתו יד ביד חברי הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה, כולל למדבר הפוליטי של ממשלות מעבר, בחירות שלא נגמרות ולבסוף גם אופוזיציה. די בזה כדי להעניק להם מעט יותר קרדיט ממה שהוא מאפשר כעת.
אלא שיש כנראה גבול למה שהוא מסוגל לתת. בייחוד כאשר בתקשורת החלו להציג את הממשלה הנכנסת כממשלת קיצונים שתשלוט בליכוד ובנתניהו, במקום להפך. נתניהו, שרצה תחילה להקים ממשלה בתוך שבוע, הבין שמכירת חיסול הפעם, כמו שהתרגל לעשות בעבר, תשאיר אותו מנוטרל וחסר סיכוי לעמוד מול ראשי מפלגות שיסבכו אותו עם אמריקה, וגרוע מכך עם מערכת המשפט, שנכון לעכשיו הוא נתון לחסדיה. כדי להתמודד עם השוויון בין הגושים - הליכוד 32 וכל השאר 32, מיהר לקחת לצידו את אריה דרעי, להודיע כי הוא הראשון ברשימה, ולעשות הפרד ומשול ליתר.
זה הצליח בהתחלה, אבל בשלבים מאוחרים יותר רק סיבך את המצב. תחילה בדרישה של סמוטריץ' לביטחון, שבאה בהמשך ישיר לדרישה של דרעי לקבל את האוצר. בהמשך התברר כי המפתח שנקבע לדרעי, שטוב גם לליכוד, הרבה פחות טוב ליהדות התורה, שבאו הפעם בדרישה חדשה: סגני שרים ללא שר מעליהם. בממשלות קודמות הסתפקו באחד כזה. הפעם לא פחות משלושה. כל תיק כזה שנתפס נגרע למעשה מהליכוד, הזירה הבאה של נתניהו להתמודדות.
הן ביחס לבכירי הליכוד והן ביחס למערכת המשפט, הכיוון שאליו יוביל נתניהו את הממשלה הבאה אינו נהיר עד הסוף. בליכוד - האם ינסה לקרב את הממורמרים או להפך, לנקום בהם. וכך בכירי מערכת המשפט - האם ינסה לאפשר לשותפים להשתולל כדי להיות מושיע המערכת, או שימי הדיבורים היפים הסתיימו והמתקפה הישירה מתחילה.
ישראל כ"ץ, דוד ביטן ודודי אמסלם מחכים לראות מה יעלה בגורלם: האם נתניהו יפעל לקרב אותם או להפך. במילים אחרות, האם בקדנציה הזאת יוסיף נתניהו לרשימת אויביו חברי כנסת נוספים שעשויים להיות הגדעון סער, הזאב אלקין, הבוגי יעלון (והרשימה עוד ארוכה־ארוכה) הבאים.
כלב נובח שאינו נושך
מה שמנחה את נתניהו יותר מכל בבואו לטפל במערכת המשפט הוא הרבה פחות דרישות הימין, השותפים הפוליטיים והמצביעים בקלפי, והרבה יותר המשפט המתנהל נגדו במחוזי בירושלים. מי שעשוי למצוא את עצמו במדים כתומים לתקופה ממושכת זה הוא ולא הם, ולכן ההערכה היא כי השינויים במערכת המשפט ייגזרו מהערכתו מה ישרת אותו יותר במשפטו: האם להיות כלב נובח שאינו נושך, לאפשר לכולם לאיים, לקדם חוקים, להתבטא בחריפות, אבל בסוף למצוא פשרות ונוסחים שהשופטים יוכלו להתמודד איתם, אולי אפילו להיפגש מעת לעת עם נשיאת העליון הנוכחית ועם הנשיא לשעבר, ברק, האורקל המשפטי העליון. האופציה השנייה היא לנצל את העובדה שהכוח הפוליטי לצידו ולהסיר את הכפפות. אם להעריך על פי ניסיון העבר, נתניהו ילך בוודאות לאפשרות הראשונה. אולם אם יגיע למסקנה שאפשר יהיה להימלט בדרך זו או אחרת מהמשפט באמצעים כוחניים, סיכוי מסוים שילך על האופציה השנייה.
בתוך יוזמות הליכוד שפורסמו השבוע הבטיחה מי שתהיה מפלגת השלטון לקדם חוק, שבמסגרתו היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה ימונו למשרות אמון. כפי ששינוי מעמד בית המשפט מול הכנסת נדרש בחקיקה בשל תאבונה של מערכת המשפט שלא ידע שובע, כך גם שינוי זה נדרש לאחר שמערכת המשפט ניפחה את מעמד היועמ"שים למעמד של מחליטי־על.
המצב שבו שר שנכנס לתפקידו צריך להתפלל שייפול על יועמ"ש שמינה קודמו, שיוכל להסתדר איתו ולא יתקע מקלות בגלגליו, הוא מצב הזוי. השר הוא שנבחר לקדם מדיניות, ולא הפקיד. כל עוד היועץ היה רק מייעץ, לא היה נדרש שום שינוי. אבל כבר מזמן הפכו היועצים את עצמם למחליטים. הגדיל לעשות היועץ המשפטי לממשלה האחרון מנדלבליט, שקבע כי החלטות היועמ"ש מחייבות, לא פחות. ואחרי שאמירה כזאת נשמעת, לדרג המבצע כבר אין הרבה ברירה, אלא לשנות את החוק, ולהראות ליועצים שהפכו למחליטים את הדלת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו