מלחמת העצמאות: הקמת הממשלה החדשה מסתבכת

ירושה לא פשוטה הותירו חברי הממשלה היוצאת לזו הנכנסת. הם הקדיחו את התבשיל, אולם מחליפיהם ייאלצו לאכול ממנו. שני "מוקשים" בינלאומיים בקנה מידה חסר תקדים, שעלולים להשפיע דרמטית על יחסי החוץ של ישראל, יעמדו בראש סדר היום המדיני של נתניהו ושריו החדשים: ההחלטה באו"ם על חקירת ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, והחלטת הסוכנות הפדרלית בארה"ב לחקור את פרשת הרג העיתונאית שירין אבו־עאקלה. הספק לא רע ליאיר לפיד ולראשי מפלגות השמאל שבקואליציה, שכבר שנים מזהירים כי נתניהו יביא להרעת היחסים עם ארה"ב ועם העולם. בסוף זה קרה במשמרת שלהם. הם או־טו־טו נוטשים את הזירה, ומי שייאלץ להביא את הפתרון הוא נתניהו.

זאת, נוסף כמובן על משבר כלכלי ומשבר ביטחוני. הפיגוע הקטלני סמוך לאריאל, רגע לפני השבעת הכנסת, הוא לדאבוננו חלק ממציאות יומיומית בחודשים האחרונים, ונראה כי תיאבונם של המחבלים רק הולך וגדל. התוצאה הפעם היתה טרגית וקשה מנשוא, אולם הניסיונות והמוטיבציה נמצאים במרחב מדי יום בחודשים האחרונים. המדיניות הממשלתית, בהובלת בנט, ואז לפיד, יחד עם בני גנץ, היא בעיקר אוזלת יד וקונספציה שגויה של חיזוק אבו מאזן, במקום להכניס אותו ואת הרשות שלו לרשימת ארגוני הטרור.

החשש הגדול בימין הוא שהאיום הדיפלומטי יביא להרעת המצב בשטח. במקום יד תקיפה ולחימה עיקשת בטרור בשטחי יו"ש, ריסוק הרשות תומכת המחבלים מרמאללה, הגדלה משמעותית של היקפי הבנייה היהודית ביו"ש והריסה מאסיבית של בנייה ערבית לא חוקית בשטחי B ו־C - היד תהיה רופסת בהרבה. כנועה. מחפשת לרצות. המגעים עם ארה"ב על ביטול חקירת ה־FBI עלולים להניב ויתורים מפליגים בשימוש בכוח, הנחוץ כל כך במציאות הביטחונית הנוכחית, שלא לדבר על הכשרת ההתיישבות הצעירה ומתן אישורי בנייה ביו"ש, דברים שעליהם סמוטריץ' ובן גביר התחייבו לבוחריהם בכל הזדמנות אפשרית.

שלא לדבר על הקושי של נתניהו למנות את סמוטריץ' בעת הזאת לשר ביטחון. לא מספיק שהוא עצמו לא רוצה, עכשיו גם האמריקנים מטילים וטו. זה כמעט בלתי נתפס, אבל בתוך הפלונטר הפוליטי של ישראל בשנת 2022, 74 שנים אחרי שהכריזה כביכול על עצמאות, ממשיכה מדינת ישראל להיות נתונה ללחצים ולבחישות של מחלקת המדינה האמריקנית כמו רפובליקת בננות שזה עתה נוסדה.

החשש בימין קיים בעיקר בשל התנהלות עבר של נתניהו, אשר אף שהראה פעמים רבות כי הוא מסוגל לעמוד בלחצים כאשר הדבר חשוב לו, הוא גם לימד שאין לו בעיה להתקפל כמו אוריגמי כשהוא סבור שהדבר נדרש. הם, השותפים הפוליטיים, רוצים הישגים מהירים, ביד תקיפה ובאצבע קלה על ההדק כפי שהבטיחו, אבל איש מהם לא סגור היכן ממוקם נתניהו על הסקאלה שבין עימות צבאי ביו"ש לעימות דיפלומטי עם ממשל ביידן.

לא ברור עדיין איך תהיה ההתמודדות בעתיד, אולם כבר עכשיו אפשר להצביע על כשלי העבר. הממשלה היוצאת - שיו"ר הכנסת בנאום פרישתו בטקס השבעת הכנסת הספיק לקונן על כך שלא קיבלה הכרה מצד האופוזיציה - לא באמת תפקדה כממשלה פעילה. כמו שהיה בה ריבוי מפלגות, כך היה בה ריבוי סמכויות. כל שר מלך, וכל ראש מפלגה אדון לעצמו. זו ממשלה ששידרה חולשה מרגע הקמתה, ויש לראות את התגברות הטרור והלחץ הבינלאומי כהמשך ישיר לכך.

גם הקונספציה, שיאיר לפיד נתן לה ביטוי עוד בטרם נכנס לתפקידו כראש הממשלה, כי את המחלוקות בין ישראל לארה"ב פותרים בחדרים סגורים ולא בנאומים בטלוויזיה או בקונגרס, קרסה על קרקע המציאות. במשך שבועיים יודעים לפיד וגנץ על חקירת ה־FBI, אולם מאמציהם למנוע את קיומה העלו חרס.

כעת יהיה על נתניהו להסיט לגמרי את הספינה. בנאומיו הרבים סיפר איך הפך את ישראל למעצמה כלכלית וצבאית שהביאה את כל העולם להכיר בכוחה ולרצות לרקום עימה קשרי ידידות ובריתות. הוא הצליח במשימה, במיוחד בקדנציה האחרונה עם חתימת הסכמי השלום עם מדינות ערב, אבל נראה כי האתגר האמיתי הוא זה שיונח לפתחו כעת עם כניסתו לתפקיד מחדש. הפעם טראמפ איננו. הדרך הפעם להחזרת ישראל לנתיב העוצמה תעבור כנראה דרך עימות בלתי נמנע עם ארה"ב. אם נתניהו בנוי לזה או לא, יגלו שותפיו רק בשבועות הבאים.

מי שווה יותר

בתמונה המסורתית של ראשי הסיעות בטרקלין שאגאל שבמשכן הכנסת אחרי השבעתה, עמדו נתניהו וסמוטריץ' זה לצד זה. סמוטריץ' לחש משהו לנתניהו כשבת־שחוק רחבה על פניו, נתניהו נראה משועשע והגיב בחיוך רחב גם הוא. אולם אין דבר רחוק יותר מהמציאות שתיארה התמונה הפסטורלית הזו. רק דקות קודם לכן, כשנתניהו עוד היה בחדרו, שפך את כל מררתו וזעמו על סמוטריץ', שבעיניו עושה לו מה שעשה לו בפעם הקודמת, כשמנע ממנו להרכיב ממשלה הנשענת על תמיכת רע"מ מבחוץ. לדברי עדי שמיעה, הדברים שנתניהו אמר על סמוטריץ' היו כה קשים, שאם היו מוקלטים - היו דבריו של סמוטריץ' על נתניהו מההקלטה ההיא ("שקרן בן שקרן") נשמעים פתאום רפים וחיוורים, על גבול המחמאה.

באותן שיחות אמר נתניהו שלא ייתן את תיק הביטחון בשום אופן לסמוטריץ', יתהפך העולם. את האוצר היה מוכן לתת, אבל הוא כרגע בידיו של דרעי שדורש אותו. אחרי ההשבעה נפגש עם סמוטריץ' אבל לא נרשמה פריצת דרך אמיתית.

היה מי שנזכר השבוע באירוע דומה כשנתניהו הרכיב את הממשלה ב־2009. הימין קיבל אז 65 מנדטים, כשאחת המפלגות היתה האיחוד הלאומי, הגלגול הקודם של הציונות הדתית של סמוטריץ'. כדי להכשיל את ציפי לבני בהרכבת ממשלה אחרי התפטרות אולמרט, סגר נתניהו הסכם קואליציוני חשאי עם ש"ס, עוד לפני הבחירות, וכתנאי להפלת הממשלה. ההסכם נחתם, והבחירות יצאו לדרך. אחריהן דרש נתניהו לכבד את ההסכם, שבמסגרתו קיבלו ש"ס ארבעה תיקים ובהם תיק השיכון.

יעקב כץ (כצל'ה), יו"ר האיחוד הלאומי, לא ידע על הסיכום עם ש"ס ותבע את השיכון לעצמו. בליכוד הסבירו לו שזה בלתי אפשרי. לא יכלו לספר לו על ההסכם החשאי, אבל הודיעו לו שדרישתו לא על הפרק ושיחפש תיק אחר. כצל'ה התעקש. השיח בין הצדדים עלה לטונים גבוהים. נתניהו הורה לצוות המו"מ ללכת איתו עם כל מה שהוא רוצה, אבל על השיכון, שהובטח לש"ס, לא לוותר אפילו במחיר פיצוץ.

לפגישת המו"מ ביום חמישי הגיע כצל'ה והתיישב מול זאב אלקין וגדעון סער, נציגי נתניהו, כשהוא חדור רוח קרב, והודיע שלא יוותר בשום אופן על השיכון. סער הישיר מבט ואמר לו: ואם אני אגיד לך שההתעקשות שלך תביא ברגע זה לפיצוץ המו"מ, תמשיך להתעקש? - כן, השיב כצל'ה. סער סגר את הקלסר שהיה מונח לפניו על השולחן, הביט בכצל'ה שוב ואמר לו: אם כך, אנחנו מפסיקים את המו"מ ומרכיבים ממשלה בלעדיכם. השניים יצאו מהחדר, מותירים את כצל'ה ההמום לבד. במוצ"ש התחילו את המגעים עם אהוד ברק וביום ראשון חתמו. העבודה היתה בפנים, האיחוד הלאומי נשארה בחוץ. את כצל'ה בינתיים החליף סמוטריץ'. מה ששאלו את עצמם רבים השבוע הוא אם את אהוד ברק יחליף בני גנץ.

מי שסיבך לא מעט את הסיפור הוא דרעי. כל עוד ימשיך להתעקש על האוצר - הפלונטר לא ייגמר. הבעיה היא שדרעי רואה את עצמו כשותף הבכיר ביותר עם 11 מנדטים, לעומת סמוטריץ' שרק עם 7 מנדטים. זה לא משכנע את סמוטריץ', שרואה את עצמו מנהיג מפלגה עם 14 מנדטים, כולל עוצמה יהודית, מה שאומר שהשותף הבכיר ביותר בקואליציה זה הוא. אם דרעי באוצר, הוא אומר, אז אני בביטחון. יו"ר ש"ס, המציג את עצמו כשותף נאמן של נתניהו, היה אמור לראות מה קורה בגזרת סמוטריץ' ולהבין שהוא צריך לוותר, לקחת את הפנים. אולי אפילו להרחיב לו סמכויות ויחידות סמך למשרד גדול, עתיר תקציב ורב השפעה, ולתת לסמוטריץ' את האוצר. אבל נכון לעכשיו דרעי מתעקש.

בניגוד לדה־לגיטימציה ולהתערבות האמריקנית הבוטה, סמוטריץ' ראוי להיות שר הביטחון כמו כל אחד אחר. יתרה מכך, די בלחץ האמריקני נגד מינויו כדי להשביעו מייד לתפקיד ולהראות ליושב בבית הלבן מי הבוס בירושלים. אלא שהתמיהה על רצונו לשמש בתפקיד נובעת מהסיבה הפוליטית הכרוכה בכך, ואם הוא משוכנע שבאמת יוכל להצליח בו. כי מרגע שייכנס לנעליו של גנץ, כל הצרות הביטחוניות ייפלו עליו. כל פיגוע, כל תקרית ביטחונית, כל חייל שיהסס לשלוף את הנשק - יבואו אליו בטענות שהבטיח ולא קיים, שידיהם של חיילי צה"ל עדיין קשורות במשמרת שלו.

כל בית בלתי חוקי שנבנה בשטח C, כל עוד ח'אן אל־אחמר עומדת על תילה, וכל עוד מת"ע (מועצת התכנון העליונה) של ההתנחלויות לא מתכנסת, ייתפס הוא כאשם. יותר ממה שנתפס היום בני גנץ או שייתפס שר ביטחון אחר שיתמנה מהליכוד. הסיבה היא כי הוא הבטיח. על זה הוא רץ בבחירות. זה היה הדגל שהניף. לכן התוצאות יהיו רשומות על שמו, ולא פחות - הכישלונות. אם הוא סבור שיוכל לצלוח את האתגר ולהישאר בחיים, כלומר בחיים הפוליטיים - שבוחריו יריעו לו, שימשיך להתעקש על הביטחון. אם לא, מוטב שיוותר. הציפיות ממנו פשוט גבוהות מדי, כך שאין הרבה סיכויים שלא יאכזב.

יותר מזל משכל

שורה ארוכה של טעויות פוליטיות, חוסר ניסיון ועמוד שדרה פריך במיוחד הביאו את בני גנץ לכנסת החדשה עם שישה ח"כים נאמנים בלבד, כולל אותו. מכחול לבן הגדולה, שהצליחה לאתגר את הליכוד, להיות לרגע המפלגה הגדולה בכנסת ואפילו ליטול מחצית מהשלטון מנתניהו, נותרו גנץ וחמישה מקורבים: פנינה תמנו־שטה, חילי טרופר, מיכאל ביטון, אורית פרקש ואלון שוסטר. דווקא איתן גינצבורג, מהנאמנים שבין חברי המפלגה, נשאר בחוץ מכוח ההסכם שחתם גנץ עם גדעון סער לפני הבחירות.

גנץ הביא מזל בעיקר לאחרים והרבה פחות לעצמו. מי לא חגג עליו? יאיר לפיד, נתניהו, בנט שעקף אותו בסיבוב, סער שהוציא ממנו חצי סיעה, ואפילו איזנקוט שקיבל כרטיס כניסה לכנסת על גבו

הבחירות לא הניבו את התוצאה המיוחלת כשסער, כמו גם איזנקוט, לא תרמו מאומה לאלקטורט של המפלגה והותירו את גנץ באופוזיציה, ללא תפקיד ותואר, וגם ללא סיעה, במה שנראה כמו דרכו האחרונה בפוליטיקה הישראלית. בצבא היה גנץ המזליקו של לובשי המדים. את דרכו לצמרת עשה לא בשל כישרונו או יכולותיו, אלא רק כי עבר שם במקרה. השיא היה כשמונה לרמטכ"ל אחרי שהממשלה אישרה כבר את מינויו של יואב גלנט, ונאלצה לחזור בה בעקבות פרסום על שביל לא חוקי שבנה בחצר ביתו.

אלא שמאז שהגיע לפוליטיקה הביא גנץ מזל בעיקר לאחרים והרבה פחות לעצמו. מי לא חגג עליו? יאיר לפיד שהגיע בזכותו למעמד שלטוני אחרי שאיחדו כוחות, נתניהו ששרד עוד כמה חודשים בתפקיד מבלי להעביר לו את חלקו בהסכם הרוטציה, נפתלי בנט שעקף אותו בסיבוב והתמנה לראש הממשלה עם 6 מנדטים, גדעון סער שהצליח להוציא ממנו חצי סיעה, ואפילו איזנקוט שקיבל כרטיס כניסה לכנסת על גבו, בלי לספק את הסחורה.

סער לא סר למרותו של גנץ, ומהר מאוד יתחיל לנהל את אנשיו בהתאם לרצונו. סער הוא זה שהפלת הממשלה הנוכחית רשומה בעיקר על שמו. ההתעקשות שלו לקבוע כי אם לא יעברו תקנות יו"ש "אין לממשלה זכות קיום", היתה הלבנה הראשונה שהוצאה מהחומה ושאחריה הכל כבר התמוטט. עכשיו צריך יאיר לפיד, אם הוא מעוניין לשמור מעט על כבודו כראש האופוזיציה הנכנס, לרסן את סער, כמו גם את יתר המרכיבים והפירורים של האופוזיציה החדשה, לאיזשהו שיתוף פעולה שיביא להתגברות על השטנה והעוינות שכולם חשים כלפי כולם, ולהצליח לאתגר במשהו את הממשלה, שכעת נראה כי אין הרבה סיכוי לעצור אותה.