הניצחון שלו, הדרישות שלהם: נתניהו מגלה שהרכבת ממשלה איננה משחק ילדים

כל יום שעובר, שבו בנימין נתניהו לא נכנס למשרד ראש הממשלה ולמעון הרשמי ברחוב בלפור, נחשב בעיניו ליום מבוזבז. שנה וחצי חיכה באופוזיציה. קודם לכן שנה וחצי כראש ממשלת מעבר. שלוש שנים שבהן יכולת קבלת ההחלטות המלאה ניטלה ממנו. והתפקיד שאליו ייכנס בקרוב כבר מדגדג לו בקצות האצבעות. הוא כבר לא יכול להתאפק. מצידו אפשר לדלג על כל הפרוצדורות של הסכמים קואליציוניים וקווי יסוד. העיקר להיכנס כבר.

יממה אחרי הבחירות שקל נתניהו לדלג אפילו על שלב ההליכה אל נשיא המדינה. על פי החוק, אחרי הבחירות מתייעץ הנשיא עם ראשי המפלגות, ואז מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על המועמד בעל הסיכויים הגבוהים ביותר. אבל נתניהו לא רצה לחכות. לא שהיה חשש או סיכוי שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על אחר; אבל הטקסיות, המפגשים המצולמים, ואז הטלת המנדט - גוזלים ממנו זמן שלטון יקר, כך חשב.

הפתרון ששקל היה לקצר את הכל באמצעות פרוצדורה חוקית אחרת: ביום השבעת הכנסת, מייד אחרי שחברי הכנסת החדשים נכנסים לתפקידם, להחליף את יו"ר הכנסת המכהן מיקי לוי בח"כ מהליכוד, ולהוביל הצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבית בממשלה היוצאת והחלפה מיידית של יאיר לפיד בנתניהו. עד כדי כך היה לחוץ להיכנס לתפקיד בלי לאבד רגע.

הרעיון נגנז, אבל לא הלהיטות. במהלך פגישות המשא ומתן שקיים עוד לפני הטלת המנדט, ניסה נתניהו לשכנע את שותפיו לוותר על הסכמים ארוכים ומפורטים שיגזלו זמן, ולסכם רק על התפקידים ועל כמה קווי יסוד כלליים כדי להשביע ממשלה כבר ביום שלישי - יום השבעת הכנסת. תבינו, אמר לראשי המפלגות, בכל יום שעובר הם יכולים לבצע מחטפים. הבטחנו לבוחרים שלנו שנרחיק אותם, ועלינו לעשות זאת כמה שיותר מהר.

השותפים שמעו אבל לא ממש התלהבו. מבחינתם, המשמעות של הכתרת נתניהו לראש ממשלה בלי שסוכמו תביעותיהם, היא שהם עכשיו יצטרכו לרוץ אחריו במקום שהוא יחזר אחריהם. בזה אחר זה שללו את האפשרות, אבל אז הגיע רעיון נוסף. לא לוותר לגמרי על קווי יסוד ועל הסכם קואליציוני בסיסי, אבל כן לדלג על הסכמים עם עשרות ומאות סעיפים ולהסתפק בקווי מתאר כלליים. מה ששכנע את השותפים להסכים למהלך הוא התקציב המתקרב. נתניהו לא יוכל למרוח אותם גם אחרי השבעת הממשלה, ומה שלא יסוכם עד ההשבעה - יסוכם עד התקציב.

לנתניהו אג'נדה כלכלית ברורה. הוא חייב שליטה, במיוחד במשבר חמור כמו זה שהותירה הממשלה היוצאת, מה שאומר שהאוצר נשאר בידי הליכוד. לצערו כי רב, זה כנראה לא עומד לקרות. בצר לו היה מעדיף לראות בתפקיד את אריה דרעי ולא את בצלאל סמוטריץ', אבל הוא יודע כי המחיר לכך יהיה גבוה.

אם דרעי מקבל את האוצר, סמוטריץ' יהיה חייב לקבל את הביטחון. זה אומר ששניים משלושת התיקים הבכירים יוצאים מידי הליכוד. לתת לדרעי את תיק הפנים יאפשר לנתניהו לשמור על שני תיקים בכירים בליכוד, אבל במחיר של מינוי סמוטריץ' לשר האוצר או לשר הביטחון. עד כה נתניהו לא החליט איזו אופציה גרועה יותר.

מבחן אומץ

בשנים האחרונות הפך העניין המשפטי לנושא חם בשורות הימין. עד אז עסקו בו בעיקר במפלגות החרדיות, כבר בשנות ה־90 עם הפגנת החצי מיליון נגד בג"ץ, ונציגי המתנחלים שטוענים לרמיסת זכויותיהם כבר זמן רב בידי בית המשפט העליון.

בליכוד ובשאר המפלגות, למעט כמה ח"כים בודדים, הנושא כמעט לא דובר. בכל ממשלות נתניהו מ־2009 לא חלה כל התקדמות בתחום זה, וההשתוללות של בג"ץ - כפי שמגדירים אותה בימין - התגברה ושברה שיאים.

הטוויסט בעלילה התרחש עם פתיחת חקירות נתניהו. ככל שאלו התקדמו, ואחריהן המלצות המשטרה, השימוע אצל היועמ"ש והגשת כתב האישום, וככל שבאופוזיציה חיבקו את המערכות הפועלות נגד נתניהו - כך נסדקה חומת ההגנה הפוליטית שעטפה את גורמי אכיפת החוק. כל עוד נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה, נהנתה המערכת מחסינות שהעניקו לה פוליטיקאים מהצד השני. תחילה כחול לבן, שהיתה חלק מהקואליציה ובעלת זכות וטו, ובהמשך ממשלת בנט־לפיד שהמשיכה להדוף כל ניסיון לגעת במערכת.

פסקת ההתגברות תשנה לגמרי את יחסי הכוחות שבין הכנסת לבין בית המשפט. הטענה כי חוק מסוים "אינו חוקתי" לא תעמוד עוד. לכנסת תהיה סמכות לחוקק חוקים שכאלה, ובית המשפט לא יוכל להתערב עוד

צחוק הגורל הוא שרק תקווה אחת נותרה למערכת המשפט אחרי מערכת הבחירות האחרונה. נתניהו שמה. שותפיו הקואליציוניים כבר בוערים. לא מוכנים לשמוע על פחות מפסקת התגברות. וזוהי מבחינתם רק ההתחלה. רצונו של נתניהו לסגור ממשלה עם תפקידים ובלי פסקת התגברות מוסכמת עורר אצלם את החשש כי גם המשפט נגדו וגם התבטאויותיו המיליטנטיות כלפי המערכת בשנים האחרונות - כמו "לחקור את החוקרים" - והיד החופשית שהעניק לאמיר אוחנה לטלטל את המערכת, לא מלמדים על שינוי כיוון אמיתי מצידו.

שותפיו של נתניהו חוששים כי הוא לא בכיוון של יציאה ממשבצת "המגן הגדול ביותר" של מערכת המשפט, כפי שאמר עליו אהרן ברק. וככל שניסה נתניהו להתחמק מאמירות ברורות לגבי פסקת ההתגברות, כך הלכה הדרישה מצד החרדים והציונות הדתית והפכה אולטימטיבית יותר ונחרצת יותר. כבר עכשיו ברור שלא משנה כמה ההסכמים הקואליציוניים לפני הקמת הממשלה יהיו רזים ומצומקים, פסגת ההתגברות תופיע בהם בכל מצב ובכל מקרה.

ומי שהביא זאת על עצמו, זה בעיקר בג"ץ. המגיפה של פסילת החוקים והזלזול בכנסת הפכה מזמן ממארת ונטולת שליטה. רק לאחרונה העז בית המשפט להרשות לעצמו לדון בחוקיותו של חוק יסוד (חוק הלאום), דבר שמעולם לא קרה, וכן לפסול פעם אחר פעם את חוק הגיוס, ולא לאפשר לכנסת לומר את דברה מבלי שתופרע בעבודתה העיקרית - לחוקק חוקים למדינת ישראל.

פסקת ההתגברות תשנה לגמרי את יחסי הכוחות שבין הכנסת לבית המשפט. הטענה כי חוק מסוים "אינו חוקתי" לא תעמוד עוד. לכנסת תהיה סמכות לחוקק חוקים "לא חוקתיים", ובית המשפט לא יוכל להתערב עוד. בניגוד לנטען, אין זו סכנה לדמוקרטיה אלא תיקון לה. לישראל אין חוקה, ולא בכדי. ועד שתהיה, אם בכלל תהיה אי פעם, הטיעון כי חוק "אינו חוקתי" לא באמת מחזיק מים.

מתפרקים לגורמים

עד כדי כך גדול החשש במחנה נתניהו מכך שלא יעז לגעת במערכת המשפט, שהשבוע החלה ספקולציה עקשנית לטעון שהוא יעדיף ברגע האחרון להתנער משותפיו וללכת לממשלת אחדות. אפילו הכחשתו של הנשיא יצחק הרצוג כי פעל להקים ממשלת אחדות, יוחסה לנתניהו. כי מיהו זה שהפיץ את המידע שהרצוג פועל להקים ממשלת אחדות, אם לא נתניהו? דבריו של בני גנץ, שמצא לפתע הזדמנות לפרגן לראש הממשלה הבא על כך שיטפל כראוי באיראן, גרמו גם הם לכמה אוזניים להזדקף.

נכון לעכשיו, זה לא יקרה. במצב רגיל לנתניהו תמיד טוב שיהיה גורם מתון ממנו, כזה שעליו אפשר יהיה להטיל את האחריות. על אהוד ברק הפיל את הקפאת הבנייה ביו"ש. על יאיר לפיד וציפי לבני את המשא ומתן עם אבו מאזן. על משה כחלון את החידלון מול בג"ץ. גם הפעם היה נתניהו ככל הנראה מעוניין שיהיה לו גורם כזה. כרית סיכות של הימין. אבל האופן שבו הסתדרה המערכת הפוליטית בשלוש השנים האחרונות לא מאפשר זאת. היום כל אחת מהמפלגות שייכת למחנה רק־ביבי או רק־לא־ביבי. אין נישואי תערובת. אין מפלגות אמצע. כך תיראה גם הקואליציה.

בצד השני בינתיים מלקקים את הפצעים. השרים נערכים לעזיבה קרובה של משרדיהם, וכמה חברי כנסת נפרדו השבוע לגמרי ממושבם במליאה. מצב הרוח בקרשים, וכולם בעיקר מלאי אשמה - על יאיר לפיד, על השותפים האחרים ועל כל העולם ואשתו.

מצעד הממליצים לנשיא המדינה העניק הצצה חטופה למה שעומדת להיות התנהלות האופוזיציה בחודשים הקרובים, אולי בשנים הקרובות. מלבד יש עתיד, רק מפלגת העבודה תמכה בלפיד לראשות הממשלה, בעוד כל יתר שותפיו לא חשבו בכלל להביע תמיכה בו. לא אביגדור ליברמן, לא בני גנץ, וגם לא הח"כים הערבים שלפיד ראה בהם שותפים פוליטיים לגיטימיים. איש מהם לא המליץ על לפיד, ואיש לא יראה בו סמכות לנהל את האופוזיציה.

אולם בעוד הוא, לפיד, יכול להתנחם בכך שלפחות במפלגתו ימשיך לשבת לבטח - במפלגת העבודה הולכת מרב מיכאלי ומתקרבת לליל הסכינים הארוכות המסורתי, שכבר מתכננים לה חבריה.

השם החם ביותר הוא איתן כבל. שמו של מי שהיה חבר כנסת שנים רבות, ואף שימש מזכ"ל המפלגה, ולאחרונה מאז עזב את הכנסת הפך לפרשן מבוקש באולפנים, נישא מאז הבחירות בפי רבים מחברי המפלגה כמי שמסוגל להוביל תהליך להדחתה של מיכאלי ואף לרשת את מקומה. כבל עצמו אומר כי מוקדם מדי וכי מדובר בשמועות לא מבוססות, אולם לא מכחיש שקיבל פניות רבות מצד פעילים בכירים, הסבורים שעליו להוביל מהלך להחלפת יו"ר המפלגה כמה שיותר מהר.

אם מיכאלי תוחלף, תהיה זו שוב ראש מפלגה שגם שינויי החוקה הרבים, ביצור מעמד היו"ר, מינוי מקורבים וצירוף אלפי מלחכי פנכה לוועידה, לא יעמדו לטובתה. מיכאלי לא תוכל להאשים את הפעילים ואפילו לא את לפיד, אלא רק את עצמה. בשנותיה כיו"ר לקחה את מפלגת העבודה לשוליים שבשוליים. הפמיניזם הרדיקלי, הבוז למסורת היהודית, הלהט"ביזם והפרוגרסיביזם מדברים לפלח אוכלוסייה מסוים, קטן ומצומצם - אמנם רועש, אבל שולי מספרית. גם היהירות שליוותה את החלטתה שלא להתאחד עם מרצ, למרות תחנוניה של זהבה גלאון והפצרותיו של לפיד, יעמדו לה כעת לרועץ.

כדורגל כהלכה

כל המשנה - ידו על התחתונה, כך הסביר סמוטריץ' את מכתבו בעניין משחקי הכדורגל בשבת. משחק שתוכנן ל־18:00, אחרי צאת השבת, הוקדם בשעתיים, וככל משחק הנערך בשעה כזו הוא גורם לחילול שבת המוני, גם מצד השחקנים וגם מצד האוהדים והצופים.

ישראל היא לא מדינת הלכה, ואף אין יסוד לחשוב שהדבר ישתנה גם בממשלה הנכנסת, אבל משחקי הכדורגל בשבת הם, לדעת רבים, מחדל מתמשך. העובדה שיש ענף שהוחרג מחוק עבודה ומנוחה, ולא באמצעות חקיקה אלא רק בשם איזו "מסורת" מימיה הראשונים של המדינה, לא באמת יכולה היתה להחזיק מים במציאות המשפטית הנוכחית, אלמלא היו כל המעורבים בדבר חוששים בכל מאודם לעסוק בו. מראש הממשלה ועד היועמ"ש.

גם כעת איש לא היה נדרש לסוגיה, כולל סמוטריץ' עצמו, אם לא היו מחליטים בהנהלת הליגה לגעת בלוח המשחקים ולייצר עוד מחללי שבת על לא עוול בכפם. המשחקים בשבת, לטענת המתנגדים להם, הם כפייה. רבים מאוד משחקני הכדורגל בליגות העליונות הם מסורתיים שהיו רוצים לשמור שבת, לו הדבר היה ניתן להם. איש לא חושב להגביל קבוצות ושחקנים שכן מעוניינים, אבל לכל הפחות לאפשר להימנע ממשחקים בשבת למי שמעוניין בכך. אם לא לשחקנים פרטיים, אז לכל הפחות לקבוצות.

מלבד בית"ר ירושלים, שלגביה יש מסורת של אי קיום משחקי בית בשבת, שאר הקבוצות לא יכולות לדרוש ולקבל הסדר דומה. ואין סיבה אמיתית שלא לשנות זאת.