השמאל ושברו: איך הגיע השמאל הציוני לשפל הנמוך בתולדותיו, ולאן הוא יכול להמשיך מכאן

רגע אחרי היוודע תוצאות הבחירות, התמלאה תיבת הספאם במיילים של חברי העבודה ומרצ, בשלל מכתבי תמיכה מחברי המפלגה שמבקשים לעודד את רוחם של המצביעים ש"הדרך בכל זאת מנצחת ותמיד תנצח". צריך לדעת להיבנות מההפסד ולהפיק לקחים לפעם הבאה, הסבירו. ספק כמה קנו את הסחורה הזו. התחושה היתה של מודעת אבל שנשלחה בתפוצת נאט"ו.

קריסתן של מרצ ומפלגת העבודה, לצד התבוסה הכללית שנחל "מחנה השינוי", הולידו געוואלד מסוג חדש. געוואלד בדיעבד. הפעם לא כדי לקושש עוד כמה קולות בקלפי, אלא בעיקר כדי להציל את הרעיון כולו לפני שהוא נעלם מהשיח הפוליטי המקומי.

באוויר אכן מרחפת שאלה קיומית: האם השמאל הישראלי חווה נקודת שבר שאין ממנה תקומה, או שמא הכישלון הנוכחי הוא חלק ממגמה גלובלית, שמגיעה עתה גם לישראל. במילים אחרות: האם אנחנו בעוד נקודה על הרצף שידע מורדות ועליות, או שאולי צודקים השמאלנים בפסימיות שלהם, ואכן מדובר בקו פרשת המים שמחייב בחינה מחודשת של הרלוונטיות ושל עצם קיומו של המחנה.

להיות עם, להרגיש בלי

אדם רז, היסטוריון ועורך "תלם - כתב עת לשמאל ישראלי" מבית קרן ברל כצנלסון, טוען שהיום אפשר להיות בשמאל מבלי להרגיש בכלל שאתה שם. המציאות שהשתנתה הציבה את רוב החברה הישראלית במקום אחר מזה שבו היתה לפני דור.

"תחשוב על שנות ה־90", פותח רז, "נסעת באוטובוסים ופחדת שאתה הולך למות. היום הילד שלי נוסע מכפר סבא לתל אביב ואני מרגיש רגוע, בכל הקשור לעניין הביטחוני לפחות. אז מי בשמאל יכול לדבר על הכיבוש או על זכויות אדם, כאשר גם כשיש כאן טילים שעפים, לשמחתנו אין נפגעים בנפש? המצב בשטחים לא מפריע ליומיומיות שלנו.

"כשמסתכלים על נתוני הפיגועים, רואים שתחת ביבי היו השנים הכי בטוחות. אני מזכיר לך שהבטיחו לנו שאם לא נעשה שלום ולא נדאג לשוויון זכויות של הפלשתינים, ייצאו פה בכל יום לדרך עשרות שאהידים והמלחמה תהיה בלתי נמנעת. בפועל, זה לא מה שקרה, ולכן הנושא הפלשתיני בכלל לא הוזכר במפלגות השמאל. הוא הוזכר על ידי יאיר לפיד בנאום באו"ם, איש המרכז שהוא מכל הבחינות לא שמאל".

אלא שלא מדובר רק בסוגיה הפלשתינית, מדגיש רז. "תסתכל על המצע החברתי, סוציאלי, כלכלי. כשמסתכלים על המצביעים של מרצ רואים שכבה לבנה, ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, מתגוררת במרכז ובדרך כלל גם עובדת בהייטק, עם משכורת של 40 אלף שקל בחודש. מה להם ולמדיניות הרווחה? כפוליטיקאי במרצ אתה בכלל לא יודע איך לפנות למצביעי ש"ס.

"מבחינת הקהל שלך, עוד 20 שקל פה או עוד 20 שקל שם זה לא משנה, אבל עבור מצביעי ש"ס זה משנה מאוד וההבדלים הללו לא מובנים למי שכביכול מצביע לצד השמאלי של המפה".

אחרי ההצלחה של מרצ בשנות ה־90 קיוו במפלגה להמשיך להגדיל את פוטנציאל המצביעים, אבל מאז רק חלה ירידה, שהגיעה לשפל חדש בבחירות האחרונות. "זה שמרצ לא השכילה להגדיל את הקהלים שלה לאורך כל השנים הללו, הוכיח במובנים מסוימים שגם בתוכה צריכה לעלות השאלה אם באמת מדובר במפלגת שמאל", אומר רז, "אני תמיד אוהב לחזור לדוגמה המפורסמת שהשמאל מדבר על רן כהן ואילן גלאון כמי שתמכו בפריפריה, בדיור ציבורי, בזכויות אדם וכו'. הם באמת היו אנשים נפלאים, אבל זה היה לפני 30 שנה, ותמיד נותנים אותם כדוגמה.

"העולם התקדם, ואתם חוזרים שוב לאותן הדוגמאות. הם לא מבינים שהם מדברים אל הדור שלא ידע את רבין. מרב מיכאלי מביאה את רבין וזה כמו צילום עם אנטיוכוס או צילום ממלחמת העולם הראשונה עבור המצביעים שיצאו לקלפי בפעם הראשונה. עבורם זו היסטוריה רחוקה שלא מדברת אליהם".

אשליה קצרת ימים

"תסתכל על הקמפיינים של איילת שקד וזהבה גלאון ותגיד לי אם אתה מוצא הבדל", אומרת הסופרת ופובליציסטית "הארץ" איריס לעאל, "אחת אמרה 'בלי הבית היהודי אין לביבי 61 מנדטים' והשנייה אמרה 'בלי מרצ אין ליאיר לפיד 61 מנדטים'. אתה רואה הבדל? אז אחר כך מתפלאים במרצ למה הם לא עברו את אחוז החסימה. איזו בשורה היתה כאן? רק לא ביבי - זה מה שנשאר מהשמאל?"

אחרי הבחירות נשמעו אצל רבים ממצביעי השמאל הדיבורים המוכרים על "לקחו לנו את המדינה", ולעאל מזהה פה דפוס חוזר והרסני של המחנה. "יש את השיח של הרילוקיישן, התבוסתנות של ההגירה הפנימית אל תוך עצמנו ולהתרחק משאר העם, או ההגירה למקום אחר כי אין לנו מה לחפש פה. הדיבור על הדרכון הזר, משהו שתמיד־תמיד חוזר כאשר השמאל מפסיד בבחירות. השמאל היה עסוק כל כך בהישרדות הפוליטית, עד כדי כך שההבדל בינו לבין יאיר לפיד היטשטש לגמרי. לא ניתן היה לזהות יותר את תווי הפנים של השמאל, מרוב שרצו לשמור שם על השלטון".

זה, לדעת לעאל, המקום שבו פוגשת הקריסה של גוש השינוי את השקיעה של השמאל. "מה אפשר לצפות, אחרי שעומד יאיר לפיד, המנהיג של הגוש, ומדבר על כך שצריכים שזו תהיה מדינת הייטק, מבלי לזכור שהסנטימנט של השמאל תמיד היה העשירונים התחתונים? הוא לא אומר שצריך עוד רופאים, עוד מורים, עוד סייעות, עוד אנשי רוח, מה שאמור לאפיין את השמאל. אבל נראה שעבור הקהל שלו, ובטח לנוכח מה שקרה בפוליטיקה הישראלית מהצד השמאלי של המפה, זה עובד - כי זה גם מה שהם הפכו להיות. תסתכל על שיעורי ההצבעה בקיבוצים. מה תגלה שם? שרבים הצביעו למפא"יניק החדש, יאיר לפיד".

לעאל לא חוסכת את שבטה גם ממרב מיכאלי: "קדנציה שלמה שמענו את הדיבור המגדרי, אבל ברגע האמת, בישורת האחרונה, היא דיברה על עצמה כממשיכת דרכו של רבין: גבר אשכנזי, שהקים את המדינה, מיליטריסטי ומבוסס כלכלית. במקום להציע משהו חדש עבור המחנה שלה, היא חזרה אחורה למשהו שהוא כבר לא רלוונטי עבור הדור הצעיר של המצביעים. ברגע שלא דיברו שם על הכיבוש, על זכויות האדם לפלשתינים, נוצרה אשליה שאפשר להתנהל ככה ועדיין להרגיש נעלה על הצד השני, אבל זו היתה אשליה שהחזיקה רק לזמן קצר".

הספדים בטרם עת

אז זהו, השמאל מת? המספרים עשויים לספר סיפור אחר. למרות העובדה שמרצ נעלמה מהמפה, לפיד סחף אחריו מצביעים ממנה וממפלגת העבודה כי הצליח לתרגם לקולות את האכזבה האדירה שהיתה למצביעי השמאל משתי המפלגות האלה. הרעיונות אולי לא נעלמו, אלא פשוט החליפו בית.

ד"ר גייל טלשיר, חוקרת תנועות פוליטיות מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, מסרבת להצטרף לקינות השמאל ורואה בהישג של לפיד, 24 מנדטים, הוכחה שרעיונות המחנה מזמן נכנסו די עמוק אל תוך המיינסטרים הישראלי. אם לפיד, איש מרכז שקרוב לשמאל בדיוק כפי שהוא קרוב לימין, מדבר על פתרון שתי מדינות, אולי זו חצי הכוס המלאה שצריך להסתכל עליה.

"צריך לזכור שלפיד לא באמת היה מנהיג הגוש מבחינה פוליטית", היא מזכירה, "מרב מיכאלי וזהבה גלאון דאגו להזכיר לו שהוא נמצא בגוש השמאל, שבניגוד לגוש הימין לא מקבל אוטומטית את המרות של המנהיג. בימין אומרים 'זה ראש הגוש', מצייתים ומגלים נאמנות. השמאל מטבעו הוא אידיאולוגי ולא פרסונלי כמו הצד השני. לכן עולה השאלה ממה בעצם היה מורכב גוש השינוי הזה.
"הרי בני גנץ הוא בטח לא מפלגת שמאל. המפלגה שלו תתפורר בקרוב, כאשר כל מי ששייך לגוש הימני במפה ילך למפלגות הימין ואלו שיש להם אוריינטציה שמאלנית ילכו לצד השמאלי. לפיד ימצא את עצמו בגוש השמאל בעל כורחו ומצא את עצמו אמנם לפני הבחירות נלחם על הקולות של המרכז החלול כמו בנימין נתניהו, אבל סיים את הבחירות הללו, לפחות נכון לעכשיו, כמי שנחשב למנהיג של הגוש השני, של גוש השמאל, גם אם הוא ממש לא שמאל".

טלשיר לא רק מסרבת לדבר במושגים של הפסד עבור השמאל הישראלי, אלא מבקשת להצביע על מגמה הפוכה: "כשמסתכלים על נתוני הבחירות, אפשר לומר שהשמאל לא מת ואין טעם להצטרף לנהי כי זה פשוט לא נכון לעשות. צריך להוסיף שאם מסתכלים אחורה על השיח הזה של העזיבה, של 'זו לא המדינה שלי', אנחנו רואים שזה הולך אחורה עד לתקופת בגין. זה לא משהו שהתחיל עכשיו וזה לא שונה ממה שקרה בעבר, רק שאם מסתכלים על זה בצורה אחרת, ניתן לראות שמבחינת מנדטים ואג'נדה, זה היה הניצחון הכי גדול שהיה לשמאל בכל התקופה האחרונה - ולכן מה שמתפרש כהפסד הכי גדול, הוא למעשה הניצחון הכי גדול".

שיח של אדונים

כנסת ישראל שתושבע השבוע, לא תכלול למעשה שום מפלגת שמאל ציוני שקוראת בפה מלא לסיום הכיבוש ולפתרון מדיני. את התפקיד הזה תמלאנה בכנסת הקרובה המפלגות הערביות. מרצ הגיעה לבחירות הללו ללא הנציג הערבי האחרון שלה, שהצליח לסחוף קולות אל המחנה, עיסאווי פריג', שהשבוע נשמע מפויס וכואב על מצב מפלגתו.

"אני מאוד מעריך את זהבה גלאון שהגיעה כדי לנסות לתקן את המפלגה", הוא אומר, "זה משהו שבמצב הריקבון שמרצ הגיעה אליו לא כל אחד או אחת היו מוכנים לקחת על עצמם לעשות. אני לא חושב שמרצ נעלמה עם הרעיונות שלה ולא תחזור. הרי אם עכשיו תיפול הממשלה וכולם ילכו להצביע, ברור שמרצ תעבור כי אנשים נבהלו וירוצו להצביע לה. אבל אני חושב שהשיח לא צריך להישאר רק בנושא הפוליטי, אלא בתחום הרעיונאי כולו. היום שמאל בישראל זה סביב השאלה אם אתה אוהב ערבים ואכפת לך מזכויות אדם. ואם לא, אתה ימין. כל הדיון הצטמצם רק לזה".

כאן מחדד פריג' את הנקודה: "ואז מתחיל ויכוח בתוך החברה הישראלית, שמדיר את החברה הערבית. כשערבים הלכו והצביעו למרצ בפעם הקודמת, זה היה כאשר הם הבינו שהם חלק מהמשחק הפוליטי בישראל, ובעיקר חלק מהשמאל. אבל עכשיו, מה ראינו מהשמאל בבחירות האלה? את שיח האדנות המוכר לנו כל כך. אתה לא שותף שלי, אבל צריך שתעבור את אחוז החסימה כדי שנוכל להישאר בשלטון ולהוריד את ביבי. אז אנחנו אומרים לך ללכת להצביע, לא כי אכפת לנו כל כך ממך, אלא כי זה חשוב לנו בשיקולים הפוליטיים ובהישרדות הפוליטית שלנו".

חלפו עם הרוח

ארתור קסטלר, בספרו "אפלה בצהריים", תיאר את הימין כמקום חמים יותר ובעל להט ותשוקה, אל מול השמאל הקריר והמתקשה להתכנס לכדי התלהבות משותפת. אבל אלו היו ימים אחרים, ימים של מדעי הרוח ושל קריאת ספרים ושל מאמץ של היסטוריונים, סופרים, פילוסופים ואינטלקטואלים לנסות להביע עמדה מוסרית מתוך מחויבות ערכית לחברה.

חלקם הגדול אכן עשה זאת, והצליח להשפיע על הלך הרוח הפוליטי - בטח ובטח בשמאל. אבל הימים האלה, כך נדמה, חלפו כלא היו, בעולם המערבי כולו ובישראל בפרט. "אין היום משקל לאנשי הרוח בחברה הישראלית", אומר הסופר יוסי סוכרי, "זה נגמר. זה בירידה מתמדת בישראל, אבל זו תופעה שמגיעה אלינו מהעולם המערבי כולו. אני לא חושב בכלל שזה עניין של שמאל וימין. גם הממשלות של נתניהו וגם זו של לפיד מורידות מתוכניות הלימודים את מדעי הרוח, ואנחנו רואים את התוצאה באוניברסיטאות, בתחומי החברה השונים. מדינה שמכלה את מדעי הרוח, סופה שרוח הבערות תכלה אותה".

סוכרי מתעקש שהמקרה של השמאל הישראלי הוא חלק ממגמה גלובלית. "התופעה הזו שהשכבות הלא מבוססות בחברה מצביעות לימין רווחת בעת האחרונה, וראינו את זה בארה"ב אצל טראמפ, ש'מיד אמריקה' מצביעה לו ולא תושבי קליפורניה או מנהטן. ראינו את זה גם באיטליה, שם הדרום העני הצביע לאשת הימין ג'ורג'ה מלוני והעלה אותה לשלטון, ולא אנשי החליפות של מילאנו. מי שהצביע באנגליה על היפרדות מאירופה לא היו אנשי הסיטי בלונדון, אלא עובדי המספנות ופועלי הדחק בבריסטול ובמנצ'סטר.

"אצלנו התרחש בדיוק אותו הדבר, כאשר עניי בני ברק והפריפריה הם אלו שהכריעו את הבחירות ימינה, ולא אנשי ההייטק מתל אביב. כשיש שגשוג כלכלי אדיר שלא מחלחל לכולם, אלא רק לשכבה ספציפית, העניים רוצים את הפיצוי שלהם. 'אם אין לנו הון פיננסי, אז שיהיה לנו הון לאומני'. הם רוצים להרגיש שבכל זאת יש להם שליטה על המתרחש. התחושה הלאומית החזקה מפצה על היעדר ההון הפיננסי, שמאפיין בעיניהם את השמאל".

את המסע שלי אני מסיים בשיחה עם אחד מזקני השבט, פרופ' שלמה בן־עמי. המסקנה הראשונה מהשיחה עימו היא שבגיל 79, ההיסטוריון ששימש שר ושגריר לשעבר מצליח לבטא מחשבות חדשניות ורעננות הרבה יותר מאלה שאפיינו בעת האחרנה את המפלגה שלו - העבודה - ואת אחיותיה בשמאל. ואולי זה הסיפור כולו. השמאל שייך לאנשים שעשו דברים גדולים בעברם, ופחות לשחקנים הפעילים כיום.

בן־עמי מנסה להישמע ריאלי, אבל בפועל הוא מודה שעבור המחנה שלו, לפחות כרגע, רק נס יוכל לחולל שינוי טקטוני. "נניח שמפלגות השמאל היו מדברות על מדיניות הרווחה", הוא פותח בחיוך, "המצביעים שזה אמור לעניין אותם כבר רגילים להצביע למפלגות שהצליחו לייצר עבורם מדינות רווחה.

"לש"ס יש תקציב משלה, שבו היא מצליחה לייצר מדינת רווחה בתוך מדינת הרווחה. היא יודעת לדאוג לעניים שלה בחלוקת התקציב, והעניים שלה מצביעים לה וזה מתאים לשני הצדדים: למצביעים ולפוליטיקאים. אצל החרדים אותו הסיפור ואצל הערבים אותו הסיפור. כולם יצרו מדינות רווחה עם התקציב הממשלתי בתוך המדינה עצמה, ובמובן הזה השמאל יכול היה לדבר על מדינת רווחה עד מחר, אבל אף אחד לא היה צריך אותו".

מלכודת החיים הנוחים

ומה שנכון לכלכלה, נכון גם למישור המדיני. "מאז הסכמי אוסלו", ממשיך בן־עמי, "הרעיון של שלום והסכם עם הפלשתינים הפך להיות לא רלוונטי בתוך השדה הפוליטי. אין אמונה למצביע הישראלי בדבר הזה. כל גלגל שלא המצאנו - לא הצליח להוציא את העגלה הזאת מהבוץ. תסתכל על ההפגנה שבה נרצח יצחק רבין. זו היתה ההפגנה הגדולה האחרונה שבה אנשים יצאו מהבית כדי להפגין למען השלום, למען משהו שהיה חשוב למחנה. מאז זה לא קרה.

"בסופו של דבר, החיים של המעמד הבינוני והגבוה בארץ שמצביע לשמאל הם נוחים. הימין תמיד מלא בלהט נגד הפלשתינים, נגד השמאל, ולכן הוא יוצא לרחובות ומשפיע. אומרים שפסקת ההתגברות תוציא את ההמונים לרחובות, ארצה לראות את זה קורה".

אבל בן־עמי לא מבקש להחליף את העם. הוא יודע שגם למנהיגים מהצד שלו במפה הפוליטית אין באמת סיכוי במשחק הזה, כל עוד נתניהו ראש הממשלה. "נתניהו לא שולט בגוש אלא נשלט על ידי הגוש שלו, הוא בן ערובה שלו. אבל ממול בשמאל לא קמים מנהיגים בעלי שיעור קומה. מנהיגי השמאל הולכים לאבו מאזן להצטלם איתו, כמו שהולכים להצטלם עם מיקי מאוס בדיסנילנד. על מה הם מדברים איתו שם? על עניינים שבשגרה, אבל לא מעבר".

בן־עמי טוען שכרגע זה המקסימום שהשמאל, במתכונתו הנוכחית, יכול לשאוף אליו: "אין לי תלונות ללפיד. כראש ממשלה הוא עשה כל מה שהוא יכול היה לעשות, אבל זה לא הספיק לסחוף את העם. היחיד שהסתכל מהשמאל על ביבי מלמעלה היה אהוד ברק, אבל הוא נולד לצד הלא נכון של המפה הפוליטית. אם ברק היה בימין, הוא יכול היה לכהן שנים רבות כראש ממשלה. ואני אסביר: ההצבעה בישראל הפכה להיות עניין תרבותי, עניין שבטי. זה כמו שאני אוהד ריאל מדריד, ואם היא מפסידה אני ממשיך לעודד אותה כי זו הקבוצה שלי. ככה בפוליטיקה הישראלית.

"כדי שמשהו ישתנה, כדי שהשמאל יחזור לשלטון, צריכה להתרחש רעידת אדמה. בדרך כלל רעידות האדמה מגיעות מבחוץ, אבל יש גם פנימיות. אלא שגם זה לא יספיק. כדי שהשמאל יידע לנצל את רעידת האדמה הזאת, צריך שיהיה מנהיג שיידע לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים, ולשמאל אין את המנהיג הזה כי הוא לא השכיל להצמיח אותו.

"כשנפל הגוש הקומוניסטי בבריה"מ, יצחק שמיר לא הבין שהתחוללה רעידת האדמה הזאת, ושהעולם המשתנה לא מתאים לתפיסת העולם שלו. רבין הבין את זה מהר יותר ותפס את השלטון, אמנם לתקופה קצרה, אבל זו היתה רעידת האדמה שעשתה את השינוי. כרגע, בלי רעידת האדמה הזאת, ביבי ימשיך לעבוד גם על הקדנציה הבאה שלו".