התלבטתי לא מעט אם להידרש השבוע, כבר בפתח העמודים האלה, לאכסניה שבה עבדתי 32 שנה, בימים טובים יותר ובימים רעים יותר.
התלבטתי כי אין לי רצון לעסוק בקרב המר שהתפתח בין שני העיתונים, בהתנהלות כזו ואחרת של שני כלי התקשורת המזמינה מעת לעת ביקורת נשכנית; בהתנהגות המו"ל שלי לשעבר, ארנון (נוני) מוזס, שתרם רבות להשחתת המקצוע.
התלבטתי עד שפתחתי שלשום את "ידיעות אחרונות", קראתי את עמיתי לשעבר, נחום ברנע, וגיליתי להפתעתי שבאותה תקופה שבה כתבנו באותו עיתון, עבדנו בעצם בשני עיתונים שונים.
אני עבדתי בעיתון שמאז שנת 2000 התערב המו"ל שלו מוזס אישית בתחקירים רגישים וניסה לגנוז או לגדוע חלק מהם לטובת אנשי שררה וממון, אף שידע שהם מניבים גם כסף רב (שנים לפני הופעת "ישראל היום", בין היתר בגין חנק התחקירים, החלה הירידה הגדולה בתפוצה ובהכנסות העיתון).
ברנע, למרבה האירוניה, עבד כנראה בעיתון נפלא, מקצועי וערכי, שהמו"ל שלו לא העז להתערב בפרסומים השונים לטובת יקירי הממלכה. הוא לא שמע על כך מעולם - לא ממני ולא מאחרים...
28 שנים, סיפר ברנע לקוראיו, הוא עובד ב"ידיעות אחרונות" ומעולם מוזס לא התערב בטוריו. "הוא לא ביקש להוריד דבר, לא הציע להוסיף, גם לא נהג לטלפן אלי... זה היה נוהל העבודה מולי", הדגיש, "ולמיטב ידיעתי גם מול אחרים".

ברנע. מדוע שמוזס יטלפן אליו? על רקע איזה תחקיר בדיוק? // צילום: גדעון מרקוביץ
השורה התחתונה: לברנע אין טענה למו"ל שלו גם אחרי מה שהתגלה ולא נסתר בפגישת מוזס־נתניהו. מבחינתו, בשם הדאגה לפרנסתו ולפרנסת עובדי העיתון, הכל בעצם מותר למוזס.
ברנע צודק: מדוע שמוזס יטלפן אליו? על רקע איזה תחקיר בדיוק? מתי הוא חשף פרשת שחיתות נוראה של ראש ממשלה, של שרים, של אחד מראשי המשק? מתי קידש מלחמה באריאל שרון המנוח, בחבר המשותף שלו ושל מוזס, אהוד אולמרט; בנוחי דנקנר ובדומיהם? מתי גרם לפתיחת חקירה נגד אחד מקברניטי המדינה?
מה צריך להיות גלגול העיניים הזה של ברנע? הוא לא יודע מדוע פרשתי מהעיתון בינואר 2008? הוא לא מכיר את התצהיר המפורט שלי לבית הדין לעבודה? הוא לא קרא לפחות חלקים ממנו? הוא לא יודע מדוע סולק מ"ידיעות אחרונות" עורך מנוסה בדסק החדשות, מירון רפופורט (חטאו הנורא: הוא העז לאשר כותרת של מאמר שלי: "שרון לא אמר אמת")?
ועוד: הוא לא יודע מדוע גידי וייץ, מחושפי הפרשה הנוכחית (יחד עם גיא פלג), עזב אחרי שנים ספורות את "ידיעות אחרונות" לטובת "הארץ"? הוא לא יודע מדוע עיתונאים אחרים חדי שיניים, שלא הסכימו להוריד את הרף, כבר מזמן אינם שם?
הוא יודע היטב כי איננו ולא היה נטע זר בעיתון. הוא יודע היטב כי יש לו זיכרון טוב. גם לאחרים.
כאשר הגיע, למשל, לאחת הישיבות במשפט חברו אולמרט וראה עיתונאי צעיר באולם, שלא רקד לצלילי הנאשם, אמר לו בציניות: מדוע אתה לא יושב על ספסל התביעה? התשובה שקיבל: מדוע אתה, נחום, לא יושב על ספסל ההגנה?
כתב החידה פוענח
העשן בחשדות נגד נתניהו מתחיל להתפוגג, נחשף הסוד הגדול של חקירת תיק 2000, קטעי מידע מביכים פורצים החוצה - תמונת החשדות שגרמו ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אביחי מנדלבליט, להורות על חקירה תחת אזהרה - הן של רה"מ והן של מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון מוזס - הולכת ומתבהרת. כתב החידה פוענח.

מנדלבליט. הכל בידיו // צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
מבלי להידרש בשלב זה לשתי החקירות המרכזיות של רה"מ, שבכל אחת מהן נאסף חומר ראיות רב הכולל תיעוד מפורט ועדויות חמורות לכאורה; מבלי להידרש לפגישות של נתניהו עם ארנון מוזס, שהתמלילים שלהן קשים לעיכול למי שנחשפו אליהם - אפשר להסיק כבר שתי מסקנות מתבקשות.
אחת, חייבים להגביל כהונה של ראש ממשלה, כמו גם זו של ראשי עיריות, לשתי קדנציות. כתבנו זאת כאן כמה פעמים, עוד לפני שידענו לאילו מחוזות יפליג נתניהו על פי חשד המשטרה, ואנחנו חוזרים וכותבים. ישיבה ממושכת על הכיסא הרם עלולה להוביל לשיכרון כוח, ליהירות, לאובדן שיקול הדעת - והגרוע מכל: להשחתה של ממש. ברגע מסוים חוצים אנשי שררה את הקו האדום ונשארים מאחוריו.

מוזס. הצעה שקשה לסרב לה // צילום: אלן שיבר
במקום להציף אותנו בהצעות חוק הזויות - צריך לקדם את הצעת החוק הזאת. צריך לתת לה עדיפות, עם ובלי קשר לתוצאות החקירה.
מסקנה שנייה: אם נתניהו עדיין מהרהר בהצעה לאסור בחוק הקלטת סתר, שכיום היא מותרת (בתנאי שבוצעה בידי צד לשיחה), מוטב שישליך את הרעיון הזה לפח. אם יש ממש בטענתו שנוני מוזס ניסה לסחוט אותו, כי אז אין כמו ההקלטות של "מפגש הפיסגה" הסודי כדי להוכיח זאת (ולחלופין - כדי להפריך עלילות).
ברגע שהקלטות ייחשפו במלואן, יתברר כמה רחוק הגיעו השניים. יתברר כמה גדול הסירחון, ומדוע אישר היועץ המשפטי לחקור אותם באזהרה.
וסרמן הלך, הריקבון נשאר
לפני שלושה שבועות התיישבה יפה בן דוד על כיסאו של יוסף וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים לשעבר, והיתה אמורה לנטוע תקווה בקרב המורים שהקלקולים, הסיאוב והריקבון במוסד ייעקרו מהשורש. שפניה לקבלת החלטות דרמטיות בנושא הזה.
אבל היורשת הזמנית, שהגיעה אל הכיסא הזה במחטף מכוער לחמישה חודשים (עד לקיום הבחירות בחודש מאי), בחרה לא להשמיע בנאום הבכורה שלה אפילו הצהרה אחת בנושאים של יושרה ציבורית.

בן דוד. היתה לה הזדמנות להוכיח שפניה לניקוי אורוות והיא, ביודעין, לא ניצלה אותה
כלום, ממש כלום. כאילו לא קיבלה לידיה קן שחיתות עם נחשים ועקרבים; כאילו אינה מבינה שצריך לטהר את המקום הזה מייד.
נכון, לכל נבחר מגיעים 100 ימי חסד וצריך לתת לו את הזמן הסביר להיכנס לפעולה. נכון, אסור לעמוד לידה עם סטופר ביד. ובכל זאת - מותר היה לצפות שכבר באותו נאום בכורה, בוועידת המורים שאליה הגיעו 200 צירים בלבד (מתוך 400), תשמיע בן דוד הצהרת כוונות בכמה נושאים עקרוניים:
1. אשנה את המעמד המשפטי של הסתדרות המורים מאגודה עות'מאנית (שלמבקר המדינה אין בה דריסת רגל) לעמותה מהשורה שבה כן רשאי המבקר לערוך ביקורת יסודית. מעתה ואילך, חברים, תהיה כאן שקיפות.
בן דוד ברחה מהמגרש הזה. ביקורת חיצונית? לא בא בחשבון. מבקר המדינה? תשכחו מזה.
2. אשנה את שיטת הבחירות למזכ"ל: לא עוד הצבעה בפתק אחד לסיעה זו או אחרת, כמקובל היום, אלא בחירות בשני פתקים. מתן אפשרות ל־140 אלף המורים לבחור אישית את המזכ"ל.
אילו עשתה זאת, זו היתה מהפכה, זו היתה הגינות, זה היה שיקוף רצון המורים. אבל בן דוד ברחה גם מהרעיון הזה. היא נסה על נפשה ואפשר לנחש מדוע: בהליך דמוקרטי כזה יו"ר סיעת נחל, גילה קליין, שהשקיעה שש שנים מחייה למלחמה במחלות חבורת וסרמן, עשויה לנצח אותה בהליכה.
לכן עולה חשש שבן דוד לא תנקוף אצבע כדי להבטיח את טוהר הבחירות באמצעות משרד אבטחה גדול, שיפעל לצד שופט בדימוס ומשפטים חיצוניים; שהיא לא תוביל לשינוי החוקה; שהיא לא תיזום את הגבלת כהונת המזכ"ל לשתי קדנציות. המצב הנוכחי נוח לה מאוד.
בן דוד גם לא הצהירה שתנקה את האורווה: אדם שהורשע בפלילים יורחק מהארגון כמתבקש מהחוקה. אדם שהוגש נגדו כתב אישום יושעה מכל תפקידיו עד לסיום משפטו. בית הסתדרות המורים לא יהפוך בית מחסה לעבריינים.
אם חשבתי לתומי, כמו שני עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת, שלפחות בנושא הזה היא תכניס את המשרוקית לפה ותרחיק לנצח את מזכיר סניף עכו ומרכז סיעתה, דוד מזוז, שהורשע במעשי מירמה חמורים; אם האמנתי כמו דיין ושבת שהיא תשעה לאלתר מכל תפקידיו את ראש אגף התרבות, יוסי אפרת - הנאשם עם וסרמן במעשי סחיטה - שוב טעיתי.
3. אני אבטל את ההחלטה הבלתי חוקית למתן תנאי פרישה מופלגים למזכ"ל ולממלא מקומו (175 אחוזים) ולחברי הנהלה מהשורה (150 אחוזים). זו שערורייה ואני אגדע אותה. לא מגיעה לנו מתנה כזו הלקוחה מכספי המורים.
מה קרה בפועל? לא קרה. בן דוד ברחה, נכון לעכשיו, גם משדה המוקשים הזה.
שביתה לצרכים פוליטיים
מה בכל זאת כן עשתה בן דוד בהליך חובבני ממש, עוד לפני שהספיקה לחמם את הכיסא? היא ביקשה להתפרסם, על גבם של התלמידים, ההורים והמורים, ועשתה זאת באמצעות השבתת הלימודים במאות בתי ספר בארץ לשלוש שעות. בדרך הזאת היא ניסתה להגיע לתקשורת הכתובה והמשודרת. לפרוץ למהדורות החדשות.
אוי, כמה היה חשוב לה לקראת הבחירות במאי, בקרב הצפוי מול גילה קליין, להיחשף בציבור; כמה היה חשוב לה לנסות להטמיע את שמה בקרב המורים.
כל כך רצתה ליצור עובדות בשטח עד שאיבדה את שיקול הדעת וגרמה לעצמה נזק כבד: היא הוציאה מהכלים אלפי הורים, מנהלים ומורים, שהבינו כי המניע שלה הוא בעצם פוליטי. היא נחזתה כמנהיגה לא רצינית, מבולבלת ומבלבלת, שלא הכינה שיעורי בית; היא ספגה ביקורת קשה גם בבית הדין לעבודה - כזו שלא תשכח זמן רב.
כבודה גילגלה אותה מכל המדרגות. כבודה הסבירה לה, בדרכה, שככה לא מכריזים על שביתה.
"השריטה" של כחלון
לשר האוצר - שסופג מעת לעת ביקורת ציבורית קשה בצד שבחים על רגישותו החברתית - יש שתי "שריטות" שמעניקות לו מבחינתי נקודות זכות יקרות: אחת, הפיכת עובדי קבלן רבים במוסדות ציבור לעובדי מדינה מהשורה. בעלי זכויות, שכר ותנאי עבודה שווים.
זה קרה בבתי החולים בצפון - זיו, פוריה, שער מנשה, הלל יפה, רמב"ם; זה קרה בבתי החולים באזור המרכז - אסף הרופא, איכילוב, וולפסון; זה קרה בדרום בבית החולים ברזילי ובקפלן - וזה קרה בכמה עיריות שעשרות עובדי קבלן יוצאי אתיופיה עוסקים בהן בקליטת בני העדה.
עובדי קבלן נחנקים מדמעות כשמגיע השר עם מזכ"ל ההסתדרות, אבי ניסנקורן, לטקס המרגש. הדמעות חונקות גם את גרונו של כחלון, מספרים לי.

כחלון. מגן על המערכת // צילום: אורן בן חקון
השריטה השנייה - כחלון התחייב עם הקמת הממשלה לא לתת יד לפגיעה בבית המשפט העליון, במערכת האכיפה, בחוקים שעלולים להחליש את שלטון החוק.
התחייב ונכון לעכשיו הוא עומד במילתו. הגיעו הדברים לידי כך שבעיתון שהיה פעם של המדינה, התומך בניסיונות איילת שקד למנות שופטים בעיקר על פי השקפת עולמם ופחות על פי כישוריהם, פורסמה לפני כשבוע ידיעה מצוצה מהאצבע כאילו כחלון איים להתפטר מהוועדה לבחירת שופטים אם לא ימונה שופט מחיפה שהוא תומך בו.
למה נשתלה הידיעה השקרית? מסיבה אחת: כחלון תומך ברוב המקרים בעמדת שופטי העליון בוועדה למינוי שופטים. שותל המידע הכוזב אצל אותה ליצנית תקשורת ניסה בדרך הזאת להפחיד את שופטי העליון - ליצור קרע בינם לבין כחלון.
כחלון קרא את הידיעה, הבין מייד מי שתל אותה והסביר למי שהסביר שהסיפור חסר שחר ושמבחינתו, בין אם ייבחר המועמד שהוא חפץ ביקרו ובין אם לאו, הוא ימשיך לכהן בוועדה. השבוע, בשיחה עם אחד מעוזריו, הדגיש: "אין ולא יהיה קרע ביני לבין מרים נאור וחבריה. מבחינתי, הם שומרי הסף האחרונים של הדמוקרטיה".
ליצמן הבטיח ומקיים
יש כנראה שני יעקב ליצמן, שר הבריאות של מדינת ישראל: אחד הכוחני, הממזרי, זה שעליו כתבנו בשעתו בפרשת ניסיונות חסידי גור להשתלט על העיר ערד; אחד שנראה רע גם בתחקיר של חיים ריבלין בערוץ 2 השבוע, בפרשת חברות הטבק והכספים ששולמו למתווך מקורב, איש עיתון "המודיע", כדי לארגן לתחקירן מוסווה פגישה עם השר ואחד מבכירי המשרד.
ויש את ליצמן האחר, הרחום והחנון, זה שלפני כחמישה חודשים נרתם להצלת המרכז הגריאטרי הממשלתי בראשון לציון, פנינת הכתר של משרד הבריאות, שהוקם בשנות ה־50 לטובת ניצולי שואה וקשישים מעוטי יכולת.

ליצמן. בסוף הצליח להתגבר על בני בליעל בתוך משרדו // צילום: יהושע יוסף
ליצמן שמע על כרישי נדל"ן שלטשו עין לשטח המרכז הגריאטרי יקר הערך; שמע על המוסד הזה שביתניו מוקפים בעצים, בכרי דשא ובערוגות פרחים; שמע על סגל העובדים המסור, על הניקיון המופתי ועל החלום של רבים להיקלט במוסד הנפלא.
שמע והחליט להדוף את לחץ אנשי האוצר ועיריית ראשון לסגור את המקום ולפזר את 80 הקשישים ששרדו בו במוסדות אחרים. לא יקום ולא יהיה, אמר, וגייס כספים לפרויקט. הוא זיהה את האנשים במשרדו המנסים למנוע קליטה של מטופלים חדשים ושיפוץ ביתנים סגורים - והתגבר עליהם.
השבוע פורסמה באתר המשרד הודעה שהופצה גם לכלי התקשורת: השר הורה על קליטה מיידית של 40 מטופלים חדשים ועל אימוץ תוכנית הדרגתית לשיפוץ המרכז ולפתיחת מחלקות חדשות. לפרויקט הזה הוקצו עשרות מיליוני שקלים.
בנושא הזה מגיעה יותר ממילה טובה לליצמן, אבל גם קריאת אזהרה: היו השבוע בני בליעל בלשכת הבריאות המחוזית בת"א וברחובות, שהיתממו וגילגלו עיניים. כאשר פנו אליהם בני משפחות בבקשה לקלוט את יקיריהם במרכז הגריאטרי - הם קיבלו תשובה ברוח הבאה: לא ידוע לנו שהמוסד התחיל לקלוט קשישים חדשים.
לבני משפחות הנזקקים אני אומר: אל תאמינו למנוולים. תציגו את הנחיית השר. היא הועברה אליהם השבוע גם בכתב, והם נאלצו כבר לציית לה. אם יסרבו לכם - אתם יודעים למי לפנות: בקרב הזה השפיות תנצח.
גלנט בעקבות מנדלבליט
בשבוע שעבר שאלנו כאן האם שר השיכון יכבד את המלצת היועמ"ש, אביחי מנדלבליט, ולא יאריך את כהונת רשם הקבלנים, עו"ד אמנון כהן, שפרקים נבחרים מהתנהגותו, החלטותיו התמוהות וניגוד העניינים שבו היה מצוי - פורסמו כאן בתחקיר של מיכל שבת ועוזי דיין.

גלנט. הבטיח לכבד את הכרעת היועמ"ש בפרשת רשם הקבלנים וכאשר זו ניתנה - נשלח הרשם הביתה
השבוע אנחנו אנשי בשורה בנושא הזה: גלנט נפגש עם מנדלבליט, הבין ממנו שיש ממש במחדלים המיוחסים לרשם, וביום רביעי האחרון הסביר לעו"ד כהן שעליו לפרוש מהתפקיד בעוד חודש וחצי. כהונתו לא תוארך יותר.
השבוע לא הגיע כבר כהן לעבודה. הוא ויתר על התענוג - וטוב וכך.