הכותרת של העמודים האלה עלולה להטעות: השורות האלה אינן הספד ל"ידיעות אחרונות", אינן רקוויאם לעיתון שבו עבדתי 32 שנה. אין בי שמחה לאיד לנוכח מה שנחשף בשיחות הסודיות המוקלטות שקיים ראש הממשלה בנימין נתניהו עם מו"ל העיתון ארנון (נוני) מוזס. להפך: יש בי צער על מה שקרה.
יש בי צער כי "ידיעות" הוא עדיין עיתון חשוב; כי לצד קבוצה קטנה של עיתונאים מגלגלי עיניים, יש בו עדיין עשרות עיתונאים ועורכים ראויים, חלקם ידידים שלי, שליבי ליבי איתם. יש בי צער כי במדינה דמוקרטית חייבת להיות תקשורת חזקה, מבקרת, נושכת כשצריך, גם אם בנימין נתניהו, כמו שני קודמיו, ממש לא אוהב זאת.
אני כותב את הפרומו הזה מסיבה נוספת - עיקרית בעיניי: איך שלא קוראים את הטקסטים של פגישות הפיסגה שהתקיימו בין נתניהו למוזס - מעבר לחשדות הפליליים החמורים הלקוחים ממגרשי התן וקח - מגיעים למסקנה אחת: בשיחות האלה ניסו בעצם שני החשודים - כל אחד בדרכו, כל אחד לצרכיו - להחליש את שני העיתונים הגדולים.
ממש כך. אני לא מכיר פרשנות אחרת לדברים שחשף בשבועיים האחרונים גיא פלג בחדשות ערוץ 2.
השורה התחתונה של השיחות האלה "מחרידה", כלשון בכיר במערכת האכיפה, ובצדק גרמה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אביחי מנדלבליט, להזדעזע. אפילו הוא, שגרר רגליים בתיקים האלה וניסה לעצור את רכבת המשטרה בתירוצים שונים, הבין בסוף שמדובר ברעידת אדמה.
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול: לא תמיד היה ארנון מוזס על המגרש הזה.
מוזס. שחט את התרנגולת // צילום: אלן שיבר
כשהוא השתלט על העיתון ב־1989, אחרי כל מה שבנו אביו המנוח נח מוזס והעורך המיתולוגי דב יודקובסקי - אנשים שהבינו שתחקירים אמיתיים הם נשמת אפו של המקצוע - הוא הוביל את העיתון (עם העורך משה ורדי) לתור הזהב החדש שנמשך עד ראשית שנות ה־2000.
אף שגם בתקופה ההיא היו פרות קדושות ואנשים מוגנים, הוביל מוזס את "ידיעות אחרונות" לתקופה נפלאה שבה הוא הזדהה עדיין עם משפטים כמו "שליחות עיתונאית" ו"חופש הביטוי".
הוא היה שם, קשה להאמין, והוביל את העיתון לימים שבהם ההישגים העיתונאיים הניבו עלייה גדולה בתפוצה ובהכנסות העיתון. זה החל בחשיפת פרשיות השר דרעי (שנשלח לכלא לשלוש שנים), ח"כ יאיר לוי (נידון לארבע שנים), ח"כ רפאל פנחסי (מאסר על תנאי) ואחרים בצמרת ש"ס בקיץ 1990, וזה נמשך בתחקיר גדול על תרבות השקר בצמרת המשטרה; בחשיפת המעשים המגונים של הפסיכולוג אלי פלח (שנידון לארבע שנות מאסר); במעללי המפכ"ל רפי פלד (שנאלץ להתפטר אחרי העתירה להדחתו); בפרשיות חברת החשמל ועוד.
זה נמשך בפרשיות שחיתות של עורכי דין ורופאים מיוחסים, של בכירים בתעשייה הצבאית; של ראשי ערים, חברי כנסת ושרים שסרחו; זה קיבל ביטוי בפרשת הסרטן של לוחמי השייטת שצללו בקישון; בפרשת מחדלי אסון צאלים ואהוד ברק; בפרשיות נתניהו (המוביל אבנר עמדי והמתנות); בפרשת המעשים המגונים של יצחק מרדכי; במעללי יו"ר הכנסת דאז אברהם בורג; בסיפור האי היווני ועוד ועוד.
המלחמה הציבורית הזאת לא פסחה אז על פגיעה בזכויות נכים, בעיוורים ובנושאים חברתיים אחרים וקצרה ברוב המקרים הצלחה. בין שבמישור הציבורי, בין שבמישור הפלילי. מוזס תמך, רוח גבית נשבה מחדרו, הוא לא העז להזמין או ליזום כתבות השמצה נגד יריבים עסקיים או פוליטיקאים - התרבות הזאת, לפחות במחלקת התחקירים, לא היתה קיימת.
יתרה מזאת: אפילו ניסה מוזס, אני לא רואה בעיניי מישהו מהאנשים שעסקו אז בעיתון במאבקים הציבוריים, משתף איתו פעולה. זה לא קרה כי סביב נוני היתה עדיין קבוצה של כמה עורכים וכותבים שהוא מאוד העריך - אנשי מקצוע שחצצו בינו לבין מי שניסו לגרור אותו למקומות רעים. והוא הקשיב להם.
רדיפת ביניש, ארבל ולדור
זו היתה, כאמור, תקופת הפריחה הגדולה של העיתון שהגיעה לסיומה בראשית שנות ה־2000. בקרב הסמוי בין הטובים והמקצוענים בעיתון לבין פוליטיקאים מסוגם של אולמרט, אריאל שרון, חיים רמון ודומיהם; בקרב המר בין בני אור לבני חושך כלשונו של דן מרגלית, ניצחו האחרונים. בהשפעתם החליף מוזס דיסק, חצה קווים - הפך את "ידיעות" מעיתון הלוחם בשחיתות שלטונית לעיתון המגונן עליה ומשרת אותה.
הוא עשה זאת בגלוי, בגאווה, בסיפוק. הוא איבד את הבושה. הוא מעל בשליחותו העיתונאית והציבורית פעם אחר פעם.
בלבוש החדש של העיתון נדחה לזמן רב פרסום תחקיר על שר האוצר שסרח, אברהם הירשזון; העיתון התייצב לימין שרון ובניו בפרשיות השחיתות שלהם; הגן בחירוף נפש על חיים רמון, שמר על אולמרט (למעט תקופה קצרה אחרי חקירת טלנסקי), פתח מטרייה מעל לראשם של כמה מבכירי המשק, ובהם אביגדור קלנר, הנמצא עכשיו בכלא. במילים אחרות: מספר האנשים שמוזס בחר להגן עליהם הלך וגדל.
ביניש. ב"ידיעות" התנפלו עליה // צילום: אלכס קולומויסקי
באותה נשימה ממש התחיל העיתון לרדוף מתריעים בשער, להתנפל על מערכת המשפט, לנעוץ סכינים בראשי אגף החקירות ובשומרי סף אחרים - לנסות להשחית כל חלקה טובה.
בקרב ההזוי הזה שלו נגד מי שזכו בחצרו לכינוי "כנופיית שלטון החוק", הוא צלב כל מי שהפריע לו במשימה: פרקליטת המדינה, עדנה ארבל; מחליפה, ערן שנדר; מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס; החשב הכללי, ירון זליכה; וגם, ואולי בעיקר, נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש.
מוזס צירף אותה לרשימת אויבי הקונצרן בין היתר אחרי שקיבלה החלטה שעלולה היתה לפגוע בעסקי קבוצת "ידיעות". הוא לא סלח לה על כך.
וזה היה רק הקדימון כי בהמשך התנפל העיתון גם על היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ועל ערן שנדר (חטאם הנורא: הם העזו להעמיד לדין את רמון ולהורות למשטרה לחקור את אולמרט...), ובצורה שלוחת רסן גם על מחליפו של שנדר, משה לדור. בעמודי החדשות, כמו בעמודי הדעות, השתלחו בו שוב ושוב.
לדור. ב"ידיעות" התנפלו עליו // צילום: קוקו
הייתי שם, ראיתי איך זה קורה, עקבתי אחרי תהליך הסיאוב וההשחתה של העיתון - ניסיתי למנוע זאת ונהדפתי. הבנתי מדוע כמה מהאנשים שהיתה להם השפעה על מוזס - קמו פתאום והלכו. הבנתי והזהרתי אותו מהחברים המפוקפקים סביבו המובילים אותו למחוזות החושך.
באחת השיחות הקשות בינינו אמרתי לו שהוא הורס את מפעל חייו של אביו; שהוא שוחט את התרנגולת שמטילה ביצי זהב; שהעיתון מאבד את היושרה המקצועית שלו.
הזהרתי אותו שהוא יאבד בסוף את העיתון - אבל לא מצאתי אוזן קשבת. דיברתי אל הקיר.
ברנע נוזף ב"הארץ"
נחום ברנע, שבשבוע שעבר הסברתי כאן מדוע נוני מוזס לא פנה אליו מעולם ולא התערב בעבודתו, היה גם הוא באותו סרט. גם הוא ראה, שמע וידע - ובכל זאת המשיך להתייצב לימין אנשי שררה וכוח שסרחו. זה עולם מושגיו כבר שנים. הוא בחר להגן עליהם בדרכו.
עד לרגע זה מבחינתו, תקופת הזוהר של "ידיעות" היתה בכלל תקופת החושך. השבוע נתן ברנע ביטוי נוסף לכך כאשר במקום לברך את "הארץ" על שרשרת הגילויים שלו בתיקי ובחקירות נתניהו, הוא נזף ממש בעיתון.
"אני קורא את 'הארץ' בימים האחרונים", כתב ברצינות, "ומגלה בטיפול בפרשה הזאת (תיק נתניהו־מוזס; מ"ג) אותן שגיאות שנעשו בעבר ב'ידיעות': אותו צימאון לדם, אותה התלהמות, אותו קוצר רוח, אותה קולקטיביות רעיונית... חבל שהחברים מרחוב שוקן לא לומדים מהמשגים של החברים ברחוב מוזס..."
המשגים של החברים? חבל שברנע לא למד מהמשגים של עצמו. חבל שגם מוזס לא למד.
חבל, כי אילו נהג מוזס אחרת, לא היה מוצא את עצמו השבוע, בפעם הרביעית, נחקר באזהרה ביאח"ה. אילו נהג אחרת, לא היו נאלצים כמה מעיתונאיו לשוטט באולפנים השונים, לגמגם, לנסות להגן על הבית שלהם. להגן על העיתון שאני מקווה שאחרי רעידת האדמה יחזור לימיו הטובים.
"תיק אפוי ומהודק"
חקירת החשדות נגד בנימין נתניהו בשני תיקיו העיקריים עדיין לא הושלמה; המשטרה אמורה להזמין לחקירה עוד 20 אנשים שאמורים לשפוך אור על קטע זה או אחר בחשדות; נשאר לה מה לעשות גם מעבר לים - בהערכה זהירה דו"ח סיכום החקירה יוגש ליועמ"ש בעוד כחודשיים.
התמונה המסתמנת נכון לעכשיו בתיק 1000: היתה רכבת של חבילות סיגרים ומשקאות יקרים בסכום כולל של יותר מחצי מיליון שקלים. התיק הזה נראה לאנשי היועץ אפוי ומהודק היטב - בלי פרצות, בלי בעיות משפטיות סבוכות, בלי קושי להוכיח את השיטה: דפוס התנהגות שחזר על עצמו. רוצה לומר: לא מדובר בחבילת סיגרים מקרית כאן או בבקבוק משקה שם. תשכחו מזה.
אחד העוגנים החשובים בתיק הוא עדותו המפורטת והממוסמכת היטב של איש העסקים ארנון מילצ'ן. העדות הזאת הדהימה את המשטרה, כמו את אנשי הפרקליטות, כמו את היועץ המשפטי לממשלה - מסיבה פשוטה: יש בה הכל ולפרטי פרטים.
מילצ'ן. עדותו נגד נתניהו היא אחד העוגנים החשובים בתיק 1000 // צילום: אי.פי
היא מלמדת על היקף טובות ההנאה, לכאורה; היא מלמדת מה קרה ואיך קרה ולמה; היא משיבה על השאלה מי יזם, מתי ואיך הגיעו משלוחי הסיגרים והמשקאות היקרים לבית ברחוב בלפור.
"וכאילו אין די בכך", לשון גורם יודע סוד, "יתקשה נתניהו לטעון 'לא ידעתי, לא הבנתי, חשבתי שמותר לי' - משום שהוא נחקר בשעתו בפרשת המתנות הקודמת ואמור להכיר מאז היטב את גבולות האסור והמותר".
- קו ההגנה שלו הוא מבחן החברות?
"כן, וטענת ההסתמכות. אל תתפלא אם אחרי פיזור הערפל מהחקירה יתברר שנתניהו טען בה שלפני שקיבל מתנות הוא התייעץ עם עו"ד מסוים ואולי אפילו שניים, והם אמרו לו שמותר לו לקבל את החבילות....".
שאלתי על תיק 2000 הגדול והחמור לכאורה עוד יותר, זה של עיסקת התן וקח שנרקחה בפגישת נתניהו־מוזס, וקיבלתי תשובה קצרה:
"גם בו יש לכאורה שפע ראיות. ההקלטות המדהימות מדברות לכאורה בעד עצמן. בתיק הזה מגיע למנדלבליט צל"ש - הוא העז לחקור אותו לעומק, למרות כל הרגישות שלו, ולפתוח את הפצע המוגלתי המפחיד הזה ללא משוא פנים".
מנדלבליט: השאלות הקשות
היועץ המשפטי לממשלה, המנסה להדוף את הביקורת עליו מכל עבר, עלה השבוע להתקפה בכנס נתניה. מבחינתו, הכל בסדר, חלק מהפרסומים על אודות ההחלטות שקיבל או לא קיבל הם חסרי שחר, הדבר היחיד שעמד ועומד לנגד עיניו הוא טובת החקירה.
איך נאמר בזהירות המתבקשת? כבוד היועץ לא ממש שיכנע שעד כה הכל התנהל כשורה - בוודאי לא כאשר נדרש לטענה שהעלינו כאן כמה פעמים: הוא לא יכול להיות האיש שמקבל החלטות בתיקי ראש הממשלה ואנשי לשכתו. הוא היה שם, הוא היה קרוב לאוזנו של רה"מ, זה לא אנושי לצפות ממנו שיטפל בחומרי נפץ כאלה.
מנדלבליט. עלה השבוע להתקפה // צילום: אורן בן חקון
"שטויות", הוא כינה את ניגוד העניינים הזה, כאילו אינו מבין שמתקרב שלב השאלות הקשות. הוא בחר בהמשך לא להידרש לטענה חמורה נוספת: ההנחיה שנתן למשטרה שלא לחקור את החשודים המרכזיים בתיק 1000 ובתיק 2000 במקביל.
ככה חוקרים? ממש לא. אז נכון שבחצרו של מנדלבליט טוענים שהעדות המפורטת והממוסמכת של מילצ'ן יצרה מצב שבו החשש משיבוש חקירה הוא קטן - ובכל זאת: זו החלטה הגורמת לרבים וטובים להרים גבה. זו החלטה תמוהה, לא יחידה מהמשפחה הזאת, שלא ניתנה לה עדיין תשובה.
נזקי פרקליט המדינה
את נזקיו של פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, הממשיך לאשר עסקאות טיעון הזויות ולרסק את הפרקליטות - תיארתי כאן, יחד עם עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת, כמה וכמה פעמים. ניצן הוא נזק מהלך ממש - פרקליט שיצר אווירה שאין דין ואין דיין בתיקי מיוחסים ושהפשע בעבירות הצווארון הלבן משתלם.
הדוגמה הראשונה: תיק הרב הראשי לשעבר, יונה מצגר, המואשם בקבלת שוחד בסכום של 10 מיליוני שקלים. מדובר בתיק הנשען על ראיות ברזל ושיש בו עד מדינה עם הקלטות מדהימות. לא חסר דבר לתביעה להרשעה מהדהדת, ובכל זאת היא מנסה לרקוח עיסקת טיעון קלה יחסית.
למה? כי אנחנו בעידן ניצן.
ניצן נוהג בדרך דומה גם בתיקו של עו"ד רועי בר, היועמ"ש לשעבר של עיריית ראשל"צ, שעל פי ראיות הפרקליטות קיבל שוחד בסך 2 מיליון שקלים. אף שגם במקרה זה נאספו ראיות מוצקות - לא ממהר ניצן להגיש נגדו כתב אישום. הוא מנסה לרקוח גם איתו עיסקת טיעון מיותרת, שבמסגרתה יישלח הנוכל לכלא לשנה עד שנתיים במקום לחמש לפחות. צחוק מההרתעה.
רגע, ועו"ד בר מסכים לעיסקה? בשום אופן לא. חוצפה תמיד היתה לו.
שי ניצן והחולה המדומה
הדוגמה האחרונה, מהשבוע, להמחשת שיקול הדעת המאוד מאוד בעייתי של ניצן: עיסקת הטיעון שנרקחה עם היו"ר לשעבר של חברת פלאפון, קובי בן גור, שהורשע לפני שש שנים בשני מקרים של מתן שוחד ונידון לעונש בדיחתי של עבודות שירות.
ניצן. פרקליט המדינה ממשיך לייצר אווירה של אין דין ואין דיין בתיקי מיוחסים // צילום: אורי לנץ
מדוע הקל עימו אז השופט זכריה כספי? משום שהוא הציג בפניו אישורים של חמישה רופאים שלפיהם הוא סובל ממחלת אלצהיימר.
הפרקליטות עירערה על העונש, התיק הוחזר לFמבחינה מחודשת של כספי, וזה גזר על איש הפשע שמונה חודשי מאסר. לא הולם, אבל בכל זאת משהו. בינתיים התעורר חשד שהמסמכים הרפואיים מזויפים, נפתחה חקירה חדשה והחשד אומת: בן גור התחזה לחולה אלצהיימר והוליך שולל קבוצת רופאים.
בן גור. באדיבות ניצן לא יישב בכלא // צילום: אורן נחשון
במהלך החקירה התגלה שבן גור לא עצר כאן: בעזרת התעודות המזויפות הוא הצליח במשך כשנתיים לקבל מהביטוח הלאומי קיצבה חודשית בסך 6,500 שקלים. בדרך הזאת שילשל לכיסו במירמה יותר מ־200 אלף שקלים.
שוב, תיק חמור ביותר שהעונש הראוי עליו הוא שנתיים־שלוש ישיבה בכלא. אבל אנחנו חיים בעידן של שי ניצן, וזה אישר עיסקת טיעון תמוהה: בן גור יודה, יחזיר למדינה את כספי המרמה, ירצה חודשיים עבודות שירות. אפילו יום אחד לא יישב בכלא. צחוק מענישה.
