זוכרים את איתן רף ואת גליה מאור, היו"ר והמנכ"לית לשעבר של בנק לאומי, שבתקופת כהונתם עודד הבנק לקוחות שלו בארה"ב להוליך שולל את שלטונות המס המקומיים בהיקף של מאות מיליוני דולרים?
זוכרים את הרעש שעוררה חשיפת מעשי ההונאה האלה ואת החלטת הבנק לברוח מהמגרשים הפליליים באמצעות כופר לאמריקנים בסכום עתק של 1.6 מיליארד שקלים?
אתם זוכרים כי מעולם לא נחשפה במערכת הבנקאית פרשה בהיקף כזה; כי אלה שנקשר שמם עם תרמית הענק של לאומי נהגו שנים כאילו הם נטועים בעולם הפשע; כי הבנק הצליח לעמעם את חומרת השערורייה באמצעות ועדת בדיקה חיצונית שהתנהלה כוועדה לרחמנות ציבורית.
ליתר דיוק: כוועדה למריחת הפרשה.
זה לפחות הרושם שאפשר היה לקבל מהמלצתה הסופית: לחייב את רף ואת מאור להחזיר לבנק 3.5 מיליוני שקלים מכספי הבונוסים השמנים שקיבלו. כסף קטן במושגי בנק לאומי, פרוטות ממש, בדיחה עצובה שהשופט המחוזי בתל אביב חאלד כבוב - זה שנושא עדיין את עיניו לכהונה בעליון - סמך עליה את ידיו בלי למצמץ.
רף. תיפתח נגדו חקירה (ב')? // צילום: מאיר פרטוש
מי התקשה לקבל את ההמלצה העלובה? היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. אפילו הוא, ששיניו אינן חדות מספיק, התקשה להבין איך ולמה הגיעה הוועדה לשורה התחתונה הזאת. אפילו הוא התקשה לעבור לסדר היום על אותה החלטה אומללה.
מנדלבליט לא הבין זאת אולי משום ששנה לפני כניסתו לתפקיד מינה קודמו, יהודה וינשטיין, ועדה פנימית בפרקליטות לבחינת ההיבטים הפליליים של התנהלות צמרת הבנק בנושא; אולי משום שידע לאן נושבת הרוח בוועדה; אולי משום שגם בנק הפועלים נגוע באותה שחיתות בארה"ב - ועלול לשלם מחיר כבד על מעשיו.
היועמ"ש מנדלבליט. בתוך שבועות אמור להחליט // צילום: no name
הבנק הזה, בראשות מי שניהל אותו בשנים האחרונות, ציון קינן, עלול להימצא באותן צרות. אנחנו רק בפרומו של הסתבכותו, כפי שמבינים זאת היטב היועמ"ש ואנשיו, ולא ברור אם תשלום הכופר יפתור את בעיותיו בחו"ל.
כך או כך, חלפו כשנתיים מאז הקמת הוועדה של הפרקליטות בראשות פרקליטת מיסוי וכלכלה, עו"ד ליאת בן־ארי, חלפה חצי שנה מאז סיימו חבריה את מלאכתם, ועדיין אין הנחיה של היועץ המשפטי לפתוח בחקירה פלילית.
קינן. תיפתח נגדו חקירה (ג')? // צילום: סיון פרג'
שאלתי השבוע מדוע וקיבלתי תשובה ברוח הבאה: הנושא עדיין בטיפול. היועמ"ש לומד אותו.
בכל זאת, שאלתי, מדוע לא רואים את הסוף? תשובה: רואים אותו, תאמין לנו, נוגעים בו. שום דבר לא נקבר. הסר דאגה מליבך.
הרצוג וגירסת הטמבל
מדוע קולו של יו"ר המחנה הציוני ויו"ר האופוזיציה, יצחק (בוז'י) הרצוג, לא נשמע כמעט בפרשיות נתניהו, שואלים רבים וטובים; מדוע הוא לא מתחפש לכמה ימים לראשת האופוזיציה האמיתית, ח"כ זהבה גלאון, שקראה השבוע למנדלבליט להשעות את עצמו מהטיפול בחשדות נגד רה"מ?
מדוע לא תיקן הרצוג את נתניהו כשזה טען שמותר לו לקבל מתנות מחברים והזכיר לו שלא מדובר במתנות מחברים אלא בחשד לקבלת טובות הנאה במאות אלפי שקלים? מדוע כאשר יו"ר האופוזיציה המדומה כן טורח לומר משהו בנושאים האלה, הדברים נאמרים בהכללה סתמית, בטון ובמוסיקה של מי שעושה זאת לצאת ידי חובה בלבד?
התשובה הראשונה לשאלות האלה: את בוז'י שלנו רודפת כבר שנים ההחלטה לשמור על זכות השתיקה בפרשת עמותות ברק. העננה הזאת ממשיכה לרחף מעל לראשו עד היום.
התשובה השנייה: תיק החקירה נגד הרצוג, שנסגר השבוע בדוחק בפרשת הקמפיין השלילי שיזמה חצרו בבחירות הפנימיות ב־2013 נגד ח"כ שלי יחימוביץ', חושף אותו בעליבותו. אמנם מדובר בתיק קטן, אבל בתיק מאוד עקרוני - בתיק שבקצה האחד שלו עמד ראש המטה של הרצוג, שמעון בטאט, ובקצה השני איש העסקים גלעד רמות, שהרצוג נחשד בניסיון לקדם את האינטרסים הכלכליים שלו.
הרצוג. היועמ"ש לא האמין לגרסתו, אך סגר את התיק // צילום: קוקו
בין השניים היה עו"ד דניאל כהן, עסקן מפוקפק במפלגת העבודה - ה"עותר הסדרתי" כפי שנהגו לכנות אותו - שתמורת 40 אלף שקלים קיבל על עצמו להשחיר את יחימוביץ'.
נכון, אין שום מקום להשוואה בין החשדות החמורים המיוחסים לנתניהו לבין אלה שיוחסו להרצוג, שתיקו נסגר מחוסר ראיות מספיקות. ובכל זאת: הרצוג לא ידע שבטאט מארגן קמפיין השמצה נגד יחימוביץ'? הוא לא הכיר את הסיפורים על עו"ד כהן ולא ידע שזה קיבל עליו את העבודה המלוכלכת? הוא לא ידע מי משלם לכהן?
מנדלבליט למד את הראיות ולא האמין להרצוג. הוא לא קנה את גרסתו כאילו לא ידע דבר על קמפיין ההשחרה. הסברו של הרצוג, הוא קבע, "אינו עולה עם גירסת עו"ד כהן שיש לה תימוכין נוספים בחומר הראיות".
מדוע בכל זאת סגר את התיק? "גם אם מחומר הראיות ניתן היה ללמוד שכהן סיכם עקרונית עם הרצוג לערוך קמפיין שלילי", כתב, "עדיין לא ניתן לייחס להרצוג מודעות ברף הדרוש במשפט פלילי".
רוצה לומר: חזרנו שוב אל גירסת הטמבל שהיתה חביבה על נבחרי ציבור בחדרי חקירות לפני 10 ו־15 שנה. חזרנו לגירסת האיש שלא ראה כלום, לא ידע כלום ולא שמע כלום. חזרנו לגירסת האהבל התורן שחשבנו שכבר עברה מהעולם.
עו"ד כהן כבר לא
עוד מילה על עו"ד כהן, ששירת את הרצוג כ"יועץ אסטרטגי" ושלא היתה לו כאמור בעיה לטנף את הידיים בקמפיין נגד יחימוביץ'. עוד מילה על מי שעם הלקוחות שלו נמנה יקיר המדור הוותיק, יוסף וסרמן, לשעבר מזכ"ל הסתדרות המורים.
לרשות וסרמן עמדה תמיד סוללה של פרקליטים מנוסים בהסתדרות המורים, אבל הוא בחר בכהן - שאותו שידכה לו בתום לב מזכירת סניף קריית גת, יפה בן דוד (כיום המזכ"לית הזמנית עד לבחירות במאי הקרוב).
כהן היה תפור למידותיו: הוא קידש מטעמו מלחמה בגילה קליין, ראש סיעת נחל שניסתה לנקות את אורוות המורים; הוא ירד לחייה בעתירות שונות תמורת שכר נאה.
עד שווסרמן נאלץ לפני כחודש להתפטר, פינה את כיסאו ליפה בן דוד וזו, שהספיקה להכיר את יד ימינו של המזכ"ל לשעבר, החליטה כעבור ימים להיפרד ממנו. היא לא זקוקה לאנשים מסוגו.
כמה עלו שירותיו של כהן להסתדרות המורים? עמיתי עוזי דיין הציג את השאלה הזו לפני שבועיים ולא נענה. השבוע הציג אותה דיין פעם נוספת ליפה בן דוד, ושוב לא זכה לקבל תשובה.
מה מסתירה המזכ"לית הזמנית? מדוע גם אצלה אין שקיפות במוסד הזה?
עצור, נתניהו, עצור
יש רגע שבו צריך מישהו לקרוא לנתניהו להפסיק את הירי לעבר מבקריו בתקשורת ובמגרש הפוליטי. להציע לו להירגע מעט.
להסביר לו שוב שלרה"מ - אפילו נגרם לו לדעתו עוול; אפילו הוא משוכנע שיש נגדו מסע ציד - אסור להתנהג כך. להציע לו להישאר ממלכתי ורציני; להזכיר לו את הביקורת החריפה לא פחות, גם כאן בחתימת ידי, שנמתחה בשעתו על שני קודמיו.
למעט כמה עיתונאים, שניסו להפוך שחור ללבן בעידן אולמרט, לא היו הנחות. כל בדל חשד, כל קלקול - קיבלו ביטוי בכלי התקשורת. בדיוק בשביל זה קיימת תקשורת במדינה דמוקרטית.
יש רגע, וזה הרגע, שמישהו צריך לומר לנתניהו הנח אם כן לעיתונאים לעשות מלאכתם, אפילו אם לדעתך אין להם סיבה לבקר אותך. אל תכנה אותם בכינויי גנאי. זה לא נכון, זו ירידה למקום נמוך, אתה יורה לעצמך ברגליים.
הגיע הזמן שמר נתניהו יפנים שבמדינה דמוקרטית מותר לתקשורת להטיח ביקורת קשה באיש ציבור, אפילו מדובר בנשיא או בראש ממשלה. שמותר לה לפרסם עליו דברים עוד לפני שגורם מוסמך בדק וחקר אותם. זה תפקידה וזו חובתה בתנאי אחד: שהיא מסוגלת להוכיח את המעשים המיוחסים לאיש הציבור ומציגה את תגובתו.
נתניהו. נוהגים בו כמו בקודמיו // צילום: אלכס קולומויסקי
מותר לתקשורת להילחם בחשדות לשחיתות של בכירי וראשי שלטון בישראל בלי להיות חשודה בתכנון הפיכה והפלת ממשלה. אנחנו לא חיים בטורקיה. אני לא רואה ברחובות תל אביב טנקים.
ועוד: רוב אנשי הציבור בישראל שנחקרו במשטרה - בין שהורשעו, בין שתיקם נסגר, בין שזוכו בדין - לא התגלו כדרייפוס. עם עובדות שנחשפו בחדרי החקירות ובבתי המשפט קשה להתווכח.
על רקע הדברים האלה אני מצטרף למי שכבר קראו לסדר את ראש הממשלה, כי הייתי בקו החזית הזה כמה פעמים - בתיק נתניהו־עמדי ובתיקים של אריאל שרון ואהוד אולמרט - ולא הבנתי את האסטרטגיה הזאת; כי מניסיון אישי אני אומר לו שלא תמיד ההגנה הכי טובה היא ההתקפה; כי מראש ממשלה מותר לצפות לאיפוק ולכללי משחק אחרים - ודאי כאשר הוא יודע שלפחות תיקי 1000 ו־2000 לא נפתחו בעקבות תחקירים עיתונאיים.
במקרה הזה העיתונאים אינם "אשמים". לגישתו, הם אולי חוגגים, אבל זה כבר דיון אחר.
לומר "לא" לאולמרט
ברגע הראשון אומר לעצמו האדם הסביר: די, מספיק, ראש ממשלה בישראל יושב שנה בכלא - שום אסון לא יקרה אם תקופת מאסרו תקוצר בכמה חודשים. צריך להניח לו. במחשבה שנייה, מפוכחת, אין סיבה להעניק לו חנינה.
לטובת מי ששכח, הנה ספירת מלאי של ההנחות שקיבל אולמרט בחקירותיו ובמשפטיו:
1. בתיק טלנסקי היו ראיות מוצקות נגדו לקבלת שוחד סדרתי, אבל בפרקליטות החליטו להוריד למענו את הרף. האשימו אותו רק בעבירות של מירמה. סכום הכסף שאולמרט קיבל מטלנסקי ומאחרים בחשאי ואותו שמר בכספת סודית: מאות אלפי שקלים.
העונש שנגזר עליו בסיפור הזה - שמונה חודשי מאסר בלבד - הוא בחזקת הנחה מפליגה.
2. אולמרט הורשע בפרשת הולילנד בקבלת שוחד בגובה של 60 אלף שקלים ונידון שוב לעונש קל יחסית: שנה וחצי מאסר בפועל.
3. אולמרט שיבש את הליכי משפטו, הודה בכך רק אחרי שנחשפו הקלטות שולה זקן ונידון לחודש מאסר בפועל. יתר חודשי המאסר שנגזרו עליו היו בחופף למאסרו בתיקיו האחרים. גם כאן העניקה לו הפרקליטות, בעיסקת הטיעון השערורייתית, הנחה נדיבה. "חסכה" לו שנת מאסר נוספת.
אולמרט. אחרי כל ההנחות שקיבל, עוד מבקש חנינה? // צילום: אוליבייה פיטוסי
4. את התיק החמור ביותר בפרשיותיו, זה של המינויים הפוליטיים, סגרו בפרקליטות אחרי שני משפטיו הראשונים, חרף הר הראיות ולמרות חומרת מעשיו. בפרקליטות לא רצו להצטייר כרודפיו. חנינה? כן, הוא כבר קיבל אותה.
עכשיו, אחרי שצעדו לקראתו מרחק כה גדול - גם הפרקליטות וגם שופטיו - להעניק לו עוד הקלה? עוד חנינה?
עם כל הכבוד - אין סיבה. הוא כבר קיבל חנינה ועוד חנינה ועוד אחת. הוא קיבל אותן אף שלא הביע חרטה, לא התנצל על הכפשת מערכת האכיפה, לא ביקש סליחה מתובעיו ומחוקריו. את הלינץ' שהוא ואנשיו ערכו בהם - קשה למחוק מהזיכרון.
האיש שרצה להיות נציב
לפני חודשיים, בעמודים האלה, הבענו פליאה על העיכוב של השר לביטחון הפנים במינוי נציב כבאות חדש. שאלנו שאלה קשה מתבקשת: מדוע מאז אפריל האחרון, מועד פרישת הנציב הקודם שחר איילון, לא נבחר עדיין נציב חדש? מדוע ההליך הזה הוקפא פתאום על ידי השר?
שאלנו, בדקנו והשבנו על כך: לקו הגמר במכרז הגיעו תא"ל בדימוס דוד שמחי, לשעבר ראש מטה פיקוד העורף, ומפקד מחוז הדרום בשירותי הכבאות, משה סוויסה - אדם הגורר אחריו שתי הרשעות בהליכים משמעתיים. את מי חפץ ארדן לראות על הכיסא הזה? את המתמודד סוויסה, למרות הרקורד הבעייתי שלו במגרשי המשמעת.
הבעיה החדשה של ארדן היתה: סוויסה נחשד בחתימה על שני תצהירים כוזבים, במסגרת ההתמודדות שלו על תפקיד הנציב - כמו גם על תפקידו הקודם. בנסיבות האלה הוא מצא את עצמו לפני כמה חודשים על ספסל הנאשמים בבית הדין המשמעתי של הנציבות.
ארדן אמור היה להבין, לפחות עכשיו, שהאיש אינו ראוי לתפקיד, אבל התעקש להמתין עד להכרעת הדין. הוא המתין זמן רב וספג סטירה מצלצלת: שלושת חברי בית הדין דחו את עיקר טענות סוויסה, קבעו שהוא לא הצהיר כנדרש על הרשעותיו בעבירות משמעת; פסקו כי אינם מקבלים את הסברו המאוחר כי אחד האירועים שבהם הורשע נשמט מזיכרונו.
יתרה מזאת: גם בהופעתו בפני ועדת הבוחנים, בניגוד למתמודדים אחרים, לא גילה סוויסה לחברי הוועדה דבר על אודות עברו המשמעתי.
השורה התחתונה: סוויסה הורשע לא לפני שהתגלה כי עבירות המשמעת שבהן מדובר אינן זניחות; לא לפני שכבודם קבעו כי עדות היועץ המשפטי לשעבר של עיריית ירושלים, עו"ד יוסי חביליו - עד חשוב בפרשה - אמינה עליהם.
לעומת זאת, עדותו של מנכ"ל העירייה לשעבר, יאיר מעיין - שהיתה "מגמתית באופן בולט" ושכללה גם "הגנה על האיומים של הנאשם כלפי עו"ד..." - לא זכתה לאמון של כבודם. התפתלותו וגרסאותיו של מעיין לא הוסיפו לו כבוד.
שורה תחתונה אחרונה: הנציב החדש יהיה כנראה דוד שמחי. הוא יקבל את הכיסא הזה ביושר.
בחצר של שי ניצן
בעידן פרקליט המדינה שי ניצן נפל השבוע דבר: בניגוד להורדת הרף בשורה של תיקים רגישים, הגישה השבוע פרקליטות המדינה ערעור על העונש הקל שגזר השופט דוד רוזן על ראש עיריית אור יהודה לשעבר, דוד יוסף: שנתיים מאסר בפועל.
יוסף הורשע בשורה ארוכה של מעשים מגונים, ב"מגוון רחב של מעשי מין כלפי נשים בגילאים שונים", לשון השופט רוזן; במעשי מירמה, בגניבות בידי עובד ציבור, בהדחה בחקירה - במעשים שהרשעה בהם אמורה להוביל לכלא לשנים רבות.
האם שי ניצן יוריד למענו את הרף?
מדוע זה לא קרה? אין לי מושג. אולי ביקש השופט רוזן, בדרכו המיוחדת, למחות על הורדת רף הענישה בביהמ"ש העליון. אולי, כי רוזן נחשב בדרך כלל לשופט מחמיר.
הערעור מתבקש, אפוא, אבל לצערי הוא עדיין אינו משקף שינוי במדיניות הענישה של הפרקליטות: זו נוטה, למשל, להעניק עכשיו מתנה אדירה לפרקליט המיוחס, עו"ד רועי בר, היועמ"ש החיצוני לשעבר של ועדות התכנון בראשון לציון, החשוד בקבלת שוחד בסך 2 מיליון שקלים.
נוטה, אני כותב, כי עדיין מתלבטים בפרקליטות המדינה, מתביישים כנראה, וקיים סיכוי קטן שהשכל הישר בסוף ינצח.
קיים סיכוי שהפרקליט שסרח, שבכובע אחד עסק במכירת הדירות של הקבלן המשחד, ובכובע שני פעל להשבחת תוכניותיו בוועדות התכנון - לא ייחלץ מעבירות השוחד ויישב שנים בכלא.
