כמו מיליארדי אנשים בעולם, גם גארי קספרוב צפה השבוע בסחרור שאליו נכנסה רוסיה: ההכרזה על גיוסם של 300 אלף איש, הימלטות של מאות אלפי גברים ממנו אל המדינות השכנות והפגנות סוערות נגד הגיוס בצפון קווקז. קספרוב לא התרגש יתר על המידה - לא בגלל שהאירועים אינם דרמטיים, אלא כי מבחינתו הם רק מוכיחים את התזה שלו.
"משטר פוטין דוהר לקריסה", הוא חוזה בשיחת טלפון מברלין, "הגיוס מקרב את הסוף, כי הוא הורס את האמנות הפנימיות הלא־רשמיות שעבדו במשך שנים בחברה הרוסית. מאז תחילת המלחמה, פוטין לא רצה למשוך לתוכה את הערים הגדולות, בראש ובראשונה את מוסקבה וסנט פטרבורג. מעבר לכך, עבור הרוב המכריע של אזרחי רוסיה המלחמה התקיימה רק בטלוויזיה. כעת היא נעשתה עניין יומיומי, מוחשי. הוסף לכך את הקשיים הכלכליים הגדלים, ואנחנו רואים שאפילו מושלים שמינה פוטין מתחילים להביע ספקות בחשיבות הגיוס. כלומר, המערכת מתחילה להיפרם".
ומנגד, אי אפשר להגיד שהמחאות עד כה גדולות מספיק, אולי למעט בצפון קווקז.
"זה מתרחש עקב בצד אגודל. אתה יודע, כאשר אתה מקפיא הכל במשך 22 שנה, אינך יכול לחכות שבתוך 22 שעות הכל יפשיר. אבל הליך ההפשרה החל, וברור שהוא מתחיל במקומות כמו צפון קווקז, שיש בהם עוד סולידריות כלשהי, משפחתית או שבטית, בניגוד לערים הגדולות שבהן החברה מאוד אטומיסטית. ואף על פי כן, אנחנו רואים תקריות: ירי במפקד לשכת גיוס, לשכות מוצתות... גם התמונות של ההמונים מנסים לברוח - זה מחזה של סיום האימפריה, שגם מראה מה היה ערכה האמיתי. התהליך החל. ההפשרה תיקח זמן, אבל ברור שהרכבת נוסעת בכיוון אחד, ובמדרון".
ימים בודדים לפני שיחת הטלפון, כשמפלתו של הצבא הרוסי באזור חרקיב כבר התרחשה אבל הגיוס שנדרש בעקבותיה טרם הוכרז, ישבנו עם קספרוב בבר של מלון במרכז סופיה. מי שנולד לפני 59 שנים בבאקו בשם גאריק וינשטיין, בן לאב יהודי ואם ארמנית, והיה לאלוף העולם הצעיר ביותר בשחמט (וגם החזיק בתואר הזה ברצף במשך 21 שנה), הגיע לבירת בולגריה כדי לשאת את הנאום המרכזי בוועידה ביטחונית־עסקית שהתמקדה באתגרים שהתגלו בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. קספרוב אמנם אינו איש ביטחון, אבל מעמדו כאגדה חיה, כאדם בעל יכולת נדירה לנתח מהלכים, וכאחד האופוזיציונרים הרוסים הוותיקים ביותר לפוטין, מספיקים כדי שיהפוך לקול רצוי בכל אירוע. ובכל הנוגע למאבקה של אוקראינה בפלישה הרוסית, קספרוב הוא גם אחד הדוברים המבוקשים בעולם: מאבקו הציבורי למען ניצחונה וחירותה משתווה אולי רק למאבקו הוותיק להביא לשחרור רוסיה מפוטין - שני מאבקים שקשורים לחלוטין זה בזה.
כאיש אופוזיציה, נאלצת לעזוב את רוסיה בפברואר 2013. התגעגעת?
"יש לא מעט סיבות (לבקר), אמא קבורה שם... אבל האם התגעגעתי? בכנות, כרגע דבר לא מושך אותי לשם. זה אפילו לא עניין של ביטחון אישי - כי עבורי לטוס לרוסיה זה כרטיס בכיוון אחד. העניין הוא שמה שאני רואה שם היום מזעזע אותי. זו מדינה הטובעת בבורות ובחשיכה. ובה בעת, אני מבין שעתיד האנושות תלוי במידה רבה באיזה צד של המאזניים תהיה רוסיה או מה שייצא ממנה. כי המאבק בין חירות לרודנות הוא מאבק אינסופי. חצי מהעולם חי בצורות שונות של משטרים לא דמוקרטיים, ורוסיה יכולה למלא תפקיד מכריע כדי להניע את העולם בכיוון הנכון. אולי גם קצת לכפר על ההיסטוריה שלה".
רוסיה רחוקה משם.
"השינויים ברוסיה יתרחשו רק כאשר הצבא שלה יובס סופית, וכאשר עבור רוב האוכלוסייה הרוסית יהיה ברור שהפרדיגמה האימפריאלית סיימה את חייה", אומר קספרוב ולוגם מהקפה ("מתוק מדי", הוא מעווה את פניו), "תראה, אימפריות מתות כאשר הן אינן יכולות להמשיך להתפשט. בריה"מ החלה אמנם להתפרק לפני היציאה מאפגניסטן, אבל היציאה שימשה זרז. אימפריה שנסוגה זו אימפריה שדינה נחרץ. ולדעתי, תחייתה של רוסיה יכולה להתחיל רק מהחזרת (חצי האי) קרים לאוקראינה (רוסיה סיפחה אותו ב־2014; ד"ב) והנפת הדגל האוקראיני מעל סבסטופול (מקום עגינתו של צי הים השחור הרוסי)".
מה שאתה מתאר זו במידה רבה תמונת מראה לתפיסת העולם של פוטין: הוא לא ראה את תקומת האימפריה בלי השתלטות על אוקראינה, ואתה מדבר על תחיית רוסיה שלא תיתכן בלי השבת הכיבושים לאוקראינה.
"היום מתברר יותר מכל שבאופוריה של 1991, לא שמנו לב שבריה"מ שקרסה היתה רק קליפה: הגרעין היה האימפריה הרוסית, שהבנתה העצמית נטועה עמוק בחשכת התודעה ההיסטורית. על מה עומדת אימפריה? על פחד ואלימות. ניכר שפוטין מאבד מכוחו. זה ניכר גם למי שרחוק מהפוליטיקה. שים לב איך הוא הושפל בסמרקנד (חמישה מנהיגים אילצו את פוטין לחכות לפגישה עימם בשולי פסגת ארגון שנחאי; ד"ב). בריון שהושפל כבר אינו בריון. הרי כל השליטה שלו התבססה על כך שהוא יכול היה 'להעמיד במקום' את בוש או מרקל, ולפתע מתברר שאפילו שליטים מרכז־אסיאתים בינוניים מבינים שיחסי הכוח השתנו. אין יותר פחד. אז נכון, המשטרה והמשמר הלאומי עובדים טוב כאשר צריך לשלוף אלות נגד מפגינים עם סרטים לבנים. אבל זה אחרת לגמרי כשצריך להתמודד עם צבא מובס של חיילים ממורמרים, על רקע משבר כלכלי מעמיק. וכמה פליטים ינהרו לרוסיה כאשר אוקראינה תשחרר את קרים? עכשיו קח את כל הרכיבים האלה יחד ותגיד לי: אם אלה לא מרכיבים של מהפכה, מה כן?"
אם כך, המהפכה בעיניך בלתי נמנעת? פוטין עצמו הציב שח לאימפריה?
"יותר מכך, המט בלתי נמנע. כל הפסד במלחמה הוביל לשינויים ברוסיה. מלחמת קרים הובילה לביטול הצמיתות, המלחמה נגד יפן הביאה להקמת מונרכיה חוקתית, מבוי סתום במלחמת העולם הראשונה - לאירועי פטרוגרד, ואילו התבוסה באפגניסטן - להפסד במלחמה הקרה ולהתפרקות בריה"מ. אבל מה יקום במקומה עוד נראה. לדעתי, בשנים הקרובות גבולות רוסיה ישתנו, ולא במובן של התרחבות".
הפדרציה הרוסית תישמר בהרכבה הנוכחי?
"לא, כי זו אימפריה. יישארו רק החלקים שיהיו מוכנים לקבל את הקונצנזוס האירו־אטלנטי. יש שתי אופציות: או שרוסיה תהפוך למדינת לוויין של סין, או אינטגרציה לתוך אירופה, בתנאי אירופה. שואלים מי יהיה במקום פוטין. השאלה אינה מנוסחת נכון: צריך לשאול לא 'מי' אלא 'מה'. מה זה אומר שאנחנו צריכים את כל שדרת הניהול, את כל המערכת. זו שאלה של החלפת הנתיב ההיסטורי של רוסיה. ולכן צריכות להיות טריטוריות שמוכנות לחיות לפי הכללים המערביים. בהתחשב במלחמה, בטרגדיה ובעשורים של כפרה, זה יהיה תהליך קשה. אבל אין אופציות אחרות".
אתה מדבר על כפרה ועל הכללים האירופיים, אבל עדיין קשה לראות התפכחות מהגדלות האימפריאלית בקרב אזרחי רוסיה.
"כדי שהגדלות תיעלם, היה צריך או להפציץ את רוסיה כמו שהפציצו את גרמניה ואת יפן (ולמרבה המזל זה לא קורה), או שנדרשת תבוסה שתגיע לכל אוזן. גם אובדן קרים יהיה רגע מכריע, כי קרים הוא עמוד תווך אימפריאלי. גם המפלות הגיאופוליטיות - למשל, הצטרפות שבדיה ופינלנד לנאט"ו - צריכות לחזק את המחשבה בתודעה הקולקטיבית שלהישרדות רוסיה במאה ה־21 נדרש מודל אחר, כי הנוכחי מביא לאסון. לפי שעה, זה לא קורה, אבל אני מזכיר שגם הנאצים נלחמו עד הרגע האחרון ועוד הגנו על הרייכסטאג. היטלר היה בשלטון 11 שנה, פוטין כבר 22, ויש לפרופגנדה שלו הרבה יותר אמצעים מאשר לד"ר גבלס. גם האוכלוסייה הרוסית היום משכילה פחות מהגרמנית בשנות ה־40".
ויתור על קרים - לא על הפרק
לאחרונה פרסם קספרוב, יחד עם השגריר לשעבר של ארה"ב ברוסיה מייקל מקפול, מאמר ב"וושינגטון פוסט" ובו פירט את נקודות התורפה בסנקציות שהטיל המערב על מוסקבה. למקרא הטור, קשה שלא לחשוד כי המחברים מבקשים גם להבטיח שהסנקציות הקיימות לא יתרככו בגלל לחצי הקרמלין ושותפיו בתוך האיחוד כמו ר"מ הונגריה אורבן, או פשוט בגלל החשש של האירופאים מפני חורף קר.
יש סיכוי שהקרמלין בכל זאת יגיע לפשרה עם המערב, ש"תשמור על כבודו" של פוטין?
"היה סיכוי כזה, אפילו מאוד ממשי, עד מאי־יוני. ראינו ניסיונות של פוליטיקאים כמו מקרון ושולץ, וגם קולות באמריקה, למצוא נוסחה כזו. היום זה כבר לא אפשרי כי כולם הבינו דבר פשוט: לא יהיה שלום בלי הסכמת אוקראינה. וזלנסקי היה ברור במטרות המלחמה: שחרור כל שטחי אוקראינה. הוא לא היה מוכן לומר זאת בתחילת המלחמה, כי בשלב כלשהו אוקראינה היתה נאלצת ללכת על פשרה ולו זמנית על חזרה לקווי 24 בפברואר. עכשיו זה כבר לא על הפרק.
"במערב התרחש בחצי השנה האחרונה מהפך גדול. אני רואה זאת בעולם הכנסים והוועידות, שנכנסתי אליו אחרי עזיבת השחמט. פעם, העמדה האנטי־פוטינית החריפה שלי עוררה הסתייגות. אבל אחרי 24 בפברואר זה השתנה. עד אז הוא היה רע, אבל פרטנר לעסקים. פוטין הרס את זה במו ידיו, עבור הזיותיו הגיאו־פוליטיות. חוץ מזה, התברר שאת כל הקונסטרוקציה הזו, שבה רוסיה היא גורם חשוב בביטחון האנרגטי באירופה - אפשר לשנות. כל מה שמרקל קידמה במשך 16 שנה - נגמר. יש נכונות נרחבת לפתור את בעיית פוטין, כי היא תוביל גם להגנה עקיפה על טייוואן, למשל. גם בעיית סוריה תיפתר, ואולי גם ונצואלה. הפרגמטיות שתמכה קודם בפוטין, מתחילה לעבוד לכיוון ההפוך.
"תראה, בסופו של דבר לדמוקרטיות לוקח הרבה זמן להתניע. עם כל ההבנה להיבט המוסרי, יש גם סוגיות של זכויות רכוש וחוקים בינלאומיים. תחילה בכלל לא האמינו שאוקראינה תחזיק מעמד יותר מארבעה ימים. בכלל, בתודעת המנהיגים המערביים מתרחשים שינויים בלתי נתפסים. קח את הקנצלר שולץ, הסמן הקיצוני של מדיניות הפיוס. הוא גדל באירופה הפוסט־מלחמתית, שבה רווחה תחושת אשמה בפני בריה"מ. הוא סוציאל-דמוקרט, שגדל על הפרדיגמה היסודית של הפוליטיקה הגרמנית הפוסט־מלחמתית: גרמניה צריכה להיות הרחק מכל פעילות צבאית. יותר מ־50 שנה זו אבן היסוד של הפוליטיקה. והנה האיש הזה, שמעולם לא היה מנהיג בולט, נעשה לקנצלר, ובמקום לעסוק בתחשיבים כמה גז צריך, הוא צריך להכריע אם לשלוח טנקים גרמניים להילחם ברוסים! בהקשר ההיסטורי, זה הרי סיוט עבורו. ואף על פי כן, הוא מכריע שהגרמנים צריכים לעזור לאוקראינים כי הם נלחמים בפשיזם שנמצא דווקא בצד הרוסי".
ועדיין, בקייב אומרים שאינם מקבלים את כל סוגי הנשק הדרושים לה. אתה לא חושב שיש כוחות שמנסים לעכב את התהליכים?
"בפאזה הראשונה של המלחמה, במשך כמה חודשים, פוליטיקאים אמריקנים ואירופים לא היו מוכנים לומר שמטרת המלחמה היא ניצחון אוקראינה. בחודש וחצי האחרונים, הסיטואציה השתנתה ויש הצהרות ברורות לגבי הניצחון, אפילו מצד שולץ. יש עוד מה לעשות, ולכן אם מדברים על הסרת סנקציות, הדבר צריך לקרות רק לאחר נסיגה רוסית מכל שטחי אוקראינה, תשלום פיצויים וענישת עברייני מלחמה. ואני חושב שהיקף התמיכה הצבאית באוקראינה בפועל עולה על ההיקף המוצהר".
מבין את הפילוסופיה הישראלית
השיחה עם קספרוב נערכת בשולי ועידת Improvate - פלטפורמה ישראלית, שנועדה להפגיש מנהיגים ומקבלי החלטות בעולם עם פיתוחים וחידושים טכנולוגיים כחול־לבן. המטרה היתה להכיר את האתגרים החדשים בעקבות הפלישה הרוסית ולהציג את הפתרונות הישראליים.
יש משהו אירוני בכך שהכנס הזה נערך בסימן המלחמה באוקראינה מחד והיותה של ישראל מעצמה של טכנולוגיה ביטחונית מאידך, כשדווקא ישראל אינה מספקת כל נשק לקייב. איך אתה רואה זאת?
"ברור שאני מתייחס לכך באופן שלילי, אבל אני גם מבין שכל הפילוסופיה של מנהיגי ישראל נבנתה סביב הישרדות המדינה. לכן ברור לי שכאשר פוטין שלט, הלכה למעשה, בשטחים מצפון לישראל, והיכולת של חיל האוויר הישראלי לפעול היתה תלויה ברצונו הטוב, אספקת נשק לאוקראינה היתה יכולה להוות בעיה".
קשה להחמיץ שאתה מדבר על כך בלשון עבר.
"יש לכם בחירות בישראל, ואני מאמין שהיחס למלחמה ישתנה כי אוקראינה מנצחת. הייתי רוצה שישראל תפעל באופן אקטיבי יותר. השפעת פוטין נחלשת והולכת, ואולי עוד לפני סיום המלחמה תשתנה גם עמדת ישראל, אלא אם יהיה אצלכם שינוי רדיקלי".
למה אתה מתכוון?
"יש רק פוליטיקאי אחד שהוא מוכוון פוטין לחלוטין, אם כי ייתכן שהוא לא אוהב את המפסידים. פוליטיקאים כמו נתניהו - או טראמפ - פוגעים בדברים נכונים עקב תכונותיהם האישיות".
פוליטיקה? אולי בתקופת המעבר
מאז נאלץ לעזוב את רוסיה ואת הפלטפורמות הפוליטיות שניסה להקים בה, עוסק קספרוב בפעילות ציבורית חובקת עולם. בין שאר עיסוקיו, הקים ב־2017 את "היוזמה לחידוש הדמוקרטיה", שמטרתה "לחזק את עקרונות הליבה של הדמוקרטיה הליברלית שלפנים הגדירו את הרוב הפוליטי הגדול ברחבי העולם החופשי, וכעת נקרעים על ידי עמדות קצה משמאל ומימין, שצוברות משקל ציבורי".
"יש עדיין מרכז בפוליטיקה המערבית ויש לחדש את חיוניותו - אינטלקטואלית, תרבותית ופוליטית", קובע מסמך היסוד של היוזמה. אולם "חידוש החיוניות" נדרש למערב גם מסיבה נוספת.
"אחרי 1991 והניצחון במלחמה הקרה, המערב היה מוחלש מבחינה מוסרית והפסיק להתייחס לרוסיה כבעיה", אומר קספרוב. "הציבור גם לא רצה עימותים חדשים, כי החיים נעשו נוחים. נדרש ההלם האוקראיני כדי להבין שהרוע לא מת. מהבחינה הזו, אוקראינה משנה את העולם, והמלחמה בה הופכת לנקודת מדידה בהיסטוריה. זו תחיית הרוח החופשית בעולם החופשי. אוקראינה, לדעתי, חותמת את המיתוס שהתפתח ב־20 השנים האחרונות, שלפיו דמוקרטיה וקפיטליזם אינם בגדר חובה. הרי איך אומרים? 'תראו את סין'. אני תמיד אומר על כך: מסין הגיע הווירוס, מארה"ב - החיסון. אוקראינה הזכירה לכולם אמת נשכחת: אנשים בני חורין מנצחים, אפילו אם יש להם פחות נשק, פשוט כי הם נאבקים למען חירות. הנה אנשים במזרח אוקראינה, דוברי רוסית - וכמה הם שונים מאזרחי רוסיה. כי הם התגבשו באווירה אחרת. ב־1994 קרבצ'וק (נשיא אוקראינה) הפסיד בבחירות והלך, ואילו ילצין החל במלחמת צ'צ'ניה כדי להגדיל את הרייטינג שלו. כאן החל הפיצול.
באוקראינה התפתחה ההבנה: We, the People. ואילו ברוסיה, השלטון המרכזי קיבל אור ירוק לשכפל את עצמו. למלחמת אוקראינה יהיה אפקט עצום. היא תשטוף המון. לדם, שנשפך כעת, יהיה אפקט של טיהור. נורא שהאנושות תמיד משלמת מחיר כזה עבור חזרה לאמיתות בסיסיות".
איך אתה מדמיין את היום הראשון אחרי פוטין?
קספרוב לוקח כמה שניות ארוכות לחשוב. "היום הראשון ייראה בהתאם לאיך שייראה היום האחרון של פוטין. האופציה הריאלית ביותר מבחינתי היא התרסקות הצבא באוקראינה, משבר פליטים, אסון כלכלי ברוסיה, ואז מהומות בערים הגדולות, ואז כבר נראה. במצב הזה, אם המערב יהיה מוכן לדרוש שינויים קרדינליים ברוסיה, אני מאמין שיש לנו פוטנציאל לשנות - לחודורקובסקי, לי, לעוד עשרות אלפי אנשים שיוכלו לחזור. נצטרך להוציא את המדינה מהמבוי הזה. אשר לי אישית, תמיד אמרתי שלי אין רצון להשתתף בפוליטיקה 'נורמלית', סדירה, כאשר כזו תתקיים ברוסיה. אבל בתקופת המעבר, כאשר יהיה צורך לכונן אותה ואת הכללים עבורה, אני מאמין שאוכל למלא תפקיד חשוב".
