עד שנולד בנה הבכור, אמיל, היתה לילה סלימאני, 35, עיתונאית במשרה מלאה; במשך שנים כתבה עבור המגזין "Jeune Afrique", התמחתה בנושאים חברתיים, בעיקר במצבן של נשים צעירות במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה, ובילתה את רוב זמנה בדילוגים ממוקד סיכון אחד למשנהו.
"עיתונות זה חיידק, אבל תמיד ידעתי שבדרך זו או אחרת אכתוב ספרים", מספרת סלימאני, ילידת רבאט שעברה בצעירותה לפריז, בשיחת טלפון. "זה היה כמעט טבעי עבורי לעזוב את העבודה ביום בהיר אחד: האביב הערבי התפשט ונהיה מסוכן להשאיר תינוק בבית ולטייל בעולם לבדי. החלטתי שאני מקציבה שלוש שנים: אם בסופן לא אכתוב רומן אזנח את הרעיון לחלוטין, אשוב לעבודה בעיתון ולא אדבר על כך לעולם".
התנאים המגבילים השתלמו: "בגן של המפלצת", ספר הביכורים של סלימאני, זכה להצלחה נאה, ואילו ספרה הבא "שיר ענוג" (מצרפתית: רמה איילון) הפך לרב־מכר בינלאומי וזכה בפרס גונקור, הפרס היוקרתי ביותר בספרות הצרפתית; סלימאני היא האישה השביעית בכלל והאישה הראשונה ממרוקו שזוכה בפרס הנחשב.
מה שמפתיע עוד יותר הוא הנושא שבחרת לכתוב עליו, בעיקר בתור אמא טרייה.
"כן ולא. רציתי לכתוב על הסיוטים והפחדים שלי, מה שכל אחד חושב עליו וחושש ממנו. הרגשתי שאני חייבת לכתוב על כך כדי לא לפחד יותר".
וזה עזר?
"לא, לצערי הרב כל כך".
בהתחשב בסיפור שניצב במרכז הרומן שכתבה, אולי להפסיק לפחד התברר כשאיפה מוגזמת. "שיר ענוג" מתבסס על מקרה שאירע בשנת 2012 באפר איסט סייד בניו יורק: האומנת יוסלין אורטגה, במקור מהרפובליקה הדומיניקנית, דקרה למוות שני ילדים שבהם טיפלה כחמש שנים ולאחר מכן דקרה את עצמה, כל זה דקות ספורות לפני שאמם של הילדים חזרה מחוג שחייה. "נתקלתי במאמר על המקרה ב'פארי מאץ'' ולקיתי בהלם", מספרת סלימאני. "התחושה שזה קרה לאנשים הכי נורמליים שיכולים להיות, כאלה שיכולים להיות חברים שלנו. זה מה שהדליק הכל".
לצאת מהארכיטיפ
סלימאני נהגה בסיפור בחופשיות רבה: העתיקה אותו לצרפת, הפכה את אמם של הילדים למהגרת בעצמה ואת אורטגה ללואיז, מטפלת צרפתייה דווקא - בחירות משמעותיות בהתחשב בתפקיד של פוליטיקת הזהויות במפגש הנפיץ שנוצר. אך הדינמיקה הבסיסית, אותה תלות חולנית שהתהוותה בין הדמויות, לצד הספק התמידי, של הדמויות והקוראים, האם מה שמתרחש לנגד עינינו הוא נורמלי או תחילתו של שיגעון רצחני, נותרו בעינם.
האומנת יוסלין אורטגה, שהואשמה ברצח שני ילדים, 2012 // צילום: רויטרס
"הסיפור פגש אותי בנקודה מסוימת בחיים. כאם לתינוק, הגעתי לגינת המשחקים ומצאתי את עצמי מוקפת מטפלות, ילדים וקשישים, כשהעיר ריקה וכולם במשרדים. היה מרתק לצפות במארג החברתי שנוצר, עולם שלם שממוקם בשוליים: הוא לא מייצר דבר, הערכים שבו הם אכפתיות וחמלה וטיפול בחסר ישע. אני חושבת שזה מעניין בהתחשב בחברה שלנו, שהעניין המרכזי בה הוא לצבור דברים, להעריך ולתמחר אותם".
בראיון סיפרת שנולדת למשפחה מקרב האליטה של רבאט. אני מניחה שגדלת עם אומנת.
"להחזיק אומנת צמודה היה מקובל בקרב המשפחות הבורגניות ברבאט. האומנת שלנו מעולם לא התחתנה ולא היו לה ילדים. אני חושבת שמבחינתה היינו המשפחה היחידה שהיתה לה. אבל אני זוכרת שגם כילדה צעירה הרגשתי את החריקה מעצם ההימצאות שלה אצלנו בבית. היא גרה אצלנו אבל זה לא היה הבית שלה; היינו אומרים לה שהיא חלק מהמשפחה, אבל זה לא היה לגמרי נכון. בדיעבד, הרגשתי עד כמה היחסים בינה ובין אמא שלי היו טעונים; שתיהן קינאו מאוד זו בזו. גם כילדה מצאתי את היחסים הללו סבוכים מאוד".
התחושות הללו צפו מחדש שנים אחר כך, כשסלימאני ערכה ראיונות במטרה לשכור אומנת לבנה. "הייתי בת 30, ומצאתי את עצמי מראיינת נשים מבוגרות ממני ב־20 שנה או יותר, מאפריקה ומאסיה, שהגיעו לצרפת אחרי חיים קשים מאוד, חלקן השאירו שם ילדים, ואני עומדת להיות המעבידה שלהן. כבר אז משהו הרגיש לי מאוד לא נוח".
בחרת להתחיל מהסוף - שיאה של העלילה ידוע לקורא מהמשפט הראשון.
"כי אם את קוראת על זוג ששוכר אומנת לטפל בילדים ודברים מתחילים להשתבש, אז מה עשית בזה? שאלתי את עצמי איך אוכל לשתול בקורא את התשוקה להפוך את הדף בכל פעם מחדש. להציב את הסוף הספציפי הזה בהתחלה פירושו היה לקחת את הקורא יחד איתי ולומר לו, אתה היחיד שיודע את הסוף. אף אחת מהדמויות לא מודעת לכך, מה שהופך אותך לאיש סוד. עכשיו תתבונן במשפחה הזו, שאולי מזכירה את המשפחה שלך. ודווקא מתוך המחוות הקטנות והמקרים שלא נראים ראויים לציון - אתה עומד לראות איך הרשת העדינה הזאת מתחילה להסתבך. זו היתה הדרך שלי לומר לו, הישאר איתי".
אבל דומה שהאתגר המשמעותי שעמד בפני סלימאני הוא יצירת דמותה של לואיז: מצד אחד ליצור פרופיל עגול ומלא, שיבהיר, ולא במעט, איך אישה שמטפלת בילדים במסירות אין קץ רוצחת אותם בפרץ שיגעון, ומאידך לשמור מספיק אפילה ופראות כדי שלא להפוך אותה לדמות הקלאסית של האומנת שמאבדת את זה.
"לא רציתי שלואיז תהיה ארכיטיפ של האומנת שמשתגעת", מסכימה סלימאני. "רציתי לשמור אותה מעורפלת כי חשוב היה לי להראות שהמציאות רב־משמעית ומעורפלת; כותב אף פעם לא יכול להנכיח מורכבות בצורה מלאה וסופית. בהתאם, אף פעם אי אפשר להבין מניעים של דמות עד הסוף. אנחנו גדולים ומורכבים מהקטגוריות שמנסים לדחוס אותנו לתוכן. למה לואיז נשארת עם בעלה המתעלל? למה היחסים עם בתה היו עקומים כל כך? היא כה מוזרה. רציתי ליצור סביבה מסתורין ותשוקה לא ברורה, פשוט כי רוצים לדעת מי היא. רציתי שלקורא תהיה מידה של אמפתיה משונה כלפיה".
"מנסים לקטלג אותי"
היא מכירה מקרוב את הרצון לדחוס אנשים לתוך קטגוריות. אביה המנוח היה מזכיר הממשלה במרוקו. אמה, צרפתייה־אלג'יראית, היתה אחת הרופאות הראשונות במרוקו; משפחה יוצאת דופן גם בקרב המעמד החברתי שאליו השתייכה. סלימאני, שמשום מה מתנצלת לא פעם במהלך הראיון על האנגלית המצוחצחת שלה, מספרת שבבית דיברו בעיקר צרפתית ועד היום הערבית שלה מקרטעת.בגיל 18 עברה להתגורר לבדה בפריז, שם למדה מדע המדינה ותיאטרון. פגישה עם כריסטוף ברבייה, עורך "ל'אקספרס" האגדי, הובילה אותה לנסות את מזלה בעיתונות.
בימים אלה, במקביל לספר חדש שיתפרסם בחודשיים הקרובים, היא מפרסמת מאמרים ומסות במגוון נושאים, בעיקר כאלו שעוסקים בסוגיות של מין ומגדר. "בצרפת מנסים לקטלג אותי", היא מעירה במורת רוח. "משהו לא מסתדר להם. אני אישה וערבייה, עיתונאית וסופרת, אבל אף אחת מהקטגוריות האלו לא מאכלסת אותי באופן מלא. אני נלחמת נגד הנטייה הזו כי אני חושבת שהיא הורגת אותנו".
כמו מרים, האמא ברומן, את עוסקת לא פעם בכך שנשים רוצות היום הכל מהכל. לא להיות רק אמא במשרה מלאה או אשת קריירה מצליחה.
"כשכתבתי זו השאלה שעמדה לנגד עיניי. האם יש לנו זכות לחשוק בהכל ואף לפעול כדי לממש זאת? או האם אנחנו בוגדים באחר הקרוב אלינו באופן לא יכופר כשאנחנו יוצאים למרדף הזה? זו שאלה שמטרידה אותי מאוד, כי אני סבורה שהדור שלנו הוא הדור הראשון שבו נשים חושבות שהן יכולות להשיג הכל. האימהות שלנו אמרו לנו שאנחנו יכולות להתחתן ולהתגרש, לעשות או לא לעשות ילדים, להתמסר לאימהות, לקריירה או לשתיהן גם יחד. אבל הבעיה היא שאנחנו לא יודעות איך לעשות את זה. אנחנו מכירות יותר ויותר באי האפשרות, באשמה, בהחמצה, בכך שזה לא פשוט כמו שאמרו לנו".
המענה שאת נותנת בספר לרצון הזה הוא טרגי, מפלצתי. האם את פסימית כל כך גם כשאת מתבוננת על מצבן של נשים בצרפת או במרוקו?
"לצערי, התשובה היא כן. החברה שלנו אלימה כל כך כלפי נשים, ולכך נוספות צביעות והעמדת פנים יומיומית. במרוקו החוקים שמפלים נשים גלויים, והאלימות הקשה שמופעלת כלפי נשים מתבצעת בראש חוצות. זה מוציא מהדעת. בצרפת, לעומת זאת, אין גבול להעמדת הפנים. לכאורה כולם מקבלים את השוויון בין המינים; אף אחד לא יגיד בקול רם שנשים צריכות להישאר בבית, זה ייראה רע. אבל בו בזמן אנחנו רואים ושומעים כמה אלימות מופנית כלפי נשים ונוכחים שהציפייה מהן היא להמשיך להחזיק את משק הבית ולשאת באחריות למה שמתרחש בו, ציפייה אלימה לא פחות, אגב. כשגבר יוצא לנסיעת עבודה הוא צפוי לקבל תגובות כגון 'מסכן, אתה בטח מתגעגע לילדים', בעוד אישה בנסיעת עבודה תזכה לצקצוקים נוסח 'מסכנים הילדים שנשארו לבד'. אנחנו מתקדמות, ובו בזמן הולכות לאחור".
היררכיה אכזרית
על בסיס אותה אלימות מניחה סלימאני את הרבדים המעמדיים והאתניים. הרעיון של זוג צעיר, שהופך בן־לילה למעביד של אישה קשת יום ונוהג בה באדנות ובחוסר כבוד הוא למעשה מצב נפוץ למדי, בהתחשב במספרים העצומים של נשים שמהגרות ממדינותיהן ומשמשות כוח עבודה זול בתחומי הסיעוד השונים.
"כתמיד, הבנאליות מזעזעת", מגיבה סלימאני. "הרי המצב שמתואר ברומן נפוץ מאין כמוהו, במרוקו, בצרפת, בארה"ב, אני מניחה שגם בישראל. אני רואה אותו סביבי: זוגות צעירים מהמעמד הבינוני, אנשים מודעים, לא פעם פעילים למען מטרות טובות, מוצאים את עצמם מתקשים להתמודד עם המציאות כשהיא חוצה את סף ביתם, עם העובדה שההיררכיה המעמדית היא לא פעם אכזרית ולא הוגנת. וכמו בספר הם בוחרים לעצום עיניים".
איך זה בא לידי ביטוי?
"מאז שהספר התפרסם אנשים, גם זרים, מרגישים צורך לדבר איתי על ההתנסות שהם חוו בתחום הסיעוד. כשהם מדברים על כך, מתברר שלא פעם חבויה בתוך האינטראקציה מועקה רבה. פעם אחר פעם אני נוכחת שלאנשים קשה להכיר באמיתות הבסיסיות ביותר: שהנשים הללו עניות מהם בהרבה, שהן מתמודדות עם מצוקות שונות לחלוטין. בכלל, אני מבחינה גם בסביבתי הקרובה שאנשים מדברים על האומנת שהם מעסיקים כאילו היא קיימת רק כשהיא אצלם בבית; אין להם מושג איפה היא מתגוררת, מה היא עושה אחרי שעות העבודה, מה המצוקות והשמחות שלה. כשהיחסים כל כך קרובים וכל כך מרוחקים, זה מתכון לפיצוץ".
על כך הוספת את המתחים האתניים, דווקא בכך שבחרת שהיא תהיה האומנת הלבנה היחידה.
"כי לואיז לא שייכת לשום מקום ולשום דבר. אפילו בקרב האומנות בגינה היא לא יכולה להרגיש שייכות, כי האומנות מתארגנות בהתאם למוצא, וכן משום שהיא קצת סנובית ומביטה בהן מגבוה. היא לא רואה את עצמה כשייכת למעמד הפרולטרי, אלא כמעין מרי פופינס, טובה מהן. רציתי שהיא תרגיש בודדה ולא שייכת היכן שהיא לא נמצאת. ויותר מזה: היות שהיא לבנה, כשהיא עם הילדים ברחוב היא נראית כמו אמא שלהם. הבלבול הזה היה חשוב לי כי לפעמים נדמה שלואיז לא יודעת מי היא באמת. סיבה נוספת היא שבספרות אנחנו לא חייבים לקחת את העמדה של הרוב. גם אם לרוב האנשים בצרפת יש אומנת שחורה, זה לא אומר שבספר היא צריכה להיות שחורה".
ובכל זאת, היה לך חשוב להציף את הקשיים החברתיים והכלכליים שהאומנות חוות.
"בוודאי. נוצר הרושם שנשים מצליחות בזכות עצמן וזה לא נכון. הרי בזכות הנשים הללו אנחנו יכולות להתעורר מוקדם בבוקר ובערב להתקשר ולבקש מהן להישאר שעתיים נוספות, כי צצו לנו פגישה או דיון. אני זוכרת אומנת נחמדה מאוד שסיפרה לי שיש לה ילד שעכשיו כבר בן 18, והיא לא ראתה אותו כבר עשר שנים. מאותו רגע לא יכולתי להתבונן בה מטפלת בילד בכזו מסירות בלי שאתכווץ כולי".
סלימאני עצמה אקטיביסטית בנושא זכויות אדם וזכויות נשים בפרט. בשנה שעברה עוררה הדים כשהתראיינה בתוכנית רדיו ויצאה נגד החוקים ה"ימי־ביניימים" שמשיתה מרוקו נגד נשים; זאת, בעקבות מאורע בנובמבר 2016, שבו שכן צילם בסלולרי שלו שתי נערות מתנשקות על גג בית במרקש. הנערות הוכו קשות על ידי משפחותיהן ולאחר מכן נעצרו על ידי המשטרה, מעצר שבמהלכו הורעבו במשך שלושה ימים. "תוך כדי שאנחנו מדברות, אני נזכרת פתאום בריב שהיה בין אבי וביני כשהייתי ילדה. בלהט הוויכוח הוא ציווה עלי לסתום את הפה, ואני אמרתי לו שזה הפה שלי ואעשה איתו מה שאני רוצה. להפתעתי, הוא עצר הכל ואמר לי 'את צודקת, אף פעם אל תשכחי את זה'. במרוקו נשים אמיצות, לפעמים אנונימיות, נלחמות מדי יום על הזכות להשמיע קול בעבודה, במעגל המשפחתי, ולא פעם מפסידות. לעומתן בורכתי לא מעט; אם לא הייתי משמיעה קול נגד העוול, לא הייתי מסוגלת להסתכל להן בעיניים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו