הרג הצעירה באיראן גרם למערב להבין עם מי יש לו עסק

מותה של המלכה אליזבת העסיק השבוע גם את הניו־יורקים. הדגלים הורדו לחצי התורן, ההלוויה זכתה לסיקור ולצפייה חסרי תקדים, והפקקים נדחו ביממה עד שמנהיגי העולם דילגו מלונדון למנהטן, לטובת העצרת השנתית של האו"ם.

מי שכן הצליח לחדור מבעד לענייני בית המלוכה הבריטי היה נשיא איראן אברהים ראיסי. כצפוי, הראיון שלו ל"60 דקות" של CBS עשה כותרות סביב הפקפוק שהביע בקיומה של השואה. מדהים היה לגלות עד כמה העניין טבוע בדמם של האיראנים, ויותר מכך: עד כמה הם אומרים את זה בגלוי, למרות הנזק שהדברים גורמים להם.

במשך שנים נהנתה ישראל מהמתנה שנקראה מחמוד אחמדינג'אד - הנשיא שהציג לעולם מדי יום את פני הרוע, הרשע והסכנה שגלומים במשטר האייתוללות בטהרן. אחריו בחרה איראן פנים נעימות וידידותיות יותר (אבל קיצוניות לא פחות) בדמותו של חסן רוחאני, וכעת חזרה להציג את דמותה האמיתית. עבור ישראל זאת בשורה לא רעה: ראיסי יעשה עבורה עבודת הסברה מצוינת, מעל ומעבר למה שהיא מסוגלת לעשות בעצמה.

הראיון הזה וענייני השואה היו הצרה הקטנה של הנשיא ראיסי. אמריקה זעמה עליו בעקבות מות הצעירה מהסה אמיני, שנעצרה בידי משמרות המוסר בטהרן משום שלא עטתה חיג'אב כהלכה. כעבור כמה ימים היא מתה בבית החולים בגלל הפגיעות במוחה כתוצאה מהאלימות שהופעלה נגדה. האיראנים כמובן סיפקו שקר כלשהו בנוגע לסיבת המוות של אמיני, וראיסי אף אמר שאמיני היא כמו הבת שלו, אבל זה היה עוד אירוע שהבהיר לעולם - ובייחוד לאמריקנים ולממשל התמים בוושינגטון - עם מי יש לו עסק.

לכאורה, לאירועים האלה אין השפעה ישירה על מה שמעניין את ישראל במיוחד - הסכם הגרעין. אבל יש להם השפעה רבה על דעת הקהל, שמשפיעה על קבלת ההחלטות של המנהיגים (בטח חודשיים לפני בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס). זה חלק מההסבר לקשיחות העכשווית שמפגינות ארה"ב, בריטניה, צרפת וגרמניה ביחס לדרישות שהציבה איראן כתנאי לחזרה להסכם הגרעין, ובראשן סגירת "התיקים הפתוחים" על שרידי אורניום שנמצאו בשלושה אתרים בטהרן. המעצמות כבר הבהירו שלא יסכימו לכך, גם במחיר של אי־חזרה להסכם. בישראל מרוצים, אבל יודעים שמדובר בהחלטות שעלולות להשתנות. ראש הממשלה יאיר לפיד עסק בכך השבוע בשיחותיו בניו יורק, אבל האתגר העיקרי שלו הוא לגבש מדיניות - ישראלית, בינלאומית - לגבי מה עושים במקרה שלא ייחתם הסכם, ובעיקר אם איראן תחליט לאתגר את העולם ולנסות לפרוץ אל הפצצה.

רוצים לעוף מחדש

בדצמבר האחרון ביקרתי בניו יורק, והעיר היתה מתה. הרחובות היו ריקים, ולא בגלל החורף. הקורונה הרגה את העיר. חנויות רבות היו עדיין אטומות, עם לוחות עץ שכיסו את חלונות הראווה כדי למנוע ביזה. המסעדות היו חצי ריקות, וכולם הסתובבו עם מסיכות: בסאבוויי, בתיאטרון, אפילו ברחוב.

כל זה לא קיים עוד. ניו יורק שוקקת חיים - הרחובות עמוסים, החנויות מלאות קונים, במסעדות קשה למצוא מקום. נכון שזה היה השבוע של עצרת האו"ם, ועדיין - החזרה לשגרה מורגשת בכל פינה. על מסיכות כבר אין מה לדבר (חוץ מאשר בתיאטרון, שם עדיין מקפידים; אבל בהופעה של אריק קלפטון השבוע במדיסון סקוור גארדן היה קהל של אלפים בלי מסיכה אחת לרפואה), והקורונה היא שמועה רחוקה (אף שבכל פינת רחוב יש עדיין עמדות בדיקה חינמיות שאיש אינו פוקד).

אבל מי שמחפש את נזקי הקורונה, ימצא אותם במקומות אחרים. כשנכנסים לרשתות הדראגסטור הגדולות, מגלים שכמעט הכל נעול. פעם היו נועלים רק את המוצרים היקרים, כמו סכיני גילוח; היום נועלים גם משחות שיניים בשלושה דולרים, ובחלק מהמקומות אפילו שוקולדים. הקורונה, מתברר, השאירה הרבה מאוד אנשים בשוליים, והם מחפשים דרך לשרוד. החנויות נאלצות להתגונן, והתוצאה היא מנעולים והגנות על כל מוצר אפשרי, וגם הרבה יותר אנשי ביטחון שמסתובבים בחנויות.

ועדיין, נדמה שאמריקה מחפשת לחיות מחדש אחרי הסגרים וההגבלות. לנער מעליה את השנתיים האחרונות, ולא רק אותן. כולם רוצים להיות עכשיו פלורידה, שגם בשיא הקורונה המשיכה לחיות כרגיל, ונהנית בשל כך מפריחה כלכלית חסרת תקדים.

הישראלים משתלבים באווירה הזאת בטבעיות. אפשר לשמוע עברית בכל פינה, אבל פרט לתיירים יש גם לא מעט באזז עסקי באוויר. אראל מרגלית היה פה בשבוע שעבר עם הסטארט־אפ סיטי שלו, והשבוע נפתח בעיר מרכז של "הטייסת" - חוות סימולטורים ראשונה מסוגה של מטוסי F-35.

הפנים היפות של ישראל

קובי רגב הוא אלוף־משנה בחיל האוויר במילואים. טייס קרב, שפיקד בעבר על שתי טייסות F-16, ובתפקידו האחרון היה נספח צה"ל ברומא. כשפרש, הקים יחד עם אשתו, אדמית, מיזם שנקרא "הטייסת" בסינמה סיטי בגלילות, שמאפשר חוויה חד־פעמית של טיסה גם למי שהוא לא טייס.

היתרון האמיתי של הטייסת הוא לחברות. הנהלות ודירקטוריונים מגיעים, לובשים סרבלי טיסה, עוברים תדריך - ויוצאים לגיחה מבצעית משותפת. כשהם מסיימים הם עוברים תחקיר, וכל התהליך הזה מאפשר להם לשפר את עבודת הצוות המקצועית, כמיטב מסורת המצוינות החיל־אווירית.

השבוע פתח רגב את הסניף הניו־יורקי של הטייסת. בשונה מהמרכז בישראל, שמאפשר גם לאזרחים לבוא ולטוס, בניו יורק מדובר במרכז מנהיגות ומצוינות לחברות בלבד. הוא ממוקם בקומה העשירית של מגדל מספר 7 במרכז הסחר העולמי, כמה מטרים מהמקום שבו עמדו עד 2001 מגדלי התאומים. יש לא מעט סימבוליות בכך שטייס ישראלי מגיע עם מיזם חדשני למקום שבו מטוסים פגעו בליבה הפועם של ארה"ב. זה מלמד על עוצמתה של ישראל, על היצירתיות והחדשנות שלה, ועל הנכונות של ארה"ב והקהילה הניו־יורקית (העסקית, היהודית) לחבק אותה.

המיזם של רגב אמנם עסקי, אבל הוא רואה בעצמו שגריר ישראלי. הוא עדיין עושה מילואים, ומשוכנע שהטייסת תסייע לחשוף את הפנים היפות של ישראל לעולם. מי שיגיע לשלוחה הניו־יורקית יפגוש מדריכות סימולטורים ישראליות, שהשתחררו מצה"ל והגיעו לכאן כדי לסייע בהקמת המיזם החדש. סביר שבעתיד רוב הצוות יהיה אמריקני, אבל בינתיים הוא כחול־לבן כמעט במלואו - לרבות כמה בכירים (במיל') שמחזיקים ברקורד מרשים בחיל האוויר הישראלי.

גם מפקד חיל האוויר היוצא, עמיקם נורקין, הגיע השבוע להשקת המיזם של רגב. השניים חלקו אותו אוהל בקורס הטיס, ומיודדים מאז. נורקין נאם באירוע הפתיחה ודיבר על המצוינות של חיל האוויר. הוא אמנם לא חלק עם שומעיו פרטים מבצעיים, אבל הותיר את התחושה שמי שייגע בסימולטורים, יוכל להגיע הכי קרוב לטייסי חיל האוויר - שפועלים בכל רחבי המזרח התיכון ומעבר לו כדי לשמר את יתרונה האסטרטגי של מדינת ישראל.