הסכם אוסלו משחק לידיים של הימין

זה כבר מזמן אינו סוד. הסכם אוסלו הפך מיוזמת השמאל לבבת עינו של הימין. לאחר הבהלה הראשונית מכך שמדובר בתהליך שיוביל לחלוקת הארץ, הבינו אנשי הימין כי אם יעצרו את ההסכם במקום שבו הוא נמצא עכשיו, ייהנו שני העולמות: רוב גדול של הפלשתינים מרוכז ב־360 הקילומטרים הרבועים של רצועת עזה ובכ־2,500 הקילומטרים הרבועים של אזורי A ו־B בגדה המערבית. הם זוכים לאוטונומיה חלקית, אך אין להם ריבונות בגדה או עניין בריבונות בעזה. צה"ל חופשי לפעול באזורים הפלשתיניים ולחפש חשודים בלילות. מפעל ההתנחלויות פורח, התיאום הביטחוני מתקיים וחוסך חיי ישראלים, והעולם ממשיך לממן את הרשות וחוסך מישראל הוצאה של מיליארדי שקלים בשנה.

כל זה נעשה במסגרת הסכם מדיני שהעולם כולו מוקיר: כל עוד לא הגיעו הצדדים להסכמה על הסכם קבע, ואף שהחליטו להגיע להסכם כזה לא יאוחר מ־4 במאי 1999, עומד בתוקפו הסכם הביניים, וישראל רשאית להסתתר מאחוריו ולומר כי כל מה שנעשה, נעשה בחסותו של ההסכם.

אלא שהסכם הביניים הפך פארסה. הסדרים שנעשו מתוך כוונה שיתקיימו שנים מעטות כבר מתקרבים לגיל 30, ואינם יכולים לשאת את המשא - לא את הפתרונות הכלכליים הזמניים ולא את הפתרונות המדיניים הזמניים, ולא את המפה הבעייתית כל כך. המחשבה קצרת הרואי שלפיה ניתן "לצמצם את הסכסוך", לכווצו או לנהלו, מבלי להציב לו אופק מדיני ברור, לשוב אל שולחן המשא והמתן מבלי לעסוק בהתנצחות על מי שטרפד את הצלחת השיחות בעבר, ומבלי לעשות מאמץ עליון כדי להגיע להסכם קבע, היא מחשבת סרק.

המספרים ברורים: אין היום רוב יהודי ממערב לירדן, וזה חייב להיות סיוטו של כל ציוני המאמין בדמוקרטיה. אי אפשר לחזק את הרשות הפלשתינית כאשר בכל לילה מגיעים חיילינו לחפש חשודים בבתיהם, וכאשר החלופה לפתרון מדיני היא עזרה כלכלית ומתן רשיונות עבודה בישראל "כדי שיידעו מה הם מפסידים כאשר מונעים מאיתם לעבוד בארץ". אחרי שנים שבהן חשב הימין כי שיתוף פעולה עם חמאס והחלשת הרשות הפלשתינית הם הפתרון, ואחרי שנים שבהן חשב המרכז כי חיזוקה הכלכלי של הרשות יוכל לדחות למועד רחוק מאוד את ההסדר המדיני, עומדים שניהם מול שוקת שבורה.

יכול להיות שיהיה זה הנשיא הפלשתיני, מחמוד עבאס, שיוציא עבורנו את הערמונים מן האש ויודיע, בנאומו השנתי בעצרת האו"ם, על סיום ההתחייבות הפלשתינית להסכם אוסלו. אשתקד, בנאומו בעצרת, אמר כי אם בתוך שנה לא תיסוג ישראל משטחי 1967, לא יהיו הפלשתינים מחויבים להכרה בישראל ויפנו לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי שיכריז כי הימצאות ישראל בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים אינה חוקית. היות שכבר אמר זאת פעמים אחדות, לא רבים לקחו את איומו ברצינות, אבל אל מול אי־יכולתו לשלוט בחלקים מן הגדה המערבית יכול להיות שהפעם יודיע על מימוש איומו.

ישראל של לפיד תצטרך להגיב להודעה כזו, ואיני בטוח שהיא ערוכה לכך. הבחירות בפתח, ולפיד ייזהר מלהיכנס למגרש המדיני פן יואשם בשמאלנות, רחמנא ליצלן. אלא שזהירות יתר אינה מתכון לניצחון בבחירות. אמירה ברורה שלו כי אם ייבחר לראשות הממשלה יקבע סוף־סוף גבול בין ישראל לפלשתינים - אם בהסכם ואם באופן חד־צדדי - תשים סוף־סוף קץ לתהליך אוסלו ועשויה להפוך ליתרון פוליטי. זו תהיה אמירה חיונית בעיני רוב הישראלים שאיבדו תקווה לשלום, זו תהיה תשובה לפלשתינים רבים שאיבדו את האמון באפשרות להגיע להסדר, והיא תהפוך את הבחירות למשאל עם על הצורך בפתרון כדי להציל את המפעל הציוני.