חמישים שנה לכתב העת "סימן קריאה"

שלוש החוברות הראשונות של "סימן קריאה", שרואות אור מחדש בימים אלה, 50 שנה בדיוק אחרי שכתב העת החל להתפרסם בספטמבר 1972, נקראות היום כמו שֶדֶר מעולם ספרותי אחר, חדור אנרגיה ואופטימיות - רחוק אלפי מילין משפיפות הרוח ששולטת עכשיו בספרות המקומית. אלה חוברות בנות כ־400 עמודים צפופים כל אחת, המבטאות שאיפה יומרנית מאוד: להחליף את מחזור הדם של הספרות בת הזמן, לא פחות, בעירוי מרוכז של דם חדש, מודרניסטי, השואב בראש ובראשונה מספרות המאה ה־20 של מערב אירופה וארה"ב.

עולה מהן תמונת שיא פריחתו של המודרניזם המקומי בשנות ה־70 וה־80, יחד עם כמה מההשפעות עליו - הממשיות והפוטנציאליות - בספרות המערב. שירים של אבות ישורון, מאיר ויזלטיר, יונה וולך, נתן זך, אהרון שבתאי, זלדה, דן צלקה, דוד אבידן ורבים אחרים, ולצידם תרגומי שירים של ת"ס אליוט וסילביה פלאת'; פרוזה של חנוך לוין (שעשה בחוברות אלה את צעדיו הראשונים כפרוזאיקון, אחרי שכבר היה ידוע כמחזאי), יהושע קנז, ישעיהו קורן, יעקב שבתאי, ולצידם תרגומי פרוזה של פוקנר, ג'יימס ג'ויס, סאלינג'ר, המינגוויי, וירג'יניה וולף, היינריך בל. וגם רצנזיות, מאמרים ומסות.

עורכי החוברת הראשונה, מנחם פרי ומאיר ויזלטיר, כותבים בפתיח שהם בחרו בשם "סימן קריאה" "מתוך מחשבה שתיעשה סימן לקריאה - סימן מה לקרוא". הם לוקחים על עצמם משימה אמביציוזית, שנראית רחוקה בתכלית מהעידן המבוזר של היום, וגם משיגים אותה: להוביל את הספרות הישראלית ולהקים עבורה במה מרכזית הגמונית, "במה פעילה שיהיה בכוחה לרכז ולהבליט את המרכזי ואת הראוי להבלטה בספרות".

עריכה אוכלת־כל

"סימן קריאה" הפסיק להופיע בתחילת שנות ה־90, והרבה ממשתתפיו הלכו בינתיים לעולמם. כשאני שואלת את המתרגם הוותיק משה (מוקי) רון על שנות פעילותו בכתב העת, הוא פותח בהתנצלות: "אני לא מחבורת המייסדים של 'סימן קריאה', אבל רבים מחברינו כבר לא איתנו, אז עליתי ברשימה". הוא הצטרף אליו בשנת 1978, כאשר חזר מארה"ב עם דוקטורט מאוניברסיטת ייל, ופרי פתח בפניו את ההזדמנות לפרסם בכתב העת תרגומים של פרוזה אמריקנית שנכתבה על ידי סופרים כמו דונלד ברת'למי, ג'ון בארת, גרייס פיילי, גילברט סורנטינו וג'ון הוקס, שלא היו מוכרים אז בארץ כלל.

"אני זוכר השקה של אחת החוברות, חוברת 10. זה היה אירוע שנמשך שלוש-ארבע שעות. הוא התקיים באולם בבניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב, שהיה מפוצץ. הכותבים עלו אחד אחרי השני ודיברו - אני לא זוכר בדיוק מי היה שם, נדמה לי שהיו חנוך לוין, מאיר ויזלטיר ויוסל בירשטיין, שהיה מספר סיפורים יוצא מן הכלל - והם התקבלו כמו כוכבי פופ. אם מישהו בקהל קם ללכת לשירותים, המקום שלו מייד נתפס".

היכולת של "סימן קריאה" לייצר סביבו ציבור קוראים נלהב ופעיל היתה מקור כוח עצום. דן מירון, באחרית הדבר שהוא צירף כעת לחוברת הראשונה, כותב כי זו תכונתו החשובה ביותר של כתב העת, שגם העניקה לו את מעמד הבכורה שלו: יכולתו לקיים "קשר חי ועמוק" עם קהל הקוראים שלו, והאינטואיציה הערנית של העורכים, ובייחוד של פרי, לדעת מה קהל הקוראים הזה רוצה ומסוגל לקרוא.

תכונה בולטת נוספת של "סימן קריאה" היא רוחב היריעה העצום שלו - והכוונה לא רק לכך שהחוברות היו עבות כרס מאוד, אלא שהן גם כללו מגוון של ז'אנרים וסגנונות. לדברי מוקי רון, האקלקטיות של כתב העת היתה יתרון משמעותי. "אני לא חושב שמנחם (פרי) יאהב את המילה הזאת, 'אקלקטי'. אבל המעלה הגדולה של מנחם כעורך היתה שהוא ידע לפתוח אפשרויות. הוא לא קיים בקרת איכות אידיאולוגית. ב'סימן קריאה' מצאתי רַחֲבות, הרבה סוגים של חומר טקסטואלי - מנחם אהב לאסוף סופרמרקט של ספרות שנראתה לו איכותית. הלוואי שהיה היום כתב עת עם הפתיחות, הרוחב והגיוון של 'סימן קריאה'. אולי הקרוב לו ביותר, מהבחינה הזאת, הוא 'דחק' של יהודה ויזן".

כמו רון, גם ד"ר לילך לחמן, חוקרת שירה וספרות מאוניברסיטת חיפה, לא היתה ממקימי כתב העת - היא התחילה לכתוב בו כסטודנטית - וגם בעיניה כתב העת התייחד לפני הכל ברוחב שלו, ביכולתו לערב מגוון של חומרים ספרותיים. "במובן הזה הוא היה לא רק פתוח, אלא נועז ורדיקלי. לאבות ישורון יש שורה, 'חזיר גדול האדמה, אוכל הכל' וויזלטיר כותב על עצמו שיש לו פואטיקה 'אומניבורית', אז אני חושבת שלמנחם פרי היתה עמדה כזאת כעורך. היתה לו עריכה אוכלת־כל, במובן שהיא פתחה את המרחב הספרותי בלי להעמיד חיץ בין שירה, פרוזה, דרמה, מחקר".

"סימן קריאה" פורש מניפה של הקולות הבולטים של הדור. אבל האם היה לו טעם ייחודי, קו ייחודי?
"הוא התייחד ביצירות מלאות תנופה, חיוניות, רחוקות מכל ספרותיוּת ועובש. אני חושבת שמדד האיכות שלו מאוד ברור. אני לא מכירה עוד כתב עת, מלבד 'חדרים', שהיה לו קריטריון איכות כזה".
המשמרת הבאה

מאיר ויזלטיר, שפרש מעריכה קבועה מייד אחרי החוברת הראשונה אך המשיך להיות מעורב בכתב העת גם בהמשך, אף הוא אומר שהקריטריון היחיד לפרסום בכתב העת היה איכות. "רציתי להוציא דברים שכתובים ברמה גבוהה של כתיבה, בלי קשר לתכנים. רציתי מקום בלי חישובים פוליטיים, כיתתיים, סוציולוגיים. כל סופר או משורר יחליט מה התכנים שלו. אם השיר כתוב מספיק טוב, אני אדפיס אותו".

אפשר לשאול, מתוך עיון בשלוש החוברות שפורסמו כעת מחדש, אם "סימן קריאה" אכן מונחה על ידי קריטריון "איכות" עמום כל כך, או שיש לו קריטריונים פואטיים, תקופתיים ואידיאולוגיים מסוימים יותר (למשל, אפשר לשים לב שמתרבות המזרח מופיע בחוברות הללו רק שיר אחד מאת המשורר הלבנוני אונסי אלחאג', שתרגם מערבית ששון סומך). גם הנקודה שבה הגיע כתב העת לסיומו יכולה לתת אינדיקציה יותר ברורה על הקו הפואטי של כתב העת, שכן החוברת האחרונה, מיולי 1991, כללה בין משתתפיה כבר רבים מחברי המשמרת הספרותית הבאה: אורלי קסטל־בלום, אילנה ברנשטיין, חזי לסקלי, יצחק לאור, רונית מטלון, גדי טאוב, ולצידם ז'ורז' פרק. כמה מהם אמנם הופיעו גם בחוברות קודמות, אבל קיבוצם יחד בחוברת האחרונה מסמן את סיום תפקידו של כתב העת עם המעבר של הספרות המקומית אל פואטיקה אחרת, שכבר פחות שואפת אל הרַחֲבות, המְלֵאוּת והמז'וריות של "סימן קריאה".

אם כך, מה משמעות פרסומן המחודש של החוברות הללו היום, בתוך עולם ספרותי שונה בתכלית? האם הפרסום המחודש מבקש להכניס לספרות העכשווית משהו מהאנרגיות ומהיומרות של הדור הקודם? או שהוא מבקש להנציח אותו, בעוד כותביו וקוראיו הולכים ומתמעטים? "ההוצאה המחודשת לא באה להשפיע, זאת חגיגה", אומר ויזלטיר, "לא באנו לעשות עוד מהפכה עכשיו".

במה למהפכה

דן מירון פסימי יותר. באחרית דבר שהוסיף לחוברת הראשונה, הוא מטיל ספק באפשרות שמשהו מהחוברות הללו ישפיע על רמתה הרדודה של הספרות העכשווית. במקום 'סימן קריאה', הוא כותב, "העידן שלתוכו נכנסנו במאה ה־21 נראה כאילו היה מזמין את הכותרת 'בסימן ביטול הקריאה'... יצירות הספרות המתפרסמות עכשיו, לרבות אלו שיש בהן עניין כשלעצמן, נכתבו כאילו הכותבת או הכותב לא סיגלו לעצמם תרבות והרגלי קריאה. הוא או היא כותבים אבל כמעט אינם קוראים".

לעומתם, אומרת לחמן: "ודאי שזאת לא הנצחה. זאת פעולה, אולי צורך השעה. כקוראים, זה מציב בפנינו שאלה על אמות המידה שלנו. כאילו מישהו משה מהמים אוצר שכמעט נכחד, חלקים מיבשת אבודה, כשהם מכוסים בוץ ולכלוך, וצריך לעזור בגילוי שלהם. אנחנו חיים ברגע שמעניק משקל עצום להווה. עריצותה של הטכנולוגיה, שבין היתר מסיחה דעת, מפזרת דעת, מאיימת בהכחדת יכולת הקריאה ומשכיחה את פעימת השיר ואת המֶשֶךְ של הספרות.

"נכון עבורי מה שעזרא פאונד אמר פעם על ספרות, ולמעשה על אוונגרד: The news that stay new. זאת לא הנצחה, אלא חדש שמתחדש לעד. הפתיחים של החוברות נשמעים רעננים לגמרי, לא קראתי אותם כדרישת שלום מן המתים. יכול להיות שאני אנכרוניסטית, אני מביאה את זה בחשבון. פעם אמר לי בנימין הרשב (חוקר ומשורר שהיה חלק מחבורת "לקראת", לצד נתן זך; ק"ד) שהוא הגיע עד זך ועמיחי - ולא היה יכול ללכת הלאה אל המשוררים שבאו אחריהם. כל אחד מאיתנו הוא בן זמנו".

ויזלטיר מספר שהמחשבה להקים את כתב העת החלה להתרקם עוד בשנת 1970, כאשר פרי, שהיה אז מרצה באוניברסיטת תל אביב, פנה אליו בזכות קשריו ובזכות ניסיונו בהוצאת כתבי עת, אמנם קצרי מועד ודלי תקציב בהרבה, כמו "קילטַרטָן" ("חד פעמון" הוא קורא לכתב העת החד־פעמי, ומוסיף שהוא "עשה הרבה רעש"), "פשיטא" ו"גוֹג גיליונות שירה".

"בשנת 1970, כשהתחלנו לתכנן את החוברת, ליונה וולך היו כבר שני ספרים שהיא הוציאה בשנות ה־60, 'דברים' (1966) ו'שני גנים' (1969), ואנשים לא מבינים שהספרים האלה נמכרו ב־50 עותקים. לא ידעו מי זאת יונה וולך. המשוררים ידעו, אבל חוץ מהם אף אחד לא ידע. עד שנת 68' סירבו ב'הארץ' להדפיס אותה. העורך, בנימין תמוז, לא הבין את השירים, והיה מחזיר לה אותם, עד שיום אחד, כשבאתי למערכת להביא לו משהו, הוא הראה לי שיר, 'תגיד לי מה דעתך'. הוא קיפל את הדף שלא אראה את שם המחבר אבל ראיתי את כתב היד של יונה, ממרחק של מטר הייתי מזהה אותו, וגם את הניירות שהיא כתבה עליהם. אז קראתי בעיון את השיר, בפנים חתומות, כאילו אין לי מושג על מה אני מדבר, ואמרתי לו 'זה שיר מאוד מרשים', לא שיקרתי. זה באמת היה שיר מאוד טוב, והוא הדפיס אותו.

"היה מצב מיוחד בשירה, היה סוף של דור. בשנת 1970 מתה גולדברג ומת אלתרמן. בשנת 1972 מת אלכסנדר פן. בשנת 1973 מת שלונסקי. עמודי התווך של המודרניזם בשירה, שנשען על המודרניזם הרוסי, נעלמו בתוך שלוש שנים. אנחנו נלחמנו בהם במידה מסוימת בשנות ה־60, בנינו את המודרניזם הישראלי החדש - זך, אבידן, רביקוביץ, וולך, אני, הורביץ, עמיחי, פנקס - בנינו מודרניזם שלא נשען על המודרניזם הרוסי, אלא על מודרניזם מערב־אירופי ואמריקני. גם בעולם זה מה שקרה בשנים האלה: פאונד מת בשנת 1972, אודן בשנת 1973 - גם שם המודרניזם של המחצית הראשונה של המאה ה־20 נגמר".

אז כתב העת נולד מתוך מצב של חילופי דורות?
"הוא נוצר כדי לבנות במה שתתאים למהפכה הזאת. אני אמרתי לעצמי, אני הולך לכתוב שירה בשליש האחרון של המאה ה־20 ואני כותב לקוראי עברית שלא מכירים את ספרות המאה ה־20, כי ספרות המאה ה־20 כמעט לא היתה מתורגמת לעברית".

אז חשבת שכדי להבין את השירה שלך, הקוראים שלך צריכים לעבור תהליך של התמשכלות.
"הם חיו במאה ה־20 וקראו ספרות של המאה ה־19. רוב הספרים המתורגמים הטובים שהיו קיימים באותה תקופה היו ספרות המאה ה־19 או ספרות של המאה ה־20 שהיתה המשך של המאה ה־19, כמו תומאס מאן, שלמרות שהוא כתב במאה ה־20 הוא לא דוגמה לסופר של המאה ה־20. היום קשה לדבר את זה, אנשים לא יכולים לדמיין מה היה המצב בשנת 1970, כשהתחלנו לחשוב על כתב העת. מי שלא קרא שפות זרות לא יכול היה לקרוא את ספרות המאה ה־20. אני הכנתי רשימה של ספרים שצריך לתרגם ב'ספרי סימן קריאה'".

יש לך את הרשימה הזאת?
"בספרויות מסוימות, כמו האנגלית, הצרפתית והאיטלקית, היצירות החשובות לא היו מתורגמות כמעט בכלל. וירג'יניה וולף - תורגם רק ספר לא חשוב שלה, 'פלאש', ספר קליל שהיא כתבה כדי להשתעשע בין שני רומנים שעליהם היא עבדה קשה. פרוסט - מכל שמונת הכרכים של 'בעקבות הזמן האבוד' היה מתורגם רק חצי מהכרך הראשון, בתרגום גרוע. נטליה גינצבורג - בשנת 1970 רוב הספרים החשובים שלה כבר היו כתובים, ובעברית לא היה ספר אחד. ג'ויס לא תורגם בכלל, אף רומן שלו. אנדרה ז'יד - רומן אחד. אז ברשימה היה 'מזייפי המטבעות', ויהושע קנז תרגם את זה ל'ספרי סימן קריאה'.

לעומת זאת, סופרים יהודים אמריקנים כמו סול בלו ופיליפ רות, זה כן היה. תרגמו גם הרבה מאוד מהספרות הרוסית, לא רק מהמאה ה־19, גם ספרים שיצאו בבריה"מ בשנות ה־40 וה־50. בגלל שספריית פועלים היתה מאוד פעילה, והם היו שייכים לשומר הצעיר והיו מרקסיסטים, הם תרגמו ספרות רוסית קומוניסטית.

"דבר נוסף שהיה חשוב לנו מאוד הוא הלשון. היה חשוב לנו שהטקסט יהיה כתוב בעברית שלנו. בין המתרגמים החדשים שצמחו ב'סימן קריאה' היו קנז, נילי מירסקי, יעל רנן, אני. קנז לא תרגם שום ספר חשוב לפני סימן קריאה, גם מירסקי לא".

"המגביהים" ו"המיישרים"

בפתיח של החוברת הראשונה יוצאים העורכים נגד קלקולי התרגומים לעברית, שנחלקים לשני סוגים: "המגביהים" וה"מיישרים". ה"מגביהים" הם אלה שעולים על המקור "בעשר דרגות של הגבהה סגנונית משולחת רסן", ולעומתם "המיישרים" הם מי ש"משטחים כל תרגום על פי אמות מידה רופסות של שפה כמו־מדוברת". לדברי מוקי רון, "האסכולה הזאת של סימן קריאה הצמיחה מתרגמים שהיו קשובים לניואנסים האלה, וזה שינה את הנורמות של התרגום. כשפרי וויזלטיר כתבו דברים אלה הם לא פסלו שפה ספרותית, אלא העמידו את השאלה מה השפה המתאימה בתוך ההקשר".

לדברי לחמן, חשיבות התרגומים בכתב העת ובהוצאה שלידו, "ספרי סימן קריאה", לא היתה רק בהבדלים בין שפה מדוברת לשפה גבוהה. "מבחינתי זה לא רק יישום של משלבים, זה משהו רחב יותר. הדגש על תרגומים חדשים של הקלאסיקה ושל המודרניזם הוא בלתי נפרד מהתביעה לקריאה פעילה, והוא גם היה חיוני להתחדשות העברית. ההכרה בחשיבות התרגום הקדימה את זמנו של כתב העת. בעידן הגלובלי שבו אנחנו חיים כיום, מקובל שתרגום הוא חלק מהמעשה הספרותי, וספרות לא יכולה להיות כלואה בתוך האני הלאומי שלה. התרגום הוא חלק מהדיאלוג שלה עם האחר ועם הזמן".

לצד שלוש חוברות כתב העת, כוללת "המהדורה ההיסטורית" חמישה ספרים נוספים, שהם קלאסיקות ישראליות שמזמן אזלו מהחנויות (ואם חלק מהשירים היו זמינים עד עכשיו, זה היה רק כחלק מספרי מבחר גדולים יותר): ספרה השלישי של יונה וולך, "שירה", "השבר הסורי אפריקני" של אבות ישורון, "חפץ" של חנוך לוין, "ציפור כלואה" של יאיר הורביץ ו"קח" של ויזלטיר עצמו.