הגרעין לא מבחין בין שמאל לימין

הצעת הפשרה שהעלו השבוע גורמים אירופיים שמנסים לתווך בין ארה"ב לאיראן, כחלק מהמאמצים לחדש את הסכם הגרעין, מתמצתת באופן מושלם את רצון הצדדים לחזור להסכם, וכחלק מכך את נכונותם לעגל פינות. לפי ההצעה, וושינגטון וטהרן ידחו את הדיון על "התיקים הפתוחים" עד לאחר החתימה המחודשת על ההסכם. כך, תוסר נקודת המחלוקת העיקרית האחרונה שמעכבת את הסיכומים, ויתאפשר לצדדים לברך על המוגמר. ארה"ב תרוויח שקט, ואיראן תקבל מיליארדי דולרים שיזרמו לקופתה כחלק מהסרת הסנקציות הכלכליות.

ומה על "התיקים הפתוחים"? לרוע המזל, נראה שהם לא באמת מעניינים מישהו. זה מטריד, משום שמדובר באקדח מעשן פוטנציאלי, שבירורו עשוי ללמד אם וכמה איראן הונתה את העולם. התיקים האלה נחשפו כחלק מארכיון הגרעין, שנגנב בידי המוסד והובא לישראל ב־2018. הם מצביעים על שלושה אתרים בטהרן, שבהם ביצעה איראן, לכאורה, פעילות גרעינית, בניגוד למחויבויותיה במסגרת האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. מדובר בפעולות שבוצעו לפני חתימת ההסכם הקודם, ועדיין - כאלה שמלמדות שבין מה שטהרן עשתה למה שהיא הצהירה יש פער מטריד, לכל הפחות.

המידע הזה הועבר אז לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שפתחה בחקירה. איראן סירבה לשתף פעולה, ואף ערכה פעולות טשטוש באתרים החשודים במטרה להעלים ראיות. את התיקים שנותרו פתוחים, היא דורשת כעת לסגור כחלק מההסכם המחודש, בטענה שצריך לפתוח דף חלק בין הצדדים. ארה"ב סירבה (בלחץ ישראלי), אולם נוטה כעת להתגמש, ולדחות את הדיון בתיקים עד לאחר החתימה על ההסכם המחודש.

ומה אז? לא הרבה. אם השוט של סנקציות כלכליות משתקות לא הוביל את איראן לשתף פעולה בשנים האחרונות, אין שום סיכוי שהיא תעשה זאת לאחר שייחתם ההסכם המחודש. העניין יתמסמס, ואיראן תצחק - ולא רק היא. כל מי שיבצע פעילות אסורה יידע מעתה שבהתנהלות נכונה, הוא יוכל לחמוק מתשלום המחיר. המשמעות המיידית תהיה החלשה מסוכנת של סבא"א, והמשמעות ארוכת הטווח תהיה עידוד של מדינות נוספות לפעול כראות עיניהן.

אל תזלזלו בברנע

ישראל השקיעה לא מעט מאמץ בשבועות האחרונים בניסיון לשנות את רוע גזירת ההסכם. שליחים יצאו ובאו מוושינגטון: ראש המועצה לביטחון לאומי איל חולתא היה שם לפני שבועיים, שר הביטחון בני גנץ הגיע לשם בשבוע שעבר (והמשיך ליפן), וראש המוסד דדי ברנע הגיע מייד אחריהם. ברנע ספג לא מעט ביקורת על המסרים החריפים ששיגר בשבוע שעבר כנגד ההסכם. היו שטענו (כולל מתוך הצמרת המדינית־ביטחונית), שהוא פעל באופן לא מוצלח; שהיה עליו להעביר את המסרים בדרך אחרת, מתוחכמת יותר ובוטה פחות, ובוודאי כזאת שלא תעמת את ישראל באופן ישיר עם הממשל בוושינגטון.

היו שטענו שדדי ברנע פעל באופן לא מוצלח; זאת טענה מוזרה, משום שחובתו של ראש המוסד - במסגרת המנדט שקיבל הארגון מממשלת ישראל - היא למנוע גרעין מאיראן. כדי להשיג זאת, עליו לעשות הכל

זאת טענה מוזרה, משום שחובתו של ראש המוסד - במסגרת המנדט שקיבל הארגון מממשלת ישראל - היא למנוע גרעין מאיראן. כדי להשיג זאת, עליו לעשות הכל: מפעולות מבצעיות ומודיעיניות, דרך פעילות דיפלומטית ומדינית, ועד מערכה תקשורתית - גם אם היא לא עוברת חלק בגרונם של גורמים שונים, שסביר להניח שרובם רואים עדיין טלוויזיה בשחור־לבן, משתמשים בפקסימיליה ולא שמעו על קיומן של רשתות חברתיות.

ברנע הרי יודע טוב כמותם שלא נכון להפוך את הממשל בוושינגטון ללעומתי. הוא שירת בתפקידים בכירים מספיק במוסד כאשר בנימין נתניהו עשה את זה לברק אובמה, ומבין היטב את ההשלכות. מנגד, הוא גם יודע שישראל צריכה לשמר לעצמה עצמאות בעניין הזה, ולו למראית עין. הרי לו תתמוך בהסכם, היא כובלת את עצמה אליו; לו תצא נגדו, היא משחררת את עצמה לפעול מתי ואיך שתחליט.

ישראל לא מתנגדת להסכם, או ליתר דיוק: היא לא מתנגדת לכל הסכם. היא מתנגדת להסכם במתכונתו המוצעת, משום החורים הרבים שיש בו (ע"ע "התיקים הפתוחים" וסוגיות נוספות, ובראשן מועד פקיעתו שלא ישתנה). לו הוכנסו בו שיפורים, היא היתה מסירה את התנגדותה, משום הבנתה שאיראן ללא הסכם עלולה בכל רגע להתפתות לפרוץ אל הגרעין.

אבל וושינגטון בשלה. להיטותה לחזור להסכם כה גדולה, עד שהיא מוכנה להעלים עין ממחסלים איראנים שפועלים על אדמת ארה"ב בניסיון לפגוע בשר החוץ לשעבר מייק פומפאו, ביועץ לביטחון לאומי לשעבר ג'ון בולטון ובגולים איראנים, או בניסיונות של משמרות המהפכה להשתלט על ספינות אמריקניות במפרץ הפרסי. כל אלה היו אמורים לכאורה לדחוק את וושינגטון להקשיח עמדות מול טהרן; בפועל, זה רק גורם לה עוד יותר לרצות בהסכם, כדי לסיים עם כאב הראש האיראני ולהתפנות לעניינים אחרים - מסין ורוסיה, ועד לבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר הקרוב.

רק לא פוליטיקה

מערכת הבחירות גרמה לכך שגם הסוגיה האיראנית הפכה השבוע לפוליטית. פגישתם של רה"מ לפיד וראש האופוזיציה נתניהו שימשה שלל גורמים, פוליטיקאים ופוליטיקאים במסווה של עיתונאים, להמטיר שלל הבלים, שתרומתם היחידה היתה להפוך את הגרעין האיראני - סוגיה שאמורה להיות בקונצנזוס - לעוד כלי בקמפיין.

גורם ביטחוני בכיר תהה השבוע כמה מאלה שדיברו בעד/נגד ההסכם, והפליאו את דעותיהם עליו, גם קראו אותו בפועל. זאת שאלה רטורית כמובן; אפשר להעריך שלפחות 90 אחוזים מהם לא טרחו לעשות זאת. זה מלמד על רדידות השיח, ועל חוסר היכולת לפתח דיונים שהם מורכבים יותר מכן/לא שחור/לבן.

דוגמה טובה לכך היא פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין ב־2018. נתניהו נשמר בעבר שלא להודות כי פעל כדי לעודד את טראמפ לעשות זאת, מחשש שישראל תואשם בכאוס שנוצר. הוא עושה זאת רק כעת, כשהוא סבור שזה משרת אותו פוליטית. הוא כמובן מציין זאת כנקודת זכות, מבלי להתייחס לחובה שבצידה - לדאוג שתהיה תוכנית חלופית. לפיד, שתמך בהסכם המקורי ב־2015 מוביל כעת את ההתנגדות להסכם המחודש במתכונתו המוצעת, וגם הוא לא מסביר את השינוי בעמדתו. לגיטימי כמובן שינהג כך (במסגרת "דברים שרואים משם"), אבל רצוי היה שיוביל מדיניות שקופה ובהירה יותר, ובעיקר כזאת שבקצה שלה אין "שיחת הבהרה" ריקה מתוכן לראש המוסד, שפועל במסגרת המנדט שלו.

ישראל צריכה לעשות מה שהיא יכולה כדי לשפר את ההסכם, עד שהוא ייחתם מחדש. עליה לעשות זאת בדרך שלא תשרוף את הגשרים עם וושינגטון, גם כי נזדקק לאמריקנים בשלל סוגיות בעתיד הנראה לעין, וגם כי בתמורה להסכם אפשר יהיה אולי לקבל מהדוד סם "חבילת פיצוי" נדיבה. בה־בעת היא צריכה להמשיך במלחמת הצללים מול טהרן, כדי להבטיח שאיראן תישאר רחוקה ככל הניתן מהפצצה, וכדי להגביל את טהרן בסוגיות אחרות (טרור, טילים ועוד).

אבל כל זה צריך להישאר מחוץ למגרש הפוליטי. העשור האחרון הוכיח שפוליטיקאים בישראל יודעים לצעוק היטב, אבל לא לקחת אחריות על מעשיהם (ע"ע אסון מירון). אם סוגיית הגרעין האיראני כזאת קריטית כפי שהם טוענים בלהט, כדאי שיתייחסו אליה ברצינות רבה יותר.