רצים להסכם גרעין: ראשי ממשלת השינוי נרדמו בשמירה

מופע הרמטכ"לים בהנחיית קושמרו בחדשות 12 הוא לא רק מגוחך ברמה של "האח הגדול" בבור בקריה, כפי שאומר קצין מילואים בכיר. אלא יש כאן משהו מדאיג. המופע, כהרגלם של הקצינים הבכירים מאהוד ברק ומטה, הוא אנטי־דמוקרטי במהותו. הוא גם מעיד על רמה ירודה של כל אחד ממשתתפיו. זה מין ז'אנר שכזה של הופעות צבאיות פוליטיות בתקשורת של קבוצות בכירי ביטחון. פעם זה בעיתון נפוץ ופעם אחרת בטלוויזיה.

רא"ל בני גנץ צריך לעורר תשומת לב יותר מהאחרים; הוא ננעל על משרד הביטחון, והוא הולך ומשתלט על נושאים מבצעיים, לוגיסטיים ובעיקר מדיניים. הוא, יותר מאחרים בממסד הביטחוני, תמך כל השנים בעמדה שאומרת שנושא הגרעין האיראני הוא "בעיה של העולם", לא של ישראל.

הוא היה מהתומכים הראשיים בהסכם הגרעין הקודם. בספטמבר 2015, בהרצאה במכון וושינגטון למזרח התיכון, הוא אמר כי הדיפלומטיה הצילה ממלחמה. "אני מעדיף לראות את חצי הכוס המלאה", נכתב ב"ישראל היום". התבטאויותיו הוגדרו כמתן רוח גבית לנשיא ברק אובמה. "על העולם לעסוק בנושא האיראני ולא ישראל", הוא אמר. "אנחנו חזקים ואנחנו יודעים איך להתמודד עם טרור. העולם צריך לטפל בנושא האיראני - תנו לעולם להתמודד עם זה. אני מסרב להיכנס להיסטריה".

למעשה, גם הסנקציות הקשות שהוטלו על איראן לפני ההסכם, ולאחריהן הסכם הגרעין עצמו שהרחיק את האיראנים מהפצצה בכעשור, היו תוצאה של הפעלת לחץ ישראלי כבד. לחץ שלא נולד ביוזמת הרמטכ"ל דאז גנץ, אלא כתוצאה מתערובת של דיפלומטיה מלווה במודיעין מדויק ובאיומי הליכה על הסף, מבית היוצר של נתניהו וברק.

מבחר מהתבטאויותיו של "מר ביטחון" החדש, כפי שמתחילים להציג אותו בתקשורת, מלמד על עיוורון מוחלט לאיום הגלום בהתגרענות איראן: "אני חושב שההנהגה האיראנית מורכבת מאנשים מאוד רציונליים", "אני לא מאמין שאיראן תחליט לפתח נשק גרעיני", אמר.

ההתחפשות של יאיר לפיד, נפתלי בנט ובני גנץ ללוחמים עיקשים ומרים נגד התגרענות איראן - היא חסרת בסיס. ההפך, הם עשו הכל בשירות הממשל הדמוקרטי של ביידן בעצם סילוקו של בנימין נתניהו מראשות הממשלה, תוך גרימת משבר לאומי. אפילו מדיניות הישיבה של חיילי חטיבת כפיר על כיסאות פלסטיק בקו התפר היא חלק מהכשל בתגובותיו של שר הביטחון גנץ למתקפת הטרור שנפתחה השנה. הדאגה העיקרית של הקצונה הבכירה היא היחסים עם ארה"ב, או ליתר דיוק עם הממסד הביטחוני שלה. לאף אחד ממשתתפי מופע הרמטכ"לים אין יכולת לייצר תקשורת עם דעת הקהל האמריקנית או עם הקונגרס, שם תמיד פעלה ישראל בעורפו של הבית הלבן. בתקופה שלפני ההסכם הראשון, ב־2013, היא פעלה לשינויים קריטיים בהסכם באמצעות צרפת. הבעיה העיקרית היום עם הסכם גרעין חדש היא, שישראל תהיה מנועה מלפעול באותם תחומים הכלולים בעיסקה עם איראן, וזאת חרף ההצהרות החלולות של לפיד כי ישראל אינה חלק מההסכם.

תסמונת ש"ג הפוכה

בעיטת האחריות לקודקוד, בייחוד אם קוראים לו בנימין נתניהו, יש בה מידה של הימנעות מהגדרת מעגל האחריות האמיתי

אז עכשיו ראש הממשלה לשעבר נתניהו, כשעוד היה ראש ממשלה, היה מחויב לטפל בסכנות הביטחון הלאומי, כמו איראן ושלוחותיה מסביב לישראל; הוא היה מחויב לטפל בכלכלה לרווחת האזרחים; בעורקי התחבורה; בבלימת מגיפות ובייזום מבצעי חיסונים. אך כל זה לא ממצה את תפקידו האחראי כראש הממשלה, והוא היה צריך גם לדאוג למצב הבטיחותי של אתר פולחן עממי. זו תסמונת ש"ג הפוכה. בועטים את כל הכדורים לעבר נתניהו. הוא אחראי לכל. לשריפות בכרמל, למשל. אולי גם למסטיקים שנדבקו במסלולי האופניים בתל אביב.

צריך להגיד שמכתבי האזהרה, בייחוד לדרג המדיני בפרשת אסון מירון, הם בדיחה עצובה. גם בלי הפלונטר המשפטי שיצר בית המשפט העליון לפני שנים בנוגע לבעלויות ולחזקות במתחם הרשב"י, המקום נמצא באחריות של גורמים מוניציפליים, של המשטרה ושל גופים לניהול אתרים קדושים מזה דורות. אם היה נמצא אדם אחד, גורם אחד, שהיה ניגש לראש הממשלה ומתריע: שמע ביבי, לחזור להילולה השנה זה מתכון לאסון המוני - היה מקום להטלת אחריות. אם מבקר המדינה לאורך השנים הצביע על ליקויים בטיחותיים, מדוע המבקר הנוכחי מתתיהו אנגלמן לא בא והתריע? צריך להשוות את זה להפתעת מלחמת יום הכיפורים. שם היתה התרעה והיה ויכוח משך ימים ארוכים אם זה כן או זה לא. בל"ג בעומר 2021 הוויכוחים היו סביב נושא הקורונה והתרעות על פח"ע.

אבל כדי לקבל פרופורציה, נראה שיש ועדות חקירה שתפקידן לפטור מאחריות את אנשי שלומנו או להענישם קלות בעניין שולי, גם אם מדובר באסונות ביטחוניים ולא בתחום הבטיחות. יצחק שמיר בכלל לא היה על הכוונת של ועדת זמיר שחקרה את דיכוי המהומות על הר הבית ב־1990, שם נהרגו 17 פלשתינים בידי כוחות הביטחון. אהוד ברק כרמטכ"ל החליק ללא פגע מטבח גולדשטיין במערת המכפלה בשנת 1994; ועדת החקירה כרגיל היתה בראשותו של שמגר. וכך צאלים ב', הפקרתו של מדחת יוסף בקבר יוסף (יחד עם גנץ) והרג 13 אזרחים ערבים באוקטובר 2000, שדווקא נכנס לרפרטואר ועדות החקירה.

האם מרגרט תאצ'ר היתה אמורה לדעת שסידורי האבטחה והבטיחות במגרשי הכדורגל בבריטניה עלולים להיות מתכון לאסון המוני? לפי המושגים של ועדת החקירה - כן. ב־1989 נהרגו באצטדיון הילסבורו בשפילד קרוב למאה אוהדי כדורגל. בארה"ב בוצע זה עתה ניסיון התנקשות בסופר סלמאן רושדי תחת הריבונות האמריקנית. לכאורה, זה באחריות גורמי ביטחון הפנים. בעיטת האחריות לקודקוד, בייחוד אם קוראים לו נתניהו, יש בה מידה של הימנעות מהגדרת מעגל האחריות האמיתי.

"את מחיר הצלת עמם ישלמו מנהיגים בחייהם", נכתב על הרצל. זה כנראה מתאים למסורת הישראלית שמגיעה עד נתניהו: "ייצלבו על ידי אויבים ועל ידי מצדדיהם".

היסטוריה פוליטית

קבלתו של דן צחור ליד ושם לא מבטאת פתיחות ופלורליזם או התאמה לתפקיד, אלא קהות חושים, ובעיקר מחסור בידע ובהבנת השואה

לפני 42 שנה פרסם מרדכי הורוביץ את מסתו הידועה "זיכרון השואה אינו מתפקד". פרשת דן צחור ביד ושם היא עוד אחד מהגילויים שמאשרים את הבחנתו של הורוביץ שלא נעמה לרבים. הורוביץ אבחן את המשכיות השואה גם בדורות שלאחריה. זה גם מה שהנחה את בן־גוריון לאחר השואה ועם הקמת מדינת ישראל. הגרמנים הנאצים הראו שלהשמיד פיזית את היהודים זה אפשרי, ונפרצה פרצה תודעתית מבחינת אויבי ישראל.

למחרת הכרזת העצמאות של ישראל נאם מזכיר הליגה הערבית עזאם פחה ונאומו שודר גם ב־BBC. שורת המפתח שלו היתה, כי "העולם יראה עתה דרך השמדה וטבח רב־תוצאות שיסופר בהם כדרך שמספרים בשחיטות המונגולים והצלבנים".

אבל אי תפקוד הזיכרון, שיד ושם מופקד עליו, התבטא גם בדפוסי ההתנהלות הדיפלומטיים והמדיניים של מנהיגי ישראל. דן צחור, עם המינוי שלו, מייצג בדיוק את מה שיד ושם אמור היה להילחם נגדו מטעם העם היהודי ומדינת ישראל. זאת התפיסה של "היפוך השואה". מתנגדי הציונות ושוללי מדינת ישראל עוד שנים לפני מלחמת ששת הימים, מצאו שפוזות מוסריות כביכול הן הנשק החדיש והיעיל ביותר, בעוד "איטבח אל־יאהוד" הוא כבר נשק חלוד, אם כי לא נס ליחו.

"יש משהו בטבע האדם המביאנו להעביר לזולתנו את הרע שנעשה לנו", הטיח ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי בישראל. כלומר, מה שעשו לנו הנאצים אנחנו עכשיו עושים לקורבנותינו. התפיסה הזאת חלחלה לתודעתם של חלקים באליטה הישראלית, בין השאר גם בצה"ל, וגם אצל אחדים מחוקרי השואה. הכניעה לתעמולה הזאת בדמות קבלתו של דן צחור ליד ושם לא מבטאת פתיחות ופלורליזם, או התאמה לתפקיד, אלא טמטום וקהות חושים. האיש הוא בנו של פרופ' זאב צחור המנוח, ויש פה רמז לחבר מביא חבר בתוך הקליקה האליטיסטית של השמאל ההיסטורי.

יו"ר יד ושם, דני דיין, הוכיח כבר בשנה שעברה סביב פולמוס המופתי חאג' אמין אל־חוסייני ביד ושם כי חסרים לו ידע והבנה של השואה. "המחקר מראה שלפגישה בין המופתי לאדולף היטלר היתה השפעה מעשית זניחה על המדיניות הנאצית... זה מכניס את יד ושם לוויכוח על הסכסוך הישראלי-פלשתיני... נגן על האמת... בלי לערב אג'נדה פוליטית". הבעיה שבלי התעמולה הנאצית של המופתי, וזה לא קשור לפגישה שלו בנובמבר 1941 עם היטלר, לא היה מתבצע הפוגרום ביהודי עיראק הידוע כ"פארהוד". המופתי אחראי יותר מכל מנהיג אחר להחדרת התפיסות הנאציות לעורקי הלאומנות הערבית, כנושא המאבק ביהודים בעולם שאחרי השואה. נראה שגם אחרי המרתו הפרוגרסיבית בקונסוליה בניו יורק, דני דיין מתאים יותר בתור ראש מועצה אזורית.

ועדת הסחה

עד היום לא נכתב מחקר מקיף על פרשת ההתנקשות ברה"מ רבין. האיפול על מסמכים ועדויות הפך להדחקה צנזוריאלית

הזעזוע הטראומטי הקשה בתולדות ישראל היה רצח רבין ולא מלחמת יום הכיפורים. הוא עד כדי כך טראומטי שכמעט חל עליו טאבו. לא נכתב עד היום מחקר רציני ומקיף על פרשת ההתנקשות בראש הממשלה רבין. האיפול על מסמכים ועדויות הפך להדחקה צנזוריאלית. הצנזור העצמי הקטן מצווה עצור.

אבל בימים אלה יוצא ספר בשם "האיש שצעק סרק סרק" של רן שריר ואבי זלינגר, והוא סודק את הקופסה שבתוכה סגור רצח רבין. הספר, דרך אגב, לא זורע ספקות בכך שיגאל עמיר הוא האיש שירה את "קליעי המוות" ברבין, כפי שהמחברים מכנים זאת; הוא הרוצח. הם מבססים את היותו המתנקש על ידי ציטוטים נרחבים מהאמירות שלו בחקירותיו השונות, וכך נחשפים אישיותו של עמיר, מניעיו ודרכי פעולתו.

אבל שריר וזלינגר חושפים שני היבטים בפרשה, שאחד מהם נוגע לעובדות בזירת הרצח והשני לפרשת אבישי רביב ונטרולה בידי היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטות המדינה ושב"כ. להבדיל משני המוסדות המשפטיים, השב"כ של היום כבר אינו שב"כ של שנות ה־90. הוא השתנה, וככל שאנחנו יודעים - מאוד לטובה.

בהגדרות שניתנו לוועדת החקירה בראשות הנשיא שמגר (כרגיל), נמנע ממנה לחקור את ההסתה. אבל התעמולה שמלווה את רצח רבין כל השנים מדברת על "ההסתה שקדמה לרצח", כאילו זה מה שגרם ליגאל עמיר לבצע את ההתנקשות. זו הגרסה הרשמית, שהיא שקר מוסכם. עובדה שפורסמה אך איש לא הבליט היא שהיועץ המשפטי בן יאיר היה נוכח אישית בישיבות של ועדת שמגר, כדי לשמור עליה שלא תיכנס לעניין ה"הסתה". כשלא היה פנוי, שיגר לחקירות הוועדה את המשפטנית הצעירה מהפרקליטות רות דוד, שתשגיח בשמו. למה? כי המסית והמדיח העיקרי היה אבישי רביב, שלא היה סתם סוכן, אלא הופעל לפי תפיסה פוליטית. מטרתה לבצע רצח אופי קולקטיבי למתנחלים באזור חברון, כדי להכשיר את פינויים. המחברים מביאים עדות של חגי עמיר וכן של תנ"צ אפרים ברכה ז"ל, חוקר המשטרה, שלפיה רביב היה שותף לתכנון הרצח.

חקירה בכיוון הזה היתה עשויה לחשוף את פרקליטת המדינה דורית בייניש ואת היועץ המשפטי בן יאיר כמי שעסקו בסגירת תיקים של אבישי רביב על עבירות שגרמו נזק בינלאומי לישראל, ועלו בחייהם של יהודים ופלשתינים.

המחברים מגלים כי בשעות שלפני הרצח ובעת ההתנקשות עצמה, פעלו עוד שניים או שלושה אנשים בזירה, שגרמו להתפרקות מערך האבטחה. מאמץ לזהות אותם, לאתרם ולחקור אותם היה מערער את הסיפור על המתנקש הבודד. לכן לא הושקע כל מאמץ בכיוון החקירה הזה. ההשערה היא, שאחד מהם צעק "סרק סרק" או "זה סתם פיקות", ובכך יצר להרף עין הסחה. הספר הוא כמו בולען, אבל אפשר היה לחסוך את הדיון בפרשיות רקע היסטוריות שמטשטשות את נתיב החקירה העיקרי.