תורת היחסים: סודות המדען המפורסם בעולם

לרעיון של כתיבת רומן היסטורי על אלברט איינשטיין הגיעה שרה אהרוני לגמרי במקרה, כמו שקרה לה עם שאר הרומנים ההיסטוריים רבי המכר שלה. "שניים משלושת הילדים שלי הם עורכי דין שעובדים לא רחוק מהבית שלי, ואנחנו אוכלים צהריים ביחד. באחד הימים ציטטתי את איינשטיין, ושניהם הביטו זה בזה במבט רב־משמעי. הבכור אמר לי 'אמא, שמנו לב שבזמן האחרון את מצטטת הרבה את איינשטיין, מה דעתך לכתוב עליו?'. כולם מצטטים את איינשטיין, לפעמים בלי לדעת שאלה ציטוטים שלו, אבל הרעיון לא הרפה ממני במשך שבוע, עד שהבנתי שאני הולכת לכתוב עליו".

מפה ועד כתיבת הספר עצמו יש דרך ארוכה.
"עשיתי תחקיר. קראתי עליו ספרים וביקרתי בארכיון שלו באוניברסיטה העברית, שיש בו יותר מ־80 אלף פריטים. איינשטיין הוריש את הנכסים הרוחניים שלו לאוניברסיטה, הרי עוד לפני הקמתה הוא יצא יחד עם נשיא האוניברסיטה חיים ויצמן למסע גיוס כספים למענה. קראתי הרבה מאוד מכתבים שלו. כולם יסכימו שהוא גאון ומהפכן, אבל מעבר להגדרה הכללית יש בו מרכיבי אישיות רבים וסותרים. יותר מכל עניין אותי התהליך שהוא עבר בחייו, מילד שאהב לשחק בקוביות ובקלפים, ובגיל יותר מאוחר קרא ספרי מדע פופולרי, ולאחר מכן ספרי פיזיקה ומתמטיקה, עד שהפך למדען־סלב".

גילית תגליות היסטוריות?
"זה לא ספר היסטורי וזה לא ספר ביוגרפי, זה רומן היסטורי. אני בונה על התשתית העובדתית את הקומות של הרובד הספרותי, יש לי את חירות הסופרת להשלים השלמות. אני אוהבת רומנים היסטוריים כי הם נותנים פרק בספרות ופרק בהיסטוריה. מי פותח ספר היסטוריה? כשקראתי למשל את 'תחת שמי ארגמן' של מארק סאליבן, על איטליה בתקופת מלחמת העולם השנייה, למדתי ממנו הרבה על ההיסטוריה של איטליה. בכתיבה שלי גם אני נותנת את זה, היסטוריה לצד הספרות".

איפה את בוחרת לסטות מהעובדות?
"אתן לך דוגמה. בילדותו איינשטיין היה מבודד מחברים, והיה בונה מגדלים של קלפים וקוביות. העובדות הן שהדוד שלו, יאקובּ, נתן לו את הקלפים והקוביות, ונתן לו גם ספר אלגברה ללמוד ממנו. עוד עובדה היא שנקשר ביניהם קשר למשך כל חייו של איינשטיין. אז בניתי דיאלוגים שמבוססים על הקשר שקיים ביניהם. במסמכים לא כתוב 'הוא אמר כך והוא ענה כך', אבל אני יודעת שככה הם דיברו, אני מרגישה שזה מה שהיה ביניהם, זה לא יכול להיות אחרת, זה מתלבש מאוד יפה על העובדות".

העניין הוא שהמסמכים ההיסטוריים הרבה פעמים לא מכריעים מה הסיפור הנכון, אפשר לקרוא אותם בכל מיני כיוונים, ובספר את מכריעה, את נותנת סיפור אחד.
"אני כותבת סיפור שהוא פרוזה מדומיינת לגמרי. חשוב אם זה אמיתי או לא? גם בפרוזה דמיונית לא הכל הוא פרי הדמיון - הסיפור מבוסס גם על חוויות של הסופר, דברים שהוא ראה ברחוב וכו'. אני לא אכתוב למשל שֵם שהוא לא נכון עובדתית. האירועים ההיסטוריים חייבים להיות אמיתיים, אבל את המחשבות יש לי החופש לכתוב".

את מבדילה בין העובדות היבשות, שאותן את לוקחת מההיסטוריה, לבין העולם הפנימי.
"הרי אף אחד לא היה שם ולא תיעד אותם כמו שאת מתעדת אותי עכשיו. למשל, כשכתבתי על גוטל, אשתו של מאיר אנשל רוטשילד, מייסד השושלת (ברומן "אהבתה של גברת רוטשילד", ידיעות ספרים, 2015), שהיא אישה צנועה, אז אני לא אלביש אותה במלבוש חשוף ואוציא אותה לרקוד ברחובות. מה שהיא תעשה יהיה מתאים לדמות שלה".

ואז הדמויות ההיסטוריות הופכות קוהרנטיות מאוד. יש לי הרגשה שכשאנחנו באים למלא שלד היסטורי אנחנו נמלא אותו בצורה קוהרנטית, אבל ההיסטוריה בפועל הרבה פחות קוהרנטית.
"תראי כמה איינשטיין הוא דמות מורכבת. זה לא סותר".

יכול להיות שאם היו לך הקלטות של השיחות בין איינשטיין לבין הסובבים אותו, הדמות שלו היתה מורכבת עוד הרבה יותר ממה שציירת.
"אני לא מתחילה לכתוב עד שאני לא מרגישה שהגעתי לפרטים ברזולוציה כזאת, שלא תוכלי למצוא את כל הפרטים בספר אחד. אני אנבור בספרים עד שתהיה לי דמות מורכבת מספיק לביוגרפיה".

הכתם של איינשטיין

אחד הצדדים המורכבים בדמותו של איינשטיין, שהספר "עד שאיינשטיין בא" (ידיעות ספרים) עוסק בהם, נוגע לפציפיזם שלו ולהתייסרותו על חלקו בהטלת פצצת האטום. הפצצה היתה בין היישומים של נוסחתו המפורסמת בדבר היחסים בין אנרגיה ומסה, E=mc2, אך לא התיאוריה שפיתח היא שהקימה עליו ביקורת חריפה אלא המכתב שכתב לנשיא רוזוולט ב־1939, ושבו הזהיר אותו מפני התקדמותה של גרמניה בפיתוח נשק גרעיני, שכן בעקבות המכתב האיץ הנשיא את "פרויקט מנהטן" לפיתוח פצצת האטום האמריקנית. מאוחר יותר, כשנראה היה שגרמניה עומדת בפני תבוסה במלחמה, כתב איינשטיין לרוזוולט מכתב נוסף, שבו הפציר בו לא לעשות שימוש בפצצה הגרעינית שארה"ב פיתחה, אך הוא איחר את המועד. "אחרי הטלת פצצות האטום התחילו להופיע בעיתונים כותרות שמשחירות אותו", אומרת אהרוני. "היה צילום של פטריית העשן בהירושימה, מעליה הנוסחה E=mc2 ולמעלה הכותרת 'מה איינשטיין הביא לעולם' - והוא לא השתחרר מזה. זאת, למרות שהמשוואה הזאת הביאה גם הרבה טוב לעולם, הרבה אנרגיה למטרות שלום, ואיינשטיין עצמו פעל הרבה לקידום השלום העולמי".

חמש שנים השקיעה אהרוני בכתיבת הגרסה הראשונית לספר, שהפציפיזם היה במרכזה. היא בנתה עלילה שבה דמות של בינה מלאכותית מנסה להתוות לבני האנוש את דרכו של איינשטיין לשלום עולמי, אבל הגרסה הראשונית הזאת נזנחה. "אחרי שהלכתי כברת דרך ארוכה אמרתי 'מה אני עושה, היריעה שאני נותנת לבינה המלאכותית גורעת מהמקום שרציתי לתת לאיינשטיין' - ועצרתי. בלב כבד התחלתי מההתחלה, כתבתי את הסיפור של איינשטיין עצמו, כי זה הסיפור שהקורא רוצה לשמוע".

בגרסתו השנייה של הספר היא כתבה שני כרכים, בני יותר מ־500 עמודים כל אחד, כשהראשון שבהם מסתיים עם הזכייה בפרס נובל והשני ממשיך עד מותו של איינשטיין. "אבל אמרתי לעצמי: תעשי חושבים, את תבלבלי את הקוראים עם שני הכרכים, את צריכה לעשות מהם ספר אחד" - והיא מחקה יותר ממחצית הטקסט שכתבה. "קרה לי תהליך דומה גם עם הספר על רוטשילד, שם רציתי לכתוב על הנדיב הידוע, אבל כשקראתי את החומרים הבנתי שאני צריכה לכתוב דווקא על סבא שלו, מאיר אנשל רוטשילד, שגדל בגטו, ומחיי עוני הגיע לממלכה כלכלית חובקת עולם. בין מאיר אנשל רוטשילד ובין איינשטיין יש מכנה משותף גדול - זה גאון מדעי וזה גאון כלכלי, ולשניהם היו הסבלנות והנחישות להתגבר על קשיים גדולים מאוד. אבל יותר מכל משותפת להם ההעזה".

יש בכתיבה שלך שאיפה חינוכית, ערכית?
"זה לא ספר דידקטי בשום פנים. אמנם הייתי מורה ומחנכת, אבל היום אני סופרת. בכל ספר מסתתרות תובנות, וכל אחד יכול לקחת את התובנות שהוא מזדהה איתן".

נראה שאת מנסה להעביר לקוראים שלך עקרונות חיים דרך הגיבורים שלך.
"קודם כל רציתי לתת את הסיפור של איינשטיין. אבל בתוך הסיפור מסתתר הצורך הגדול שלי להעביר מקצת מהמסרים שאפשר להעביר מדמותו של איינשטיין, למשל - שאם ניסית דרך ונכשלת, אל תנסה אותה שוב, תנסה דרך חדשה. שלושת העקרונות היסודיים של אישיותו הם דמיון, סקרנות וספקנות. הוא אמר: 'דמיון חשוב יותר מידע, הידע מוגבל - הדמיון מקיף את העולם', וזה גם המוטו לספר".

במשך שני עשורים עסקה אהרוני בהוראה. היא היתה מורה, מחנכת, רכזת שכבה, מנהלת בית ספר, ובמשך ארבע שנים גם שליחת חינוך בלימה, בירת פרו, עד שבשנות ה־80 החל בעלה בכתיבת ספר מידע על אזור השרון. "עזרתי לו, ונשאבתי לתוך הפרויקט. המשכתי ללמד כשבד בבד אני עוזרת לו. כתבנו עוד ועוד ספרי מידע, וזה הפך לפרויקט החיים שלנו - עד שנאלצתי לעזוב את ההוראה, למרות שהייתי בשיא ההתלהבות שלי מההוראה. במיוחד אהבתי את ההוראה בחטיבות הביניים, עם שכבת הגיל הקשה הזאת של גיל ההתבגרות".

למה אהבת דווקא את הגיל הקשה הזה?
"כמו שרוטשילד בנה לעצמו כללים כלכליים, אני בניתי כללים של אינטראקציה עם התלמידים. לא משמעת ברזל, לא ללכת ראש בראש. הייתי לוקחת את הילדים הקשים, אלה עם הקשיים הכי גדולים, והופכת אותם ליד ימיני. היו מביאים אותם אלי, כרכזת שכבה, והייתי אומרת 'טוב שבאת, אני נורא צריכה אותך', ונותנת לילד מטלות. למשל, לסדר אטלסים על המדפים או כיסאות לטקס".

"לא היו לי ציפיות"

לאחר פרישתה מהוראה אהרוני התמסרה לפרויקט ספרי המידע שלה ושל בעלה, ועברו עוד כמה שנים עד שכתבה את ספר הפרוזה הראשון שלה. "היה לי צורך לכתוב את סיפורה של אמי, אבל לא היו לי שום ציפיות שזה ידבר לקוראים. אף אחד לא הכיר אותי, ובהתחלה לא היה לספר פרסום. שמעתי שספר שלא נמכר הולך לגריסה, וקיוויתי בכל מאודי שהמהדורה הראשונה, שהיתה בת 2,000 עותקים, תינצל מהגריסה. ואז אמר לי סמנכ"ל השיווק של ההוצאה שכל המהדורה נמכרה, והדפיסו מהדורה נוספת. רק אחרי שמהדורה רדפה מהדורה רואיינתי לתקשורת. הספר זכה בספר זהב ובספר פלטינה ומכר יותר מ־90 אלף עותקים, וההתנסות הראשונה הזאת כל כך קסמה לי שלא יכולתי להרפות מזה, והחלטתי שאני ממשיכה לכתוב".

קודם לכן לא חלמת להיות סופרת?
"פרסמתי את ספר הפרוזה הראשון שלי בגיל 55. חלום ילדותי היה להיות מורה, והגשמתי את החלום. גדלתי בשכונת נווה נאמן שבהוד השרון, ולאחרונה בת כיתה שלי הראתה לי מחברת שהיינו מתכתבות בה, במקום פתקים. זה היה בכיתה ח'. היא שאלה אותי, בכתב, מה אני רוצה להיות, ואני עניתי: 'מאז ילדותי אני רוצה להיות מורה', זה כתוב שחור על גבי לבן".

לא כתבת למגירה?
"בתור רכזת שכבה ומחנכת כתבתי כל הזמן - מסכתות של סוף שנה, נאומים, ברכות, תמיד היו נותנים לי לנסח דברים. כתבתי גם שירים למגירה. מאוחר יותר, כחלק מהעבודה על ספרי המידע, כתבתי כתיבה עיונית, כך שכתיבה לא זרה לי".

איך את מתייחסת לביקורות על הכתיבה שלך?
"למדתי לספוג את זה, גם כשהביקורות לא צודקות. אם את רוצה להיות סופרת שמגיעה לעיניים רבות, תספגי גם את אי־הצדק. אם איינשטיין הגדול ספג אי־צדק, מי אני כי אלין. הפרסים שאני מקבלת הם מהקוראים שלי. קיבלתי פרס סטימצקי על 'אהבתה של גברת רוטשילד', שהיה אחד משלושת הספרים הנקראים ביותר בסטימצקי ב־2016.

"מהי כתיבה טובה? אין על זה תשובה. בעיניי כתיבה טובה היא כשקהל הקוראים אוהב את מה שאת כותבת, וכשאת אוהבת את מה שאת כותבת. חשוב בעיניי לשמור על השפה היפה שלנו. לא צריך להגיע לזילות השפה. כתיבה רזה זה גם בסדר, אבל אני רוצה לתת מקום לשפה היפה שלנו. אני אוהבת סופרים כמו מירה מגן, צרויה שלו, מאיר שלו, דויד גרוסמן, אשכול נבו. ברומנים היסטוריים אין מקום לסלנג, כי אני צריכה להיות נאמנה לכתיבה של התקופה".

את ספריה היא כותבת בשעות הערב והלילה. במשך היום היא כמעט שלא כותבת, כי היא מתנדבת יחד עם בעלה, שהוא יו"ר מועצת ארגוני המתנדבים בכפר סבא, ששמה לה למטרה לתאם בין כ־120 ארגוני המתנדבים בעיר. "אני שואלת את עצמי, מה אני צריכה לעשות בחיים? משהו למען עצמי, משהו למען המשפחה, משהו למען הקהילה. אולי אם הייתי מוותרת על חלק מזה היה לי הספק גדול יותר, אבל זה נותן לי המון סיפוק".