לא כל בעיות הכלכלה הן בגלל הממשלה, אבל חלקן בהחלט כן

לא הכל פוליטיקה בעליות המחירים ובאינפלציה שנמדדת עכשיו ב־5.2 אחוזים. חלק גדול מהאינפלציה נגרם מסביבה כלכלית גלובלית שכלכלת ישראל פתוחה אליה וחשופה לתנודתיות שלה. אבל בכל זאת הפרשנים גורסים שממשלת המעבר לא יכולה ליזום צעדים כלכליים ולנהל מדיניות שתתמודד מול האינפלציה. מי שיצרו את המצב הזה אלו מנהיגי הקואליציה שהתפרקה לפני יותר מחודשיים. גדעון סער, בני גנץ, נפתלי בנט ושר האוצר ליברמן, וכמובן ראש הממשלה הזמני יאיר לפיד.

לאחר פירוק הקואליציה, שמלכתחילה היתה מעשה מרכבה חסר אחריות לאומית - ואפשר לדלג על המושג המאוס "ממלכתיות" - ניתן היה בקלות להרכיב ממשלה יציבה, והדרך להקמתה היתה ידועה. ימינה פלוס תקווה חדשה (גדעון סער). אז היתה לישראל ממשלה יציבה לשלוש שנים בערך, בראשות בנימין נתניהו, שהתנסה בעבר באילוף האינפלציה ובהוצאת המשק ממשברים כלכליים שמקורם בעולם הגדול.

נוסף על חוסר הוודאות שליווה את הקמת הממשלה היוצאת ואת תכנוני התקציב שלה, שוב עתיד פוליטי מעורפל. חוסר ודאות פוליטית וכלכלית הוא ההזדמנות שבעלי נכסים ובעלי עסקים מחכים לה כדי להעלות מחירים. כבר בתחילת הדרך היה השיח התקשורתי מלא ב"מס רכישה" ובתוספות מסים נקודתיות על מיצים ועל כלים חד־פעמיים, והעלאות בכל סעיף אפשרי כדי לממן תקציב מנופח.

עוד לפני שהתקציב עבר, בעלי העסקים הסתכלו קדימה בחשש והעלו את מחירי המוצרים. המוצר הבולט ביותר - דירות. כגודל הכישלון של עליית מחירי הדיור בקרוב ל־20 אחוזים, כך גודל היהירות והחוצפה של שר השיכון היוצא אלקין בהתבטאויות שלו. כמו כל מנהיגי הקואליציה הנוכחית, הוא לא חייב דין ולא עושה חשבון: הוא מקלל את נתניהו.

צריך להזכיר שהאינפלציה בשנת 2021 בישראל היתה כ־1.5 אחוזים. בחודשים הראשונים של ממשלת בנט־לפיד, לקראת סוף 21', עלתה האינפלציה ל־2 אחוזים. המניע הפסיכו־כלכלי למדיניות התקציב של הממשלה היה שממשלת נתניהו־גנץ השאירה אחריה גירעון עמוק. אז למעשה מישהו גלגל את הגירעון של המדינה לחשבונות הפרטיים של האזרחים.

העלאת הריבית ב־0.75 אחוז לרמה של 2 אחוזים היא בעצם יישור קו עם המדיניות המקובלת והמוסכמת על קבוצת הכלכלות הקטנות הפתוחות. הכוונה לשווייץ, שבדיה, צ'כיה, ישראל, נורבגיה, פינלנד וכו'. האינפלציה במדינות האלה נעה בין 7 ל־9 אחוזים (צ'כיה מתקרבת ל־20 אחוזים). שווייץ עם 3.4 אחוזים, ישראל במקום טוב בין שווייץ לשבדיה. קשה להאמין שישראל היתה יכולה להגיע לביצועים טובים יותר משווייץ, אבל גם היא יכלה להיות מתחת ל־4 אחוזים.

חוסר המנהיגות הכלכלית בישראל של השנה ומשהו האחרונות הוא לא עניין אישי של ליברמן או של בנט ולפיד. הוא אינהרנטי להרכב הממשלה, שמונע מדיניות עקבית. בנט הוגדר עם עלייתו כליברטריאני, וכדאי להיזכר בהתבטאות המוסרנית התימהונית של נשיאת ביהמ"ש העליון לשעבר דורית ביניש בראיון לפני כשנה נגד "פורום קהלת": "קהלת חדר בשיטה מאוד מתוחכמת ופרס זרועות לכל שלוחות הממשלה, האקדמיה והציבור. הוא פועל בהשראת תפיסות עולם זרות, שסותרות את מה שנבנה כאן. אנשיו הם רפובליקנים קיצונים, בעלי תפיסה ליברטינית (צ"ל ליברטריאנית)... הם מטיפים לכל מה שמייצג הטראמפיזם".

מנגד, המרכז־שמאל בממשלה נוטה כמו הנשיאה ביניש לסוציאליזם ולהעלאת מסים. האפקט שנוצר - אנשים יורדים למזרנים בהמתנה לשיגיונות הבלתי חזויים של הממשלה. ההתגוננות הרגילה היא להעלות מחירים. בסוף משלם האזרח שלטובתו הממשלה רצתה לעבוד.

בשם היציבות

ממשל ביידן מגיע בזחילה שקטה אל היעד בווינה, כשמובילי הממשלה בישראל מתנגדים מן השפה ולחוץ ותוקפים את הממשלה הקודמת

כל הדיונים הסגורים בחדרי חדרים, בוושינגטון, בירושלים ובתל אביב, בפריז ובברלין, לא הועילו. ספק אם קברניטי הביטחון והמדינה הצליחו להזיז פסיק בעסקת הגרעין החדשה. האם כל אבירי הדמוקרטיה הדוחפים את דרגותיהם ואותותיהם במריצות לא הבטיחו שהם יודעים איך לשכנע את האמריקנים שלא לחזור לעסקת הגרעין עם איראן?

עכשיו זה הגיע ובאמת רואים את ההבדל בין 2015 ל־2022. אז היה מתח עצום באוויר. ישראל וידידיה בארה"ב הקימו זעקה, מחאה והפגנות. סנטורים וחברי קונגרס התגייסו למאבק וסירבו לאשר את ההסכם בקונגרס. הנשיא אובמה נאלץ להסתפק בכך שלסנאט לא היה רוב גדול מספיק כדי לבטל את העסקה שאליה הגיע. היום ההגעה להסכם מלווה בפיהוקים מקיר אל קיר, מהנהר ועד האוקיינוס. למי אכפת. זאת האפתיה הממאירה של רוח תבוסתנית, של פייסנות כלפי איראן ואויבים אחרים. ההבדל מתמצה באיש אחד, בנימין נתניהו. סילוקו מעמדת ההנהגה איפשר לממשל האמריקני של ביידן ותואמיו בישראל להגיע בזחילה שקטה, תוך שמובילי הממשלה בישראל תוקפים במשך שנה שלמה את ראש הממשלה לשעבר נתניהו, אל היעד בווינה. האמת חייבת להיאמר, התנגדותם של בני גנץ, נפתלי בנט ויאיר לפיד היתה מן השפה ולחוץ, אולי כמי שמשחקים תפקיד כלשהו במיקוח האמריקני מול איראן. בנט ניסה לשוות לפעולות המיוחסות בעולם לישראל תדמית של מאבק מבצעי נגד הגרעין האיראני. האמת היא שזו היתה סדרת פעולות נגד משמרות המהפכה ולא נגד פרויקט הגרעין האיראני.

במאבק נגד התגרענות איראן הגיע העימות בין בכירי מערכת הביטחון, ובתוכם אלופים ורמטכ"לים, לבין הדרג המדיני בראשותו של בנימין נתניהו לשיא. הביביפוביה התפתחה לממדים של פסיכוזה המונית. שיקולים לאומיים, ציוניים, ביטחוניים וכלכליים הוקרבו רק כדי למנוע מנתניהו לחזור להגה השלטון. והדוגמה הכי אקטואלית על רקע המשבר האינפלציוני היא שאפשר היה כבר להרכיב ממשלה יציבה לעוד שלוש שנים ולמנוע את מערכת הבחירות הקרובה, אך בני גנץ - שר הביטחון שכל כך דואג ליציבות השלטונית ומדבר בשחץ על החקיקה הנדרשת לשם כך - יכול היה להגשים את היציבות הזאת אך לא עשה זאת.

ה"ביביפוביה", חרושת השנאה הפתולוגית לבנימין נתניהו, היא לא מסתורין עמוק מני חקר, אלא היא תוצר. היא קונסטרוקציה. היא כלי שימושי בידי ראשי התארגנות הצמרת הביטחונית להשתלטות על המערכת הפוליטית המפלגתית. רק לאחרונה נפנף הרמטכ"ל כוכבי את השר ניצן הורוביץ כשזה טען שהפעולה האחרונה בעזה התבצעה ללא שיתוף הקבינט. אורי אבנרי המנוח עלה על סכנת ההשתלטות הביטחונית־צבאית כבר בשנות ה־50. בידיהם "כוח שלטוני עצום. בידיה (של הקבוצה) המשטרה, מנגנון החושך (ש.ב) והכוח המזוין. בידיה משרד הביטחון, השפעה ניכרת על כספי המענק (הסיוע האמריקני והגרמני) ועל המנגנון השולט על העולים החדשים, בידיה הרדיו ומנגנון ההסברה, יש לה נאמן משלה בכל עיתון במדינה", כתב אבנרי במאי 1957 ב"העולם הזה". מה זה אם לא גרסה מוקדמת של מדינת העומק שהתעצמה מאז על ידי גיוס מערכת המשפט למערכה.

אבל כדי להסיר אי הבנה הוא קבע כי "בארץ לא תיתכן הפיכה צבאית, וגם לא פוטש... לכן ייעשה ניסיון רציני מאוד להשתלט על מפא"י מבפנים".

מפא"י זה כלל המערכת המפלגתית, שבכירי צה"ל השתלטו עליה בהדרגה עד שהקימו את מפלגת הרמטכ"לים כחול לבן. כיבוש המערכת הפוליטית התאפשר בגלל הריק המוחלט של המנהיגות מסביב לבנימין נתניהו. בישראל כבר תקופה ארוכה ישנו נתניהו ומסביבו שממה, ריק של חזון ושל רעיון. הרמטכ"לים האלופים וראשי הביטחון בדימוס הם התחליף למנהיגות ומאז 2009 צמרת צה"ל שהיום עברה לפוליטיקה כופרת בעיקרון של כפיפות הצבא לממשלה, כפי שכתב משה איפרגן במאמר מכונן בשנת 2018. האבסורד הוא שהמנהיג הפוליטי החביב על ראשי הביטחון היה אהוד אולמרט שהציבור מאס בו.

מאז הסירוב של הצמרת הביטחונית להנחיות הדרג המדיני בנושא איראן, דרך פרשת הרפז־אשכנזי, "נאום התהליכים" של יאיר גולן בהיותו סגן הרמטכ"ל (2016), הביקורת הבלתי פוסקת של צמרת צה"ל על הדרג המדיני ובייחוד נתניהו, ועד הקמת מפלגת הרמטכ"לים כחול לבן, יש לנו מרד גנרלים שהלך והקצין, והיה בו הכל חוץ משימוש פיזי צבאי בנשק. רק עם הרוח הגבית העכורה הזאת יכלו מערכת המשפט והמשטרה להפעיל את הכלים שלהן לצורך הפללת ראש הממשלה נתניהו.

מי שמחפש למה צמרת הביטחון הלכה שמאלה, התשובה היא שהיא נכרכה בעבותות לכישלונות אידיאולוגיית השמאל ומדיניותו. הכישלון של מדיניות השמאל מאוסלו ואילך הפך לשרשרת כישלונות של הצבא. נוצרה ברית הנכשלים, תוך כדי שארגונים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה" מוכיחים לצבא את עליונותם ואת יכולתם להשפיל קצינים בכירים ולסבך את צה"ל פעם אחר פעם בתקשורת הבינלאומית ובערכאות משפטיות. ראה פרשת אלאור אזריה והנזקים הסביבתיים במלחמות עזה.
הביביפוביה התגלתה ככלי היעיל ביותר להידוק הברית השמאלית־ביטחונית־שיפוטית. היא הגיעה לרמות אי רציונליות של הטלת חרם אישי על נתניהו ויצירת מנועי הסתה ללא עכבות נגד הליכוד.

המטבע שאיתו באים האלופים הוא הילת העליונות המנהיגותית־מוסרית על פני הפוליטיקאים שמנגנונים רבים פועלים להכפשתם ולגימוד מעמדם. אך ריקנותם המדינית וחולשתם המוסרית נחשפות בימים אלה נוכח הכישלון האיראני וכישלון המדיניות הכלכלית, ההתגייסות לטובת מדיניות אנטי־ציונית הנותנת עדיפות להתפשטות ההתיישבות הערבית בגליל ובנגב ובלימת האכלוס של היהודים. דרך הסדק של "הממלכתיות" עוברים אנשי הגומי חסרי חוט השדרה.

איזנקוט בהיותו רמטכ"ל בינואר 2016 לא הביא בשורה של חזון צבאי, אלא דיבר דווקא על צה"ל כמגן הדמוקרטיה: "דווקא בנסיבות ביטחוניות מסובכות ורגישות, תפקידה של מערכת הביטחון הוא לשמר את ישראל כמדינה דמוקרטית, אי של יציבות, בעלת עוצמה צבאית וערכית". השמאל מחא כפיים להתייצבות האידיאולוגית של הצבא. מאוחר יותר התייחס איזנקוט אל נציגי הציבור בכנסת כאילו הם מקדמים "אתוס של כנופיה". גם בוגי יעלון השתמש בביטוי הזה. המילה "ממלכתיות" טרם היתה שגורה על לשונם. הדבר המעניין הוא שאמנם ניתן לשטות בציבור פעם אחר פעם בעזרת המצביאים המגויסים, אך מאז השיא האלקטורלי של 2019 הציבור פנה עורף למפלגת הרמטכ"לים, שנקראת עכשיו "המחנה הממלכתי".

מי לפני סיום

אחת הפרשנויות גורסת שעיתוי פרסום הספר של נתניהו מבטא חשש שלא ינצח. סביר יותר להניח שלא העריך שהממשלה תיפול כל כך מהר

הספר שביבי כתב על עצמו, "סיפור חיי", הוא לא היחיד שנמצא בקנה. בכל כמה שנים יש גל של ספרי נתניהו. אני יודע לפחות על עוד ספר אחד שנמצא בכתובים בימים אלה. אולי מי שהתחיל את הגל הנוכחי הוא דווקא ג'ושוע כהן בספרו "The Netanyahus". זה ספר שמעבר לרמות ההכפשה שיש בו נגד בני משפחת נתניהו והגישה הניהיליסטית נגד היהדות, הוא גם די מאכזב ברמה הפשוטה של קריאת סיפור. בני נתניהו עשו בשכל ולא נגעו בספר אפילו במקל של עשרה מטר.

סביר שספרו האישי של בנימין נתניהו מציג את עצמו ואת הציונות בדרך קצת יותר חיובית. מתפתח ויכוח סביב משמעות מועד יציאת הספר, כמה שבועות אחרי הבחירות. פרשנות אחת אמרה, שזה מבטא חשש שלא ינצח. מה שיותר הגיוני זה שכשביבי התחיל לכתוב את הספר ונחתמו החוזים, הוא לא העריך שהממשלה תיפול כל כך מהר. קשה להאמין היום, אבל היתה במשך תקופה מסוימת תחושה שאחרי התקציב - העגלה המשונה הזאת תיסע עד תום הקדנציה. אולי הוא גם חשב שבדרך יפרוש מהשדה הפוליטי. כמה מיריביו בליכוד חשבו כך. לעומת זאת, קצב הכתיבה המהיר, כתשעה חודשים, הוא לא של מי שנמצא "לפני סיום".