הסיפור הבא, שנוגע באחת ממחלוקות היסוד של הפוליטיקה הציונית־דתית, שייך אמנם לענף היסטוריה אך עדיין לא נס לֵחוֹ: השנה היא 2004. הימים הם ימי ההתנתקות, ערב הגירוש מגוש קטיף. חברי הכנסת והשרים של המפד"ל ישובים כבר שעות עם מי שמוגדרים מנהיגיהם הרוחניים, הרבנים הראשיים דאז הרב אברהם שפירא והראשון לציון הרב מרדכי אליהו, ומנסים לשווא להבין מהם אם לפרוש מממשלת שרון או להישאר בה. אפי איתם וזבולון אורלב ממתינים לפסיקה, אבל באופן מוזר, שני הרבנים שותקים ונמנעים בעקשנות מלהורות הלכה לחברי הכנסת.
עד שלפתע פתאום מתנער הרב שפירא ממקומו ומטיח בחמשת חברי הסיעה: "בשביל מה בכלל אתם צריכים אותנו?", הח"כים נדהמים. אורלב משיב: "אתם קראתם לנו, כדי לכפות עלינו הוראה. הרב דרש שנבוא". שפירא עונה: "לא קראתי לכם. אני לא הרב של המפד"ל... רק מי שיש לו שאלה אישית, שיבוא לשאול אותי". איתם: "הרב דרוקמן, נכון שקראו לנו לכאן? אתם הרבנים שלנו". אבל שפירא בשלו: "איני הרב שלכם".
המעמד המבלבל הזה הסתיים אמנם בפסק אישי של הרב אליהו לאיתם וליצחק לוי לפרוש מהממשלה, אבל את המבוכה שהשתררה בחדרו עמוס הספרים של הרב שפירא נשאו עימם הח"כים של המפד"ל עוד ימים רבים.
האירוע ההיסטורי הפחות מוכר הזה רלוונטי גם היום לכל מי שמבקש לפצח את הקודים שמניעים בעשורים האחרונים את הפוליטיקה הציונית־דתית. המפד"ל כבר אינה איתנו. דרוקמן, שבמובן מסוים ירש את גדולי הדור של פעם, הפך כתובת לפוליטיקאים דתיים שעולים אליו לרגל. אפי איתם ניסה לאחר זמן, ללא הצלחה רבה, להשתלב בליכוד. הליכוד עצמה הפכה עם השנים לבית לרבים מאנשי הכיפות הסרוגות. מספר הח"כים הדתיים בה לאורך כנסות רבות השתווה למספר הח"כים הדתיים במפלגת המגזר, ולעיתים אף עלה עליו.
אלא שמעבר לשינויי התפקידים, הזמן, המקום והדמויות, ממחיש הסיפור המשעשע הזה יותר מכל שני תהליכי עומק שהציבור הדתי־לאומי עבר מאז אותם ימים. אם לפני 18 שנה עמדה סוגיית ארץ ישראל ושלמותה הטריטוריאלית כעניין בלעדי במרכז ההוויה של הציבור הדתי־לאומי, הרי מאז חלקים רחבים בחברה הציונית־דתית מקדישים תשומת לב רבה גם לשתי הצלעות האחרות במשולש הידוע: עם ישראל ותורת ישראל. לא עוד רק ארץ ישראל.
מעבר לכך, הוויכוח על מקומם של הרבנים בהכרעות פוליטיות־מדיניות (בנט טען בזמנו שנטש את "הבית היהודי" בדיוק על הרקע הזה) מלווה את הציונות הדתית עד היום והוא סימפטומטי לדיונים דומים בשורה של סוגיות תורניות וערכיות אחרות. לעיתים מדובר במערכת המשפט, לעיתים בגיורים ובפעמים אחרות בנושאים כמו מעמד האישה, פגיעות מיניות או כשרות. השיח הזה, במגוון הנושאים הללו, מגלם את המנעד התודעתי הרחב בקרב ציבור שמונה כיום כ־600 אלף בעלי זכות בחירה (כ־15 מנדטים) - בין חרד"לים לבין אורתודוקסים מודרניים; בין שמרנות לבין חדשנות, ובין דתיים ליברלים ודתיי־לייט לבין ציבור אדוק ותורני פי כמה.
4 מנהלל. 2 מחברון
הגיוון הזה אינו פוסח גם על הכנסת: בשני העשורים האחרונים השתלבו ח"כים דתיים רבים במפלגות שמחוץ למפלגת המגזר ולמעשה ירשו, בוודאי מספרית, את מקומה של אליטת הקיבוצים והמושבים בכנסות הראשונות. בשיא כוחם הפרלמנטרי של המושבים והקיבוצים, כיהנו כח"כים זוגות, שלשות, ולעיתים אף רביעיות, שבאו ממקום מגורים אחד. היישוב ששלח לכנסת את מספר הנציגים הגדול ביותר היה נהלל, אבל קיבוצים כמו עין חרוד (יצחק טבנקין ואהרן ציזלינג) ומשמר העמק (יעקב חזן ומרדכי בנטוב) לא פיגרו בהרבה אחריהם. יובל שנים מאוחר יותר, כשמגזר אוכלוסייה אחר - הסרוגים והמתנחלים - הגיע לשיא ייצוגו הפרלמנטרי, שוב שלחו יישובים קטנים זוגות של ח"כים לבית המחוקקים. כך, למשל, ניסן סלומיאנסקי ושאול יהלום מהמפד"ל (אלקנה), אורי אריאל וד"ר אריה אלדד מהאיחוד הלאומי (כפר אדומים), וכיום - אורית סטרוק ואיתמר בן גביר (הציונות הדתית) מחברון־קריית ארבע.
כמעט רבע מחברי הכנסת הראשונה והשנייה, 28 ח"כים, היו אנשי ההתיישבות העובדת, רובם המכריע חברי קיבוצים. מאז הלך מספרם וירד. בכנסת היוצאת כיהנו ארבעה ח"כים קיבוצניקים בלבד. בד בבד הלך וגדל מספרם של "הסרוגים", רבים מהם תושבי יש"ע. בכנסת ה־16 כבר כיהנו כח"כים 11 מתנחלים, ועוד דתיים שאינם תושבי יהודה ושומרון. בכנסת היוצאת, כמו בכנסת ה־19, כיהנו 20 ח"כים דתיים (חוץ מהחרדים); לא רע עבור מגזר שהאלקטורט הישיר שלו עומד על 15-13 מנדטים בלבד.
ובכל זאת יש הבדל משמעותי: הח"כים מהקיבוצים ומהמושבים כיהנו במפלגת האם או המגזר שלהם. הח"כים הסרוגים חצו מחנות והתפזרו לאורך השנים בין הליכוד, כחול לבן, יש עתיד, כולנו, ישראל ביתנו ועוד שורה של מפלגות.
מדוע זה קרה? נראה שבסיפור הציונות הדתית, נבחריה ומצביעיה טמון כבר שנים פרדוקס מובנה: ככל שגדולה יותר הצלחתה להתערות בחברה הישראלית, להשתלב בצומתי הכרעה מרכזיים של המדינה ולממש את האידיאולוגיה שלה למען כלל ישראל - כך קטן כוחה הפוליטי. משיא של 12 מנדטים בבחירות 1977 הידרדרה המפלגה המגזרית עם השנים למספר מנדטים חד־ספרתי - לעיתים 3, לעיתים 6 (והיו גם חריג או שניים). ככל שהעמיקה בקרב בוגריה את החינוך לאנטי־מגזריות והשרישה עוד את הצו של אחריות משותפת ל"כלל ישראל" - כך מזערה הציונות הדתית במו ידיה את כוחה הפוליטי. כישלונה הפוליטי - היה הצלחתה, וגם הפוך: הצלחתה - היתה כישלונה הפוליטי.
בבחירות לכנסת ה־21, לפני פחות מארבע שנים, חדלו שתי המפלגות שהתחרו על הקול הסרוג להזכיר בשמן את הציונות הדתית. הימין החדש ואיחוד מפלגות הימין הבליטו בכך רשמית שהממד הימני ולא הדתי הפך לדומיננטי אצלן. לשיא הגיעו הדברים לפני כשנתיים עם התפרקות הבית היהודי, היורשת של מפלגת האם ההיסטורית, המפד"ל, אחרי 120 שנות קיום פוליטי.
ההתרסקות הפוליטית של הציונות הדתית עמדה בניגוד מוחלט להצלחתה הציבורית. בעשורים האחרונים כבשה הציונות הדתית את שדרת הפיקוד של צה"ל. היא "גידלה" ראש שב"כ, סגן רמטכ"ל, אלופים, מפכ"ל משטרה, ראש ממשלה, משנה לנשיאת בית המשפט העליון, נשיאי אוניברסיטאות, רופאים וחוקרים מובילים. היא הציגה בגאווה כיפות סרוגות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהעילית ההנהגתית בתחומים רבים, אך בד בבד המשיכה לרוץ פוליטית במפלגה מגזרית. עבור ציבור רחב, הסתירה היתה חריפה מדי. הוא התקשה להיות לא מגזרי בכל התחומים, ולהישאר מגזרי רק בתחום הפוליטי.
המקום של המזוזה
ח"כ אורית סטרוק מסיעת הציונות הדתית מפרשת את הדברים אחרת ומסויגת מהתזה הזאת. סטרוק סבורה ש"כדי לייצג את הציונות הדתית אין די בכיפה או בחצאית, ובשמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה. הגדרת הרוחב של הציונות הדתית היא כזו שרואה במדינת ישראל את 'ראשית צמיחת גאולתנו', ובתרומה למדינה - סיוע לקב"ה במעשה הגאולה. זה מה שנקרא 'לפעול עם אל'. זה מה שבדרך כלל מבדיל בין ח"כים דתיים במפלגות אחרות לבין ח"כים מ'מפלגת המגזר', שהאמונה והשקפת העולם הזאת הן דבר מרכזי מאוד בחייהם שמדריך אותם מעשית ולא כדבר שולי".
במה את וחברייך שונים מליכודניקים כיולי אדלשטיין, עמית הלוי, או שלמה קרעי, או מאלקין בתקווה חדשה?
"כשמדובר בעניין ארץ ישראל וגורלה - הם יכולים להשפיע כמונו. כאשר זה נוגע בסוגיות של דת ומדינה - הם אינם יכולים. המפלגות שלהם מגבילות אותם. לכך יש צורך במפלגה נפרדת".
מכון מסקר, שהתמחה בסקרים בציונות הדתית, העריך בעבר את "הקבוצה התורנית בציונות הדתית" ב־33%, את הקבוצה הליברלית ב־26% ואת הציונות הדתית הקלאסית שביניהן ב־41%. המפלגה שלכם מציגה עצמה כבית לכולם, אבל יש דיסוננס בין המצג הזה לבין העובדה שעד כה הייתם מפלגה חרד"לית.
"זו בדיוק הסיבה למפקד הגדול שערכנו. הבנו שכל הגוונים צריכים בית פוליטי. העברנו את ההכרעה לציבור הרחב. לכולם היתה הזדמנות להתפקד ולבחור".
האם כשאדם כמיקי זוהר נלחם על המסורת היהודית מתוך המפלגה הגדולה של המחנה הלאומי, אין לכך יותר משמעות מאשר אם המלחמה נעשית מהפינה המגזרית?
"בשביל זה קיים הליכוד, שמייצג פלח משמעותי מאוד בחברה שלנו, את המסורתיים, פלח אוכלוסייה בעל חשיבות ערכית ושבטית גבוהה מאוד. הליכוד היא המפלגה המסורתית, אבל העולם הדתי־לאומי אינו מסורתי. הוא אינו עולם שבו למזוזה יש מקום של כבוד בבית, אלא עולם שבו המזוזה היא מרכז הבית".
את עצמך מזוהה עם ההתיישבות ביו"ש, וכמי שעיקר עניינה הוא ארץ ישראל, שלמותה, ביטחונה ופיתוחה. מה מבדיל בינך לבין יריב לוין?
"הציבור אינו רואה את ההבדל. אבל הציבור ראה את מנחם בגין ואריאל שרון, שני אנשי ארץ ישראל מובהקים, עוקרים יישובים. התובנה מספר אחת שלי ושל רבים היא שאם מחויבותך לארץ ישראל אינה יונקת מאמונה עמוקה וממחויבות לתורה - זה לא מחזיק מעמד. אני לא רוצה לומר חלילה שחבריי בליכוד אינם נאמנים לארץ ישראל, אבל תמיד יש חשש שאם זה לא בא מתוך הצד התורני ויראת שמיים - משהו, בסיטואציה מסוימת, עלול להשתבש".
את היעדר הביקוש האלקטורלי בכנסות האחרונות לסחורה של מפלגת מגזר ציונית־דתית, סטרוק תולה בשתי בעיות יסוד: "האחת, הציבור שלנו באורח חייו הוא מאוד משתלב, וזה משפיע על דפוסי ההצבעה שלו, והדבר השני - המחלוקות הפנימיות, שלא מתחילות מהמפלגות אלא מהרבנים ומחלחלות הלאה, מרתיעות".
סטרוק מתקשה לשכוח ש"בנט ושקד הם שהרסו את הבית היהודי מבפנים": "הם שינו את התקנון לבלי הכר והפכו אותה למפלגה בשליטת איש אחד. זו היתה פעם מפלגה מאוד חיה ותוססת. הם הכניסו לתוך הבית היהודי נורמות של זלזול בקודשי ישראל שעיקרו את הבסיס הערכי שהמפלגה היתה בנויה עליו. כשראש המפלגה שלך מצטלם עם מאה תלמידות תיכון כמו איזה כוכב רוק, ומצד שני אנשים מתקשים לזכור צילום אחד שלו עם ספר תורה - זו אינה הרוח שלנו. ברגע שהם פרשו, רגע לפני הבחירות, והלכו להקים ממשלה עם הזרוע של התנועה האסלאמית וניפצו את כל מה שהבטיחו לבוחרים - הם השאירו מאחוריהם ציבור שבור".
התמגזרנו מספיק
ח"כ לשעבר עמית הלוי, ממייסדי המכללה למדינאות יהודית, מספר 36 ברשימת הליכוד לכנסת ה־25, רואה את הדברים באור שונה: "מיום שעמדתי על דעתי לא הרגשתי נוח להתמגזר למפלגה סקטוריאלית כזאת או אחרת. במאה השנים האחרונות עברנו ממציאות של קהילות לעם. אין לי עניין לחזור למודל הקהילה, וזה נכון גם לגבי הציבור הדתי־לאומי, שאני נמנה עימו. הגיע הזמן להתבגר. כשמתמגזרים פעם אחת, מתמגזרים אחר כך לתת־מגזרים ואינסוף לפילוגים. זה גם מה שקרה לתנועה הפוליטית המגזרית של הציונות הדתית. פעם ראיתי פרסומת לדירות ב'נוף ציון': 'לגור עם אנשים כמוך'. בדיוק הפוך: זה לא נכון לנו כחברה, לא בהתיישבות ולא בפוליטיקה".
"ייתכן", אומר הלוי, "שבשנות המדינה הראשונות היה מקום למפלגה דתית־לאומית שתשפיע ותעצב את האופי היהודי של המדינה בחקיקה ובתקציבים, אבל כיום, כשהדברים התבססו, המכנה הציבורי הרחב שהליכוד מייצג, מבטא את מה שבאמת חשוב - הזהות היהודית של המדינה ושמירה על ארץ ישראל. דווקא הציבור המסורתי, שאין לו הורים פוליטיים, זקוק לאבא ולאמא שידאגו לכך, ואת זה הוא מוצא בליכוד".
האם כח"כ דתי נדרשת או התבקשת לסייע לצרכים מגזריים? האם מתוך הליכוד ניתן בכלל לעשות זאת?
"בוודאי. אני וגם חבריי. כשאהוד ברק כשר הביטחון רצה לסגור את ישיבת ההסדר בהר ברכה וכשעמדה על הפרק פגיעה בישיבות ההסדר - נתניהו ומיקי זוהר ואחרים (גם אני) מנענו זאת. ראה לדוגמה את המלחמה שאנשים כמו גדי טאוב ורוני ססובר עושים היום, מחוץ למפלגה מגזרית, נגד תכנים פרוגרסיביים וקעקוע הזהות היהודית במערכת החינוך. כשהייתי ראש המטה של שרת הספורט והתרבות מירי רגב, ידענו לתקצב קולות שהיו מודרים מהתקציבים ומהבמה המרכזית במשך דורות: תיאטראות קהילתיים, יוצרים חרדים ואנשי פריפריה".
בלי כיסוי ראש
עליזה לביא, כיום יו"ר מועצת הקולנוע, כיהנה כחברת כנסת מטעם יש עתיד בכנסות ה־19 וה־20 ועמדה בראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. היא עסקה, בין היתר, במאבק בתופעת הפגיעות המיניות במרחב הציבורי ובתקופתה עמדה הוועדה בחזית העשייה החקיקתית למניעת הדרת נשים. לביא, שכמו הלוי גדלה בערוגות הציונות הדתית, היא אישה דתייה ואת החיים הפוליטיים שלה החלה במפד"ל, כעוזרת של השר והח"כ לשעבר שאול יהלום. לביא גנזה את השאיפות הפוליטיות שלה להיאבק על מקום ברשימת המפד"ל, אחרי שהבינה לדבריה "מאחת הנשים הכי מרשימות שפגשתי בחיי - יהודית היבנר", כי לאישה ללא כיסוי ראש אין סיכוי להיות חברת כנסת שם. כשקיבלתי הזמנה מיאיר לפיד להצטרף ליש עתיד, הבנתי שמדובר במפלגת מרכז של דתיים וחילונים. יחד בנינו את הפרק של דת ומדינה במצע של המפלגה, והייתי שותפה לכתיבתו".
לביא טוענת שבנט ושקד, כמנהיגי הבית היהודי, כמעט לא עשו דברים בתחומי דת ומדינה. "דווקא אני ואחדים מחבריי ביש עתיד הזזנו דברים. בכנסת ה־20 היינו חמש ח"כיות ציוניות דתיות, אף אחת לא ממפלגה דתית. אני, כחברת כנסת, סייעתי למכינה הדתית במכמש, מכינה חרד"לית. אני זו שהייתי כתובת לרבני אירופה בסוגיה של עגונות חו"ל, וגם כשהיה צריך לדאוג לעירוב באזור המלונות בים המלח פנו אלי ורתמתי את אנשי ש"ס לעניין".
אבל בנט פתח לכאורה את הבית היהודי, בדיוק לכיוון הלא מגזרי, שאת יותר קרובה אליו.
"זה נכון, אבל לאורך כל הדרך הוא שינה את דעותיו ועמדותיו. כשהיינו זקוקים לו בענייני דת ומדינה - הוא נעלם. גם הליכוד, אגב, די התנזר מעיסוק בנושאים הללו".
יש לדעתך צורך היום במפלגת מגזר ציונית־דתית?
"כפי שמפלגת המגזר נראית כרגע, ודאי שלא. הפרופיל של מפלגת סמוטריץ' הוא הומוגני. לא תמצא במפלגה שלו אנשים כמוני, או כמו חילי טרופר מכחול לבן, או כמו רחל עזריה בשעתו מ'כולנו'. השונות בין הגוונים השונים של מה שהיום מכונה ציונות דתית כל כך רחבה עד שאינה מאפשרת בית פוליטי מרכזי אחד לכולם. זו גם אחת הסיבות לכך שאנשים מוכשרים רבים מהציבור שלנו הלכו למפלגות אחרות".
הצורך באויב מדומיין
פרופ' ידידיה שטרן, שעומד כיום בראש המכון למדיניות העם היהודי, מבסס עוד יותר את ההשקפה שמציגה לביא. שטרן, לשעבר סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, מציין כי "בשונה מהחרדים ומהערבים, ששואפים להתבדל מהחברה הישראלית ולתחזק את זהותה הדתית והלאומית בנפרד מן הכלל, הציונות הדתית אינה רוצה להתבדל אלא להשתלב", ולכן להשקפתו, "אין צורך במפלגה מתבדלת ציונית־דתית".
"בעבר", הוא מציין, "הפוליטיקה הדתית התקיימה בעיקר לשם השגת שתי מטרות: חקיקה דתית שנועדה לממש חזון הלכתי עבור המדינה היהודית ועל מנת לשמר את הזהות היהודית במובנה הדתי, במרחב הציבורי, והשנייה - הקצאת משאבים לתחזוק ולפיתוח של מוסדות שונים של המגזר - מערכת החינוך, תנועות נוער, ישיבות ועוד. זמנה של החקיקה הדתית", סבור שטרן, "עבר. מגרעותיה עולות לאין שיעור על יתרונותיה. מנקודת ראות דתית, לא רק שאין ערך לכפייה, אלא שהיא גורמת לניכור מהדת".
המיתוג הדתי, של העיסוק בזהות היהודית של המרחב הציבורי (שבת, דיני אישות, גיור ועוד), הוא לדעת שטרן, "מתכון בדוק לכישלון", ובעניין התקציבים - הדתיים, לדבריו, "אינם שונים מכל קבוצה אחרת, וגם בהיעדר מפלגה דתית ייעודית, הכנסת רוויה בח"כים ציוניים דתיים שמממשים את שאיפת ההשתלבות שעליה חונכו, הן בקואליציה והן באופוזיציה, ולכן גם החשש הזה אינו מחזיק מים".
חגית משה, יו"ר הבית היהודי, התרפקה פעם על ימי הזוהר של מפלגתה, שנמוגה עם השנים. "אמא שלי", סיפרה משה, "אומרת תמיד שרק כשהעץ שוכב על הרצפה מבינים כמה הוא היה גבוה". יאיר אטינגר, מחבר הספר "פרומים" העוסק במחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית (הוצאת כנרת זמורה דביר), מתעד כבר שנים את הענפים הרבים של אותו עץ מטפורי.
אטינגר, כיום פרשן לענייני דת ומדינה בכאן חדשות, מזהה את נקודת השבר הפוליטית שבה הזדעזעו יסודות הפוליטיקה המגזרית, בפעילותו של בנט בבית היהודי. "פתיחת השורות שלו, הן ברמת התוכן והן ברמת הפרסונות, ואחר כך העזיבה שלו ושל שקד, החלישו מאוד את המערכת ורוקנו את מפלגת המחנה מתוכן".
פרופ' אשר כהן סבור שזה החל עוד בתקופת מנחם בגין, כשהציבור הדתי־לאומי מצא את עצמו פחות מאוים ממחנה השמאל של תנועת העבודה, כי בגין, המסורתי, עם הממשלה "בטעם יהודי טוב" שלו, העניק להם תחושה שגם הליכוד הוא בית.
"ייתכן שהזרעים נבטו כבר אז. ייתכן שכוח פוליטי, גם הציונות הדתית, צריך אויב מדומיין או אמיתי כדי לגייס את המחנה. ייתכן שברגע שהדתיים הלאומיים, לפחות חלקם, השתחררו מתחושת האיום והרגישו בליכוד מספיק בבית, נחלש כוחה של המפלגה המגזרית. התחושה הנוחה הזאת, נטולת האיום, התעצמה אף יותר בימי נתניהו, שלא מעט מיועציו ומאנשיו הגיעו מהמגזר הסרוג. אצל רבים זה הפך לכמעט רגשי. נתניהו הצליח להביא דתיים־לאומיים רבים להזדהות עם מפלגה שאינה מפלגת המגזר שלהם באופן שאפילו בגין לא עשה".
וזה לבדו מסביר את העובדה שהסרוגים נפוצו לכל עבר והתפזרו בין כל המפלגות?
"לא. קרה עוד משהו בפוליטיקה הדתית־לאומית, שהציבור שלה גדל מאוד והפך להיות מגוון מאוד, בעיקר מבחינה דתית. הרבה מאוד שנים הציבור הזה דשדש סביב נושא אחד ויחיד - ארץ ישראל. הסיפור הזה בנה את המתח בין מי שמוכן להרחיק לכת עד כדי עימות עם המדינה ועם השמאל, לבין מי שהיו לו גבולות יותר מובהקים בעניין הזה. היום המחלוקות השתנו - יותר על תורת ישראל ועל עם ישראל. זה נוגע לסוגיית השירות של הבנות בצבא, לעניין המשפחה היהודית, לאיזה סוג של דתי־לאומי אתה? חרד"לי או לייט? שמרן או ליברל? בנט עשה ניסוי. האתוס שלו היה להיות שותף של החילונים. הוא ניסה לשחזר בפוליטיקה את מה שהוא חווה בצבא; את המארב המשותף שבו נוטלים חלק הדתי מההתנחלות, הקיבוצניק השמאלני והעירוני מרמת גן. בפוליטיקה, בניגוד לצבא, זה החזיק מעמד שנה והתפרק".
גם אטינגר מגיע מהמגזר. "יש ציבור שעדיין זקוק למפלגה מגזרית", הוא מעריך. "חלק ממנו מוכר לי מהמעגלים הרחבים של משפחתי. אלה אנשים שכל השנים הצביעו מפד"ל והעשור האחרון טלטל את עולמם הפוליטי. בבחירות החמישיות הללו הם מוצאים את עצמם מאוד מבולבלים. האידיאולוגיה הדתית־לאומית עברה הפרטה. הדתיים הלאומיים נמצאים היום בכל מקום, גם בשדה הפוליטי. קשה מאוד היום לשבת במעבדה, כמו פעם, ולומר: זו המפלגה הדתית־לאומית שאני רוצה. הגיוון עצום, המגזר גדל מאוד והקצוות שלו רחוקים זה מזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו