בתוך דמוקרטיה חנוטה בפורמלין התגלו פתאום סימני חיים. אלו היו הפריימריז בליכוד, שהציגו כ־80 אלף משתתפים ביום אוגוסט חם שלא מוכנים להיכנע למודל הדמוקרטיה המגומדת, המודרכת, של היועצת המשפטית בהרב־מיארה, פטרונה גדעון סער, בני בגין ויאיר לפיד. האנשים המשמעותיים בליכוד מעכשיו הם יריב לוין, יואב גלנט, יואב קיש, אמיר אוחנה, ניר ברקת, בתוספת עמיחי שיקלי שכנראה ישוריין, וגלית דיסטל־אטבריאן. זו רשימה שלא מוכנה לקבל את השימוש במערכת המשפט כאמצעי לדיכוי, כפי שקורה ממש בימים אלה כשהפרקליטות פותחת בחקירה נגד אלי ציפורי על הטרדת עד ונגד מיכאל בן־ארי על הסתה.
היחס של התקשורת לאורך תקופה ארוכה לליכוד מבטא את יחסה לדמוקרטיה עצמה. רצח אופי מתמשך. "הליכוד הוא תנועה פראית", אמר בני בגין בראיון, וכך גם התייחס ליו"ר הליכוד בנימין נתניהו. כן, זה קודם כל הישג ענק לנתניהו. להוציא בעיצומו של יום חם באוגוסט מספרים כאלה לקלפיות. הפריימריז האלה כנראה העירו סוף־סוף את מצביעי ופעילי הליכוד מתרדמתם. יש דיווחים על סניפים תוססים בכל רחבי הארץ. על קמפיין שהתנהל מבית לבית. סימן השאלה הוא לגבי אחוז ההשתתפות של כ־60 אחוז פלוס־מינוס. למה זה נעצר שם, כמו ב־2019, בהנחה שזה הנתון הסופי? ייתכן שהמספר הכולל של כ־140 אלף פלוס מתפקדים מזייף קצת.
בכל מקרה, להבדיל מרשימת העופרת הנוקשה והחד־קולית של יש עתיד, למשל, בליכוד אתה צריך לבדוק מהן העמדות של כל מועמד לכנסת או לממשלה. יש להם עמדות, יש להם תוכניות. את הכתבים והפרשנים בתקשורת של הזרם המרכזי זה לא מעניין, ואתה רואה שהכיסוי הוא תמיד כמו התיאור של יום תיאטרון הבחירות בתיכון בליך. מחפשים את נקניקיות בלומברג ואת הדילים, ורק קולו של חנן קריסטל נדם, אבל אל דאגה - יש קולות אחרים. עכשיו כבר מתקיימת תחרות בין אברמוביץ', ברקוביץ' ויחימוביץ' לבין פרשני הימין - האם הרשימה מספיק ייצוגית ויפה, והאם הליכוד הצליח להסתיר את הזנב, הקרניים והטלפיים מתחת לחליפה מבריקה. התקשורת ומערכת המשפט פשוט שונאים את היסודות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה, והאמירה הגזענית המזלזלת של בנו של אבי הליכוד, בני בגין, מעידה על כך.
המשמעות של הרכב העשירייה הראשונה והשנייה תהיה תלויה בהישג של הליכוד בבחירות עצמן בראשית נובמבר. אם יהיה ניצחון מובהק, עם רוב לממשלת ימין וליכוד מעל ל־35 מנדטים, יואב גלנט יהיה שר הביטחון, ובני גנץ, אם יחליט להצטרף, יסתפק במשרד השיכון. אחת התוצאות המקוות בבחירות היא לא רק לדחוק את הקואליציה של לפיד־בנט אלא גם להוריד את בני גנץ מתיק הביטחון. גלנט, אף שהיה אלוף ועל סף רמטכ"ל, לא ימלא את התפקיד של מר ביטחון המוביל את מערכת הביטחון לשליטה במערכת הפוליטית. הוא גם ינער את צה"ל.
יהיה מאבק בין ברקת, אלי כהן וישראל כץ על תיק האוצר. כץ הוא בולדוזר של פיתוח וקידום פרויקטים, כולל מערכת תחבורתית אזורית, והוא מאמין גדול בהסדר עם חמאס בעזה שבמרכזו נמל צף וניתוק טוטלי של עזה ממערכות התמיכה של ישראל. ברקת מחובר יותר למערכת הבינלאומית. הליכוד מתחייב על טיפול במשבר הכלכלי שבמרכזו האינפלציה ויוקר המחיה. זאת הבעיה הגדולה של נתניהו.
אבי דיכטר שרד במקום גבוה יחסית. הוא מתחרה עם אמיר אוחנה על אותה משבצת - השאלה אם יש לכולם. יחד עם תוספות שריונים הכרחיים כמו עמיחי שיקלי וגל הירש, הרשימה היא אטרקטיבית, היא מייצגת את הציבור ולא מורכבת מבוגרי הממסדים השונים.
השינוי האמיתי במשוואה
כשמעצר רב־מחבלים מכניס אזורים שלמים בישראל למגננה, והדיון על שחרורו מוזכר בנשימה אחת עם הפסקת אש, נוצר תקדים מסוכן
התשבחות למבצע "עלות השחר" נובעות מהורדת רף הציפיות מצה"ל והמודיעין, ומהרצון להכתיר את יאיר לפיד כאוטוריטה ביטחונית. בעקבות ההתנתקות, ב־2007, הפלשתינים היו מסוגלים לירות רקטות קסאם בקושי עד שדרות. ובכל זאת, מי שהיה מסוגל לראות את המציאות הבין שישראל בבעיה גדולה.
"תבוסה ישראלית בשדרות", הכתיר זאב שיף את אחד ממאמריו האחרונים לפני שנפטר. שיף היה דמות של פרשן צבאי ישר וסמכותי. "גם אם נצהיר עשרות פעמים כי חמאס לחוץ ורוצה הפסקת אש, אין זה מוחק את העובדה שבקרב על שדרות ישראל הובסה למעשה". זה היה כנראה אחד הסבבים הראשונים. 15 שנות "סבבים", ואז עוד לא היתה כיפת ברזל, והמחבלים לא היו מסוגלים להכניס כמה מיליוני אזרחים למחסות ולמקלטים. "לישראל קרה בעיר הזאת מה שלא קרה לה מאז מלחמת העצמאות, אם בכלל. האויב דומם עיר שלמה", כתב שיף בזעזוע, "הפסיק את חייה השוטפים". הוא קרא למה שהתרחש "חרפה לאומית", ובמקום שישראל תעביר את המלחמה אל שטח האויב לפי תורת הלחימה שלה, האויב הוא שהעביר את המלחמה לשטחה.
היום מלעיטים את הציבור בחיסול כל "שדרת הפיקוד" של הג'יהאד האסלאמי. אבל המחבלים התמידו בירי הרקטות והטילים. זה אומר שכארגון הג'יהאד האסלאמי המשיך לתפקד. לישראל כמעט שלא היתה השפעה על הירי, שהוסיף עוד כמה ימי שיתוק ומצור לאזורים נרחבים בארץ, בנוסף לשלושת ימי העוצר בכבישים וביישובים לפני חיסולו של בכיר הג'יהאד. ההגנה האווירית השתפרה. גם המודיעין. ישראל היתה מסוגלת במבצע הזה לאסוף במהירות את המודיעין החד־משמעי לגבי הדרך שבה נהרגו אזרחים וילדים בגלל ירי רקטות תועה, שנחת בשטחי הרצועה. היא נהנתה מתקשורת ומדיפלומטיה בינלאומית אוהדת. כולם רוצים שיאיר לפיד יצליח איכשהו לאחוז בתפקידו כראש הממשלה, גם לאחר הבחירות בנובמבר.
אם חל שינוי במשוואה, הרי זה שגם מעצר של רב־מחבלים בכיר ביהודה ושומרון עלול להכניס אזורים שלמים במדינה למגננה. ראש המועצה, גדי ירקוני, הגדיר את זה יום לפני המבצע כ"ניצחון תודעתי קטן" למחבלים שעדיף על סיכון חיי אדם. אבל זה תקדים מסוכן מאוד. ובסיום, עצם הכנסתו של הבכיר שמעצרו החל את ההידרדרות למשוואה של הפסקת האש, גם אם ישראל לא מתכוונת לשחרר אותו, היתה שגיאה. מעכשיו הורעו תנאי המשא ומתן על החזרת גופות ואזרחים עצורים בעזה.
אבל מה שהערבים קלטו בעקבות הסבב, מלבד היכולת המדהימה של צה"ל לחסל נקודתית את כל מי שמחליטים לסמן אותו, זה שאין לישראל הרצון הבסיסי לשנות בכוחותיה את המציאות על הקרקע במבצע גדול להכרעת ארגוני המחבלים. זה מוביל לאיזשהו הסדר כלכלי־מדיני. ישנו הרעיון של נמל צף, כמה קילומטרים מחופי עזה, ובנוסף לו טרמינל נוסעים ברמון שישרת את הפלשתינים. הרבה יותר משמעותי אם הוא ישמש את תושבי עזה ולאו דווקא את תושבי יו"ש. זו תהיה הדרך לניתוק מלא של הרצועה כשחמאס חי עם ישראל בדו־קיום בין אויבים כמו חיזבאללה בלבנון.
זריקת עידוד
הפריצה של ה־FBI לביתו של טראמפ עשויה לפעול לטובתו של הנשיא לשעבר, משום שהימין משוכנע כי מדובר ברדיפה פוליטית
לפי אחת הגרסאות, פרשת ווטרגייט שרודפת את הפוליטיקה האמריקנית מאז קיץ 1972 כיסתה למעשה על מאמץ של ממשל ניקסון להפעיל את סוכנויות הבילוש והמודיעין בשירות הממשל נגד יריבים פוליטיים ומה שהם כינו "אויבים מבפנים". מאז בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות בנובמבר 2016 נראה שהסוכנויות האלה מגויסות לטובת צד פוליטי מסוים. טראמפ האשים השבוע שמערכת אכיפת החוק בארה"ב הפכה בידי הדמוקרטים לכלי נשק פוליטי. אין באמת אף מנהיג פוליטי שנרדף כמו טראמפ, לא בארה"ב. בישראל יש אחד. החקירות השונות סביב מה שניסו לתאר כשיתוף הפעולה של טראמפ עם רוסיה לא העלו שום הוכחה. לעומת זה, בחקירות של התובע המיוחד דורהאם נחשף הקשר בין חקירות ה־FBI לבין מטה הבחירות של הילארי קלינטון. הנושא הזה לא הפך לתיק פלילי, וכך גם המחשב של האנטר ביידן לא ממש טופל בידי רשויות החוק.
לכן הימין בארה"ב משוכנע שהפריצה של ה־FBI לביתו של טראמפ בפלורידה נעשתה במסגרת רדיפתו הפוליטית. בקרב השמרנים הפשיטה על הבית היא זעזוע קשה, חסר תקדים. לפי מקורות שונים, אנשי צוות הבית הלבן של טראמפ היו בקשר שוטף עם הארכיון הלאומי. יתר על כן, לאנשי הארכיון היתה נגישות בעבר למסמכים שה־FBI תפס שם. התהייה היא מדוע הפריצה נעשתה בצו חיפוש (שהוציא כנראה שופט פדרלי על סמך עדויות של סוכני FBI) ולא הוגשה קודם דרישה למסור את המסמכים.
עו"ד אנדרו וייסמן, שהיה יועץ כללי ל־FBI ופעל במסגרת הצוות של מולר בנושא "רוסיהגייט", אמר בראיון שאין כמעט ספק כי מי שהנחה לבצע את הפשיטה על טראמפ היה התובע הכללי, מריק גרלנד. כמו כן הודה שההליך הרגיל הוא של צו הבאה למסמכים ולא צו חיפוש. אבל הסיבה שבוצע חיפוש היא משום שלרשויות אין אמון בטראמפ; לפי החשיבה שלהם הוא לא היה משתף פעולה אלא מעלים או משמיד מסמכים. אלא שמשבר האמון מצד הימין ברשויות החוק הוא ביחס ישיר לחוסר האמון שלהן בטראמפ.
טראמפ בכל אופן השתלט על הנרטיב, שנראה רע מאוד מבחינת הממשל הדמוקרטי. הסיסמה הידועה "אף אחד איננו מעל לחוק" משרתת רדיפה פוליטית. יש הסכמה שהמעשה שנראה על פניו כאנטי־דמוקרטי ושולל זכויות חוקתיות מטראמפ יהפוך אותו לקדוש מעונה ויסייע לו פוליטית. הרפובליקנים בטוחים שמדובר בעוד ניסיון למנוע ממנו לרוץ לבחירות ב־2024.
מושל ניו יורק לשעבר אנדרו קואומו טוען שאם לא יינתן הסבר ראוי לפשיטה, הסיפור של מסמכי הארכיון רק יחבל בחקירה של ה־6 בינואר. דרישה להסבר מיידי מצד משרד המשפטים השמיע סגן הנשיא לשעבר, מייק פנס.
השבוע קרה עוד דבר שנראה מדאיג. במסגרת חבילת תקציב ענקית לטיפול כביכול בשינויי האקלים הוכנס סעיף שמכפיל למעשה את מספר הסוכנים המועסקים בידי רשות מס ההכנסה. בגוף הזה הועסקו עד היום יותר מ־90 אלף איש. עכשיו יגדילו את המספר בעוד 87 אלף. נראה שהדמוקרטים מנסים לכונן באמריקה משטר של פיקוח הדוק על האזרחים, אם לא רוצים להשתמש במילה "דיכוי". הקרב הוא על בחירות האמצע בנובמבר. ההתפתחויות האחרונות בעניינו של טראמפ אמורות להחדיר בקרב מצביעי הרפובליקנים הרבה מוטיבציה.
והם לפני סיום
רשימת העבודה משדרת חוסר אמון עצמי. כשאף אחד כבר לא טורח לפרסם את המועמד במקום ה־10, אפילו מרצ נראית אטרקטיבית יותר
בהרכב העשירייה של מפלגת העבודה מסמנים את נעמה לזימי. אפשר גם לסמן את רם שפע. אבל המשמעות של הצבעת הפריימריז בעבודה, מלבד זה שאף אחד כבר לא טורח לפרסם את המועמדים מעבר למקום העשירי, היא אי־אמון גדול באישים שהמפלגה שלחה לתפקידי השרים.
אם עמר בר־לב שהוא השר לביטחון הפנים, ונחמן שי שר התפוצות נמצאים הרחק מחוץ לרשימה הריאלית, זה אומר שהמפלגה לא מאמינה בעצמה. לזימי היא לא גורם מחולל שינוי. היא ח"כית טובה בהרכב של 15 ח"כים. הוסף עליה ועל רם שפע שני אישים שהם גורמים מרתיעים, מרב מיכאלי וגלעד קריב - ואתה מקבל הרכב של סוף הדרך, ולא במובן הטוב של הביטוי.
הקבוצה שנבחרה נראית כמו כיתת הכוננות שתסגור את הבסטה. מרצ נראית עכשיו יותר אטרקטיבית. מי זוכר שבעבר כיכבו במרכז רשימת העבודה אלופים כמו טל רוסו ואיל בן־ראובן, בלי להזכיר את אהוד ברק ויצחק רבין. ככל שמדובר בסדר יום לאומי - קריב, מיכאלי ומראענה פשוט מפחידים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו