בלילה שבין ראשון לשני, כאשר רובנו ישנו שנת ישרים, סיכנו לא מעט צעירים ישראלים את חייהם בשכם. אנשי הימ"מ, לוחמי צה"ל, אנשי משמר הגבול ושב"כ הגיעו אל שכם לאתר מבוקש. הוא לא נתפס, אך בחילופי האש נהרגו שני פלשתינים שנשאו נשק ואחרים נפצעו, ונמצא גם מצבור נשק. הפעולה הוגדרה כהצלחה.
מג"ב פרסם הודעה שכמו נגזרה מעיתון משנות ה־50: "ידם של לוחמי משמר הגבול והיחידות המיוחדות של החיל, יחד עם כוחות צה"ל ושב"כ, יגיעו לכל מקום שבו יסתתרו מחבלים וימשיכו בפעילות המשותפת ביהודה ושומרון על מנת לשמור על אזרחי ישראל".
נזכרתי ב"רצועת הביטחון" בלבנון, ובחדרי האוכל הצבאיים, שבהם תלו שלטי ענק שקבעו כי שהות החיילים שם מבטיחה את שלום יישובי הגליל. רוב החיילים האמינו בכך. כך גם חלק ניכר ממפקדיהם. רק בדרג הבכיר ביותר, בארבע עיניים, אפשר היה לשמוע זמירות אחרות.
ישראל לא ידעה איך לסיים את מלחמת לבנון ונתקעה ברצועת הביטחון, שבה היו חיילינו כברווזים במטווח. מילואימניקים כמעט לא נשלחו לשם כי ברור היה שיעלו שאלות "מיותרות". הסדירניקים ראו אתגר גדול בהיתקלויות עם חיזבאללה, ונוצר אתוס סביב המארבים. הכתבים הצבאיים ליוו את היחידות הללו שפני חייליהן הושחרו לקראת המארב, ועליית האדרנלין הורגשה בכל שיחה חטופה איתם.
מאות חיילים נהרגו עד שהחלטנו לסגת מלבנון ויישובי הצפון זכו לשקט שלא היה כמותו כבר שנים רבות. התברר, למי שלא הבין זאת קודם לכן, כי נוכחותנו ב"רצועת הביטחון" לצד צד"ל (צבא דרום לבנון) היא שהציתה את חילופי האש, אשר הסתיימו, לעיתים, בחללים ישראלים, והמשיכו לא פעם ולא פעמיים אל היישובים לרגלי הרמה. חזרתנו לג'נין ולשכם היא סיפור דומה. ב־1995 נחתם הסכם הביניים עם אש"ף, שבעקבותיו יצאה ישראל מן הערים הפלשתיניות הגדולות. ישראל חילקה את השטחים לשטחי A, שבהם האחריות האזרחית והביטחונית בידי הפלשתינים, לשטחי B, שבהם האחריות האזרחית בידי הפלשתינים ואילו זו הביטחונית בידי ישראל, ולאזור C, שמתוכו יועברו לרשות הפלשתינים שטחים נוספים בשלוש פעימות (למעט סוגיות הקשורות בהסכם הקבע). ישראל מילאה רק חלק ממחויבותה (זוכרים את נתניהו, "ייתנו - יקבלו"?), ובמהלך האינתיפאדה השנייה (שרק אלוהים מבין מדוע פתחו בה הפלשתינים) נכנסו כוחות הביטחון שלנו לשטחי A, תוך הפרה מוצדקת של ההסכם. הבעיה היא שהם שכחו לצאת משם.
עבור הצבא מדובר בעימות בעצימות נמוכה וחיילים אומרים במפורש כי הם חיים בסרט ("פאודה"). הצעירים הפלשתינים רואים בלילות הללו הזדמנות להגשמה עצמית וליצירת איחודים בתוך המחנה הפלשתיני (בעיקר בין התנזים של פת"ח והג'יהאד האסלאמי), בניגוד להנהגתם המסוכסכת.
אנחנו נכנסים לקסבה של שכם ושל ערים אחרות (שאחת ממטרות אוסלו היתה להיפרד מהן לעד) ועושים דברים אשר במקרה הטוב אינם מועילים בעליל, כמו איטום חדרים והרס בתים או איסוף אקדחים ורובים. הכניסה לבתיהם של יושבי המקום, באמצע הלילה, על מנת לעצור זורקי אבנים אינה פרופורציונלית, וכל האירועים הללו גורמים לצמיחת דור שלם של שנאה יוקדת אלינו. היא מגחכת את ההנהגה הפלשתינית והופכת את כוחות הביטחון הפלשתיניים לסוג של משתפי פעולה.
ראש הממשלה יאיר לפיד ושר הביטחון בני גנץ יכולים לשנות זאת מייד. בהחלטה פשוטה, שאינה זקוקה לאישורים פרלמנטריים או אחרים. פשוט להחליט שצה"ל לא נכנס לשטח A ממש כפי שאינו נכנס לרצועת עזה, ולא עוצר שם חשודים באמצע הלילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו