זהו אינו עוד שיח אמפטי של השתתפות בצער על "הנכבה", או "הכרת 'אסונו' של האחר" - "אסון הקמתה של מדינת ישראל", בלשונם של פלשתינים וערבים־ישראלים רבים - שהם, הוריהם או סביהם נאלצו לעזוב את ביתם לפני 74 שנים, במהלך מלחמת העצמאות.
דיפלומטים ישראלים מרחבי העולם מדווחים בתקופה האחרונה כי מה שעד כה נתחם לכאורה לשיח מכיל על "הטרגדיה של האחר" - כ-750 אלף מערביי ארץ ישראל שנאלצו לעזוב את בתיהם ב־1948, אחרי שמדינות ערב פתחו במלחמת השמדה נגד ישראל - הופך להיות שיח תוסס עם מאפיינים מעשיים מאוד על האופן שבו תמומש, הלכה למעשה, "זכות השיבה" לתחומי ישראל שבגבולות 67'. מדובר בין היתר על ערים כיפו, לוד, עכו, רמלה וחיפה, או על הקמתם ואכלוסם מחדש של מאות כפרים שחרבו ו/או ננטשו במהלך מלחמת העצמאות.
מי שעסק בכך עד כה היו בעיקר ארגוני בי.די.אס ברחבי העולם, פלשתינים מהפזורה, ערביי יהודה ושומרון ועזה, ובמהלך מהומות שומר החומות במאי 2021 - גם חלק מערביי ישראל, בעיקר בערים המעורבות. ("חשבת שהזקנים מתו והצעירים שכחו", נדב שרגאי, "ישראל השבוע", 9.2.22)
עכשיו, מתעד תחקיר "ישראל השבוע", כמה ארגוני שמאל ישראליים (יהודים, ערבים ומעורבים), עוסקים בהכנה תודעתית ומעשית למימוש "השיבה", מכינים מערכי שיעור בנוגע לאפשרות שכזו ואף מכינים ניירות עבודה שנועדו "לדמיין את השיבה" כדי "לממש אותה". בין היתר עוסקים הארגונים בסוגיית הקצאת קרקעות עבור הפליטים, ולמעשה צאצאיהם, וכן בעבודת הסברה מול הציבור היהודי, שתקל עליהם לשווק את הרעיון.
מעט רקע הכרחי: במהלך מלחמת העצמאות - אחרי שהערבים דחו את החלטת החלוקה ופתחו במתקפה על היישוב היהודי בארץ - נהרסו מאות כפרים ומקומות יישוב ערביים, ומתוך כ־750 אלף התושבים הערבים שהתגוררו בהם, נשארו רק 160 אלף. כל היתר הפכו להיות פליטים. מאז, תובעים הפלשתינים מישראל לממש את מה שהם מכנים "זכות השיבה" עבור אותם פליטים, בניהם, נכדיהם וניניהם. הפלשתינים נוקבים היום במספרים של 7-4 מיליון פליטים. הפליטות הפלשתינית היא היחידה בעולם שעוברת בירושה. האו"ם אף הקים את אונר"א, ארגון פליטים נפרד עבורם.
ישראל דוחה את תביעת השיבה מכל וכל. המשמעות המעשית של היענות לתביעה זו, מסכימים ימין ושמאל ציוני, היא סופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ואולי כמדינה בכלל. ההיסטוריון ואיש החינוך הוותיק, ד"ר צבי צמרת, מגדיר זאת כ"סוף החזון של מדינה יהודית, כפי שניסחה אותו מגילת העצמאות".
"כשיהודים מציינים יחד עם חלק מהערבים את 'הנכבה'", אומר צמרת, "משמעות הדבר היא שהם מציינים את הכישלון הערבי להשמיד ולחסל אותנו. זה כאילו שהם אומרים: 'סליחה שניצחנו'. שלילת 'השיבה'", מזכיר צמרת, "אף פעם לא היתה נתונה במחלוקת בין ימין לשמאל. יוסי שריד היה מהמתנגדים החריפים ביותר ל'זכות השיבה' וכך גם לובה אליאב".
גם בן דרור ימיני, שהרבה לעסוק בספריו בסכסוך הישראלי־פלשתיני, מציין בהם כי אלה שמציינים את הנכבה אינם מתכוונים לציין אסון הומניטרי שאירע, אלא מטרתם לייצר דה־לגיטמציה למדינת היהודים ולחסלה. ב־1948, מזכיר ימיני, מנהיגי הערבים זממו להשמיד את היהודים. אין סיבה לציין את תבוסתם, כשם ש"אין שום פסטיבל לציון ה'נכבה' שחוללו כוחות הברית לגרמניה". צבי צמרת מציין ש"מגילת העצמאות מזכירה את העם היהודי, באופנים שונים, 19 פעמים, ומבליטה את העובדה שאנו עם ולא רק דת". העובדה שכיום, ארגונים ישראליים־יהודיים מקדמים את השיבה - היא בלתי נתפסת מבחינה מוסרית, ציונית ויהודית.
"כלי לאימון הדמיון"
אלא שהקודים הללו, שלהם שותף הרוב המכריע של הציבור היהודי בארץ, כבר מזמן אינם נחלתם של ארגוני השמאל הקיצוני. אלה - שינו פאזה. מי שמוביל את המערכה למימוש זכות השיבה הוא ארגון "זוכרות", שהוקם לפני כ־20 שנה. "זוכרות" מקיים כיום סדנאות, כנסים, קבוצות לימוד ופעולות להעמקה ב"פרקטיקה של השיבה", "לא רק הכרה בזכות, אלא חשיבה על ההסדרים והפעולות שיוכלו לאפשר שיבה ולתמוך בחיים לפליטים השבים...".
בין היתר "זוכרות" משתף פעולה עם ארגונים פלשתיניים בבית לחם, בחיפה ובנצרת, ומעביר סדנאות גם לבני נוער פלשתינים, "תוך מחשבה משותפת כיצד תיראה השיבה במציאות, שבה רוב הבתים הפלשתיניים לשעבר נהרסו או מאוכלסים כיום על ידי ישראלים יהודים".
אחד המהלכים שנקט "זוכרות" היה הקמת "מועצת השיבה", פורום של יהודים ויהודיות, ישראלים וישראליות, שהוקם ב־2018. מאז מופצת "הבשורה" באמצעים שונים. תוכנית הפעולה שהכינה מועצת השיבה מציעה בין היתר "להשתמש במודל הסיורים הקיים של זוכרות (במקומות יישוב ערביים שננטשו; נ"ש), ככלי לאימון הדמיון בפרקטיקה של השיבה ואקט של שיבה סימבולית ולו לזמן קצר". בסעיף "פני הארץ לאחר השיבה", מוסבר כי "כחלק מההבנה של משמעות השיבה וישימותה יש לדמיין אותה ולתכנן אותה ואת המרחב שייווצר בעקבותיה".
סעיף הקרקעות הוא המאלף מכולם: "השיבה", נכתב שם, "תדרוש רפורמה קרקעית שתוכל להישען על היות 93% מהקרקעות היום בידי המדינה, כאשר אותן קרקעות היו ברובן בבעלות פלשתינית, עד הקמת המדינה, ונגזלו מהם בניגוד לרצונם.
"העיקרון המנחה", ממשיך נייר הפעולה של מועצת השיבה ומפרט, "הוא שאדמות הפליטים יוחזרו אליהם. לצד זאת יש למצוא פתרונות הולמים והומניים שלא ייצרו עוולות ומצוקות אנושיות ביחס לתושבים הנוכחיים. בתי דין מיוחדים יוקמו ויזרזו השבת קרקעות והצעת פתרונות. ניתן יהיה למשל, בתנאים מסוימים, להחכיר שטחים לתושבים הנוכחיים ולפצות את הבעלים על אדמות שלא תתאפשר השבתן. יישובים פלשתיניים קודמים יוכלו לבחור להתאחד במסגרת הקמתם מחדש... נכסים כלכליים מקומיים יועברו לבעלות הקהילות הפלשתיניות".
ההצעות חסרות התקדים הללו אינן הכל. תוכנית הפעולה מציעה עוד "לבנות בתים ותשתיות, בתי חולים, בתי ספר, ליצור מקומות תעסוקה קרובים לבית ולהתמודד מראש עם בעיית הצפיפות הנוספת שתיווצר. המדינה", מציעה מועצת השיבה, "תעודד ערבוב ופחות הפרדה בין קבוצות שונות, למשל צירוף השבים ליישובים או לשכונות עירוניות יהודיות שקמו על חורבות יישובים קודמים, וועדות הקבלה יבוטלו".
אחדים מהפעילים שהיו שותפים להכנת תוכנית הפעולה או שליוו אותה, התכנסו באותם ימים במועדון הגדה השמאלית בת"א. האירוע שארך כמה שעות תועד בסרטון נשכח, שמלמד הרבה על העולם הפנימי והערכים של כותביו. יוסי מקייטן, למשל, תושב באר שבע וחבר בפורום "יהודים למען שיבה", דיבר על הכנת הציבור הישראלי לתהליך והגדיר כ"הברקה" את "הניסיון לדמיין קיום קולקטיבי יהודי, ללא מדינה יהודית".
נורמה מוסי, ממקימות "זוכרות", סיפרה שהמחשבה על שיבה התפתחה אצלה במהלך הסיורים בכפרים ערביים נטושים. היא הציעה לראות בסיורים "תרגיל בשיבה" ולאמן את עצמנו לחשוב על שיבה. ח"כ לשעבר ניבין אבו רחמון (בל"ד) הודתה שהאירוע העניק לפלשתינים הרגשה טובה, שכן "כל הזמן הם מדברים על זה באופן כאילו לא אמיתי", והנה כאן - כך כנראה התכוונה לומר - לובשים הדברים ממשות.
"אנו רוצים לנצח"
ב"זוכרות" מתעקשים על "תקווה כעמדה רדיקלית". באחד מכנסי השיבה שלהם השתתפו, על פי ארגון NGO Monitor, ארגונים שממומנים על ידי הקרן החדשה והאיחוד האירופי. הכנס התקיים בשיתוף פעולה עם הארגון הפלשתיני "בדיל", מהאנטי־ציוניים ביותר. בשנת 2012, מזכירים ב־NGO Monitor, "שני הארגונים, 'זוכרות' ו'בדיל', פרסמו מסמך שקורא לדה־ציוניזציה ולפתרון של מדינה אחת. הכנס נתמך על ידי ארגון נוצרי־אמריקני, שמוביל קמפיינים אנטי־ישראליים ואת קמפיין הבי.די.אס בקמפוסים ובכנסיות. ארגון זה גם מעורב בקידום הצעות של משיכת השקעות מישראל ונתמך על ידי קרן האחים רוקפלר". גם "בדיל", אגב, מתמקד בקידום זכות השיבה. שם, הואשמה ישראל בעבר בלא פחות מרצח עם.
"זוכרות" ו"בדיל" אינם לבד. עוד כתריסר ארגונים עברו בשנים האחרונות מעיסוק ב"נכבה" לעיסוק ב"שיבה". הנה דוגמאות אחדות: סאלי עבד, מהנהגת "עומדים ביחד", ארגון ששותפים בו ערבים ויהודים, מצוטטת בסקירה שפרסם בן רייף תחת הכותרת: "השמאל הישראלי שבר את טאבו הנכבה. האם זכות השיבה תהיה הבאה בתור". עבד מסבירה: "כשאנו מדברים על הנכבה, שהיא צעד חשוב והכרחי, אנו תמיד מודעים לאופן שבו היא משפיעה על האסטרטגיה שלנו: אנחנו לא רק רוצים להיות צודקים. אנו רוצים לנצח".
גם הארגון "סיכוי־אופוק", שייסדו לפני שנים פרופ' פייסל עזאיזה מסכנין ואלוף הראבן ז"ל, מדבר לאחרונה לצד ההכרה בנכבה, גם על תיקון העוול והשבת הפליטים. הוא אף מפנה ל"תכנים המצוינים של זוכרות". ארגון נוסף שאחדים מפעיליו מזכירים לאחרונה את השיבה הוא "לוחמים לשלום", שמקיים סיורים בשטחי כפרים נטושים בישראל וטקסי זיכרון ישראליים־פלשתיניים לנכבה.
לצידם פועלים גם "ועד העקורים" שבולט בקיום תהלוכות שיבה ביום העצמאות; "קואליציית נשים לשלום", הסבורה ש"יש לפתור את בעיית הפליטים הפלשתינים על בסיס החלטה 194 של האו"ם"; "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים"; "גוש שלום''; "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית"; "קול אחר בגליל" וגם ארגונים כ"מוסאוא", "מדה אל־כרמל", "אל־עודה", "אל־מיזאן" או "המרכז הפלשתיני לזכויות אדם", שמאשר את הזכות הפרטית והקולקטיבית של הפליטים הפלשתינים לחזור לבתים ולארצם, שמהם נעקרו מאז 1948.
בישראל, שכחו רבים, חוקק ב־2001 חוק שריון שלילת זכות השיבה. החוק קובע כי "פליטים לא יוחזרו לשטח מדינת ישראל אלא באישור של רוב חברי הכנסת". גוף החוק מתייחס לפליטים הפלשתינים, מבלי לנקוב במפורש בזהות הפלשתינית, והוא שולל גם את זכות השיבה. חוק נוסף, חוק הנכבה מ־2011, מסמיך את שר האוצר לגרוע תקציבים ממוסדות שמקבלים מימון ממשלתי אם תישמע בהם קריאה או תתקיים בהם פעילות השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, וכן לשלול תקציבים מארגונים ממומנים ממשלתית שיציינו את יום העצמאות כיום אבל.
חוק זה כמעט לא נאכף, מה עוד שהמדינה מממנת בפועל ח"כים ומפלגות כמו רע"מ והרשימה המשותפת, שרבים מחבריהן שוללים בפומבי את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי וחלקם משתתפים ביום העצמאות בטקסי הנכבה, ובפועל מציינים יום זה כיום אבל. לראשונה, אף השתתפה בקואליציה במהלך השנה האחרונה מפלגה ערבית, רע"מ, שתומכת רשמית בזכות השיבה ובמימושה (בעמדה זו תומך גם מנסור עבאס; נ"ש).
"רצחנו את הערבים־יבוסים"
במערכת החינוך הערבית בישראל נלמד עד היום, באישור, ספרו של ע'סאן כנפאני, "השיבה לחיפה". כנפאני, יליד עכו, סופר ודובר ארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלשתין", חוסל בביירות על ידי ישראל ב־1972, חודשיים לאחר הטבח בנמל התעופה לוד, שבוצע בשליחותה של "החזית העממית". "השיבה לחיפה" עוסק במפגש בין פליטים ערבים שחזרו אחרי מלחמת ששת הימים לביתם שבחיפה, שם הם פוגשים משפחה ישראלית של ניצולי שואה. במרכז הספר עומדת הוויית הנכבה ושיח השיבה.
ד"ר צמרת, שכיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך פסל ללימוד בבתי הספר את הספר "הנרטיב של האחר", והותקף בשל כך ע"י חוגי שמאל קיצוני וארגונים כ"זוכרות", מזכיר כי אותו ספר "חובר על ידי קיצונים יהודים, פלשתינים, ומשקיפים בינלאומיים".
"בספר הוצגו לכאורה שני הצדדים לסכסוך", מספר צמרת, "הצד הפלשתיני הציג שם את הציונות כמי שכרתה ברית עם הקולוניאליזם הבריטי, שהגשים את שאיפותיה, גזל ארץ של עם אחר, מחק את זהותו ודיכא כל מגמה של שחרור. הר ציון הוגדר שם ע"י הפלשתינים כהר שמשקיף על החלק המזרחי של ירושלים שבפלשתין, והוסבר כי הוא מציין את אותו חלק של העיר שבו גרו הערבים היבוסים, תושבי עיר יבוס, שכאשר דוד כבש אותה, הוא רוקן את יבוס מתושביה, השתלט על המבצר שהיה קיים על ההר וקרא לו ציון. בקיצור: הוקענו שם כמי שגירשנו ורצחנו כבר את היבוסים, את 'הערבים היבוסים'. את זה הם ביקשו שנאשר".
צמרת אינו מסוגל להבין כיצד מערכת החינוך הישראלית מאשרת ללימוד בבתי הספר הערביים את "השיבה לחיפה": "אח"כ מתפלאים שארגונים ישראליים, יהודיים וערביים, מקדמים בפועל את זכות השיבה, ומכינים מערכי שיעור כדי להעצים עוד את התודעה של שקרי הנכבה".
הטענה של החוגים שמציינים את הנכבה היא שפקד את ערביי הארץ אסון, שזה הנרטיב שלהם ושבדמוקרטיה כדאי שנכיל זאת?
"אתה הרי רואה שזה לא נשאר שם. מציון ה'אסון' שלהם נגזרת גם הפעילות ההולכת וגוברת למימוש השיבה. אגב: גם אותנו פקד אסון: 6,000 הרוגים ו־30 אלף פצועים במלחמת העצמאות, זה במונחים של היום - 60 אלף הרוגים ו־300 אלף פצועים. מזל שהיה לנו את סטלין. כן, סטלין. בן־גוריון אמר לי פעם באלו המילים: 'יש לנו מדינה בזכותו של סטלין יימח שמו'. כל המערב זנח אותנו לחלוטין. לולא סטלין שהורה לשש מדינות להצביע בעד הקמת מדינה יהודית בכ"ט בנובמבר וסיפק לנו נשק, והטיל וטו על הכוונה לקחת לנו את הנגב, אחרי רצח ברנדוט - ספק אם היתה לנו מדינה".
ובכל זאת, ישאלו אותם ארגונים - האם אין לך אמפתיה למי שאיבד את ביתו במלחמה?
"יש לי סימפתיה לכל מי שגורלו מר, אבל למי שהעתיק את ביתו למרחק 20 ק"מ, מנתניה לטול כרם, נו - אני לא רואה בזה אסון גדול. מלחמות לא מעטות הולידו אסונות כבדים בהרבה; הולידו הגירה ותנועה של אוכלוסיות למרחקים. ובאשר למי שמבסס את עמדתו על החובה 'לדעת' ו'להכיר' את 'הסיפור של האחר' - אז ראשית לכל שיכיר את 'הסיפור של עצמו'; שהתלמידים בארץ יכירו את ההיסטוריה שלנו. כרגע - זה בלתי אפשרי שיכירו, כשכל מערך שיעורי ההיסטוריה היהודית והכללית, מימי בית ראשון ועד ימינו, מסתכם בשעתיים בלבד בשבוע".
"טרף קל לבורים"
צמרת (77), שייסד את מלי"ץ (המכונים לחינוך יהודי־ציוני) וניהל בתי ספר בשדה בוקר ובקריית שמונה, עדיין מלמד במכללה אקדמית. "אני נוכח פעם אחר פעם בבורות", הוא מספר, "ועד כמה הדור הצעיר אינו מכיר את ההיסטוריה היהודית ואת תולדות עמנו. למרות זאת אומר משהו אופטימי על הציבור היהודי מהשוליים שמתנכר לזהות היהודית: במאה ה־20 ובכל המאות האחרונות היה ציבור יהודי שהתנכר לזהותו. על זה התגברנו ונתגבר. מה שמפחיד אותי אינן הקבוצות הללו, אלא הקבוצה ההפוכה שלא לומדת היסטוריה, שהיא בורה וכך הופכת ל'טרף קל' עבור קבוצות הקיצון היהודיות, שאחרי עיסוק בלתי פוסק ב'נכבה', עברו לעיסוק בלתי פוסק במימוש השיבה".
ארגון "זוכרות" השיק לאחרונה אפליקציה שמאתרת מאות נקודות יישוב שננטשו מיושביהם הערבים במהלך מלחמת העצמאות. ב"זוכרות" גם הפיקו מערכי שיעור שמיועדים לשימוש במערכת החינוך הפורמלית והלא פורמלית. ערכות הלימוד הללו הוכנו במשך כשלוש שנים, ולדברי מנכלי"ת "זוכרות", רחל בית אריה, הם הופצו לכ־1,000 מחנכים ומחנכות במערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית. יותר מ־2,000 אנשים השתתפו לדבריה בשנה החולפת בפעילויות של "זוכרות", שבכולן נושא השיבה עמד במרכז.
"מהות העבודה שלנו", אומרת בית אריה, "היא לדון בנושא באופן קונקרטי ככל האפשר, לבחון את הפחדים והחששות סביבו ולהעלות את האפשרות שבשיבה יש גם הזדמנות ליצירת חברה יותר צודקת ויותר טובה. אנחנו לא מתיימרות לתשובות נחרצות לכל השאלות סביב הנושא וברור לנו שמדובר בפרויקט עצום שידרוש מחויבות של ארגונים, אנשים וגופים פוליטיים, בשלב שבו אנו נמצאות אנו עושות כמיטב יכולתנו להציג את הנושא במקומות שבהם הוא לא מדובר כלל ולגרום ליותר אנשים לחשוב עליו ברצינות... לשבור את הטאבו על נושא זכות השיבה של הפליטים הפלשתינים".
ד"ר עדי שורץ, שיחד עם עינת וילף חיבר לפני שנים אחדות את הספר "מלחמת זכות השיבה", אומר כי מסכת העובדות שנחשפה בכתבה מלמדת שלאמונה של רבים בקרבנו, שהדרישה למימוש זכות השיבה היא משהו סמלי, וש"הפלשתינים לא באמת מתכוונים לזה" - אין בסיס אמיתי.
"ברגע שבאים אנשים עם תוכניות קונקרטיות; אנשים שחושבים על השיבה במונחים מאוד מעשיים - אז זה לא סמלי ולא משהו שרק נועד להוציא אותם ידי חובה. היום יש רבים, איני יודע אם מאות אלפים או מיליונים, שבהחלט מתכוונים לממש את 'הזכות' הזאת; לתפוס בחזרה או לכבוש שטחים בתוך מדינת ישראל. זה מאוד־מאוד רציני. ודאי שבתודעה שלהם. הביטוי לכך הוא תוכניות בינוי, תוכניות לחלוקה מחדש של קרקעות. זה בהחלט מחזק את ההבנה שזה לא משחק. הם מתכוונים לזה. שאיש אצלנו לא ישלה את עצמו שברגע האחרון, אחרי שהם יקבלו איקס טריטוריה ביו"ש, הם יבשרו לנו שהם מוותרים על השיבה, שהם מסתפקים במשהו סמלי".
שואל השמאל הקיצוני "מה רע ב'שיבה', אם היא תסייע בפתרון הסכסוך"?
"ודאי ששיבה המונית של פליטים, פירושה - רוב ערבי במדינת ישראל; משמעות הדבר היא שליהודים אין מדינת לאום משל עצמם; שהציונות מקפלת את דגליה. המשמעות היא שאין מדינת ישראל; שהפרויקט של מדינת ישראל מסתיים בכישלון. צער גדול. אובדן הריבונות. סוף חלומו של הרצל. זו עדיין המטרה של התנועה הלאומית הפלשתינית, או של הקבוצה הלאומית הזאת - לא לחיות בשלום לצידנו, אלא להחליף אותנו, ולבטל את קיומה של מדינת היהודים. כיום, האלמנט של שיבת פליטים הוא המכניזם המרכזי לעשות זאת. מאז מלחמת יום הכיפורים נכזבה תקוותם להכניע אותנו באמצעות טנקים ומטוסים. וכאשר הם הבינו שזה לא הולך לקרות - האפשרות שנותרה להם היא האפשרות של הכנסת פליטים למדינה והחיסול הפוליטי של מדינת ישראל. כך, ללא כחל וסרק.
"זו קריאת השכמה גם לקובעי המדיניות בישראל, וגם לקהיליה הבינלאומית", אומר שורץ. "כל הדבר הזה מתחולל מתחת לאפם, כאשר העיסוק בכך הולך ותופח. רק בראשנו זה נשאר 'משהו סמלי וקטן', אבל בראשם, זה עניין מאוד קונקרטי. החבר'ה בצד השני באמת מתכוונים לזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו