סייבורג, אהובי

מה יקרה לנו בעולם שבו מחשב בעל מוסר בינארי ועוצמה אינסופית יחליט שנמאס לו מאיתנו?

, צילום: איור: שלומי צ'רקה

בבוקר שבו הסתלק המלומד הזקן זיגמונד קופרשמיץ מהעולם, נפערו ארובות השמיים וגשם זלעפות שטף את רחובות ירושלים. מוזר, גשם ביולי. עדי ראייה סיפרו כי קופרשמיץ שוטט הלוך ושוב על המדרכה ברחוב הפלמ"ח, ממלמל לעצמו מיני אמרות שונות ומשונות, כשלפתע עצר ובצעד נחוש של אדם היודע לאן פניו מועדות - ירד לכביש, לזוועת נהג האוטובוס שדרס אותו. בן רגע פסק הגשם, והשמש הגיחה ממורקת מבין העננים.

קופרשמיץ הפנה ראשו בהתרסה לשמיים, וכמו אדם הקם ממושבו ומנער עצמו, ניסה לרומם את גופו השבור - ואז מת.

מה פתאום נזכרתי במותו הטראגי של המלומד קופרשמיץ אי שם ביולי 1989? ובכן, יש לי שתי מילים עבורכם: בינה מלאכותית. ואם לדייק, ההשלכות הלא פשוטות המצפות למין האנושי בדרך. סייבורגים שנראים כמו אלים יווניים עם בינה מלאכותית של מאה אלברט איינשטיינים וזיכרון של חוות שרתים בקוטב הדרומי.

האם בעוד כמה מאות, אולי אפילו עשרות שנים, ה"הומו טכנולוגיס" יחליף את מקומו של ה"הומו סאפיינס", הידוע גם בכינוי אדם? עולם האמנות והעיצוב כבר נמצא שם, מערכות אלגוריתם משוכללות כבר למדו לזהות תבניות ציור של ענקים כמו רמברנדט ופיקאסו ולחקות אותם באופן מושלם.

הופעת הבינה המלאכותית בחיינו מעלה סוגיות אנושיות מהותיות: כיצד נחשוב בעתיד על מושגים אנושיים בסיסיים כמו אהבה, שאפתנות, קנאה, גבורה וחלומות? אולם אין ספק שהשאלה המרתקת ביותר היא שאלת השליטה האנושית באותם מחשבי על. אם האדם הוא כל יכול, האם הוא מסוגל לברוא מחשב שהוא אינו יכול לשלוט בו? מה יקרה לאנושות בעולם שבו מחשב נטול מצפון, המבוסס על מוסר בינארי ועוצמה אינסופית, יחליט שנמאס לו מאיתנו? מה יקרה ביום שבו הגולם יקום על יוצרו?

וכאן אנחנו חוזרים אל דמותו המסתורית של זיגמונד קופרשמיץ, שאבי ז"ל נהג לספר בשבחו. בילדותי, קצת חששנו מהיקה הזקן שהקפיד לתקשר עם עצמו ועם עצמים דוממים בלבד. אני זוכר אותו נוסע בקו 24 לספרייה הלאומית, ממלמל בגרמנית, עטוי סחבות קבצנים, ידיו עמוסות בשקיות עם זבל שאסף. אגרן כפייתי. אבי סיפר לי פעם כי לפני המלחמה היה קופרשמיץ פרופסור בברלין, וכשעלה ארצה הסתופף בחוגו המלומד של גרשם שלום. התערערותו הנפשית החלה לאחר מות בנו במלחמת קדש והתאבדות רעייתו בעקבות השכול. דעתו השתבשה. ירושלים, מטורללים רבים לה, קופרשמיץ לא היה חריג, אבל אבי טען שהזקן גאון ובקיא בחוכמת הסוד, והתמחה במיוחד ב"ספר יצירה", מומחה לגלמים.

כאן המקום לספר שכבר במסכת סנהדרין בגמרא מסופר על האמורא רבא שברא משרת מאדמה ור' זירא השמידו. על פי האגדה, ר' שלמה אבן גבירול יצר שפחה מאדמה באמצעות ספר יצירה. בהקדמה לספרו של הגאון מווילנה, "ספרא דצניעותא", רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק, כותב שהגר"א סיפר לו שרצה ליצור גולם, אך נמנע מכך כתוצאה מתמונה שראה.

מובן שהסיפור המפורסם ביותר הוא על הגולם מפראג. המהר"ל מפראג הפיח חיים ונשמה בגוש אדמה, שאותו כינה בשם "הגולם". תפקידו של הגולם היה לשמור על היהודים מפני גויים מבקשי נפשם.

על מצחו של הגולם היו חקוקות האותיות "אמת", ונטרולו התבצע על ידי מחיקת האות א' כך שהכיתוב הפך ל"מת". הגולם מפראג סיפק השראה ליצירות רבות, שהמוכרת שבהן היא כמובן "פרנקנשטיין", שכתבה מרי שלי. למרבה הצער, קופרשמיץ לא פרסם דבר בחייו וכך נמנע מאיתנו כנראה מחקר עצום בהיקפו על האופן שבו עסקה תורת הסוד בגלמים. כל כתביו, עשרות אלפי דפים בכתב יד צפוף בגרמנית, נותרו מאובקים ומצהיבים בערמות ענק בביתו עד התאונה. כיוון שהיה ערירי במותו כבחייו, מיהר בעל הבית לפנות את דירת דמי המפתח ברחוב הפורצים. ובבוקר יום שישי מהביל, בהו השכנים בסבלים מרוקנים שקי עפר ואדמה וערמת ניירות אימתנית אל תוך משאית זבל.

ממול, במכולת של סמי, השכנה של קופרמשיץ, הונגרייה זקנה בשם בלה, נפש מרירה כלענה ונעימה כדלקת חניכיים, נתקלה בטעות באבא שלי שנכנס לקנות קופסה דנהיל. "לופסז סגדבי, תראה איפה התה הולכההך", ירתה בלה במבטא בודפשטי.
"הם מפנים את הבית שלו. הכל לפח. עצוב", התערב סמי.

"לא עצוב, טוב מאוד הם זורקים הת הזבל. הולה נפש הוא היה".

"אהה, לא יפה. מסכן", השתומם סמי.

"מסכן בתהת שלי. רוהאדז' מהג. לא מתבייש. באה אצלו שלשום קורבה, הצי בגיל שלו".
"שטויות", מחה אבא שלי, "השתגעת? הוא בן שמונים".

"ראיתי בעיניים שלי", רשפה בזעם מול חוסר האמון. "בלילה לפני שמת", הרעילה סוד. "היא עזבה הקורבה. הוא בכה הזקן כמו ילד. שילך לגיהינום איפה הוא מתאים. הצי לחם שחור בבקשה".

"אז קינאת, רצית אותו לעצמך?" סיכם סמי.

"פההההה, הוא היה כל כך מכהוער, זה עושה לי כואב בעיניים".

יחלפו שנים. סמי מת. בלה מתה, וגם אבא שלי האהוב כבר לא איתנו. אני פוגש מכר במסעדה בתל אביב, שמשום מה, מאוד נבוך לפגוש אותי. מהר מאוד אני מבין למה. לשולחן מצטרפת אישה מדהימה ביופייה שאינה רעייתו החוקית. "תכיר, "זוווו", ואני ממש רואה את גלגלי מוחו מתאמצים, "קולגה שלי, מרים קופרשמיץ".

נעים מאוד, היא מושיטה את ידה. אני לוחץ את ידה הקרה, "היה אצלנו בשכונה איזה זקן אחד, קצת משוגע, בשם זיגמונד קופרשמיץ, בטח לא קשור אלייך"?

"דווקא כן, אבא שלי" חייכה ושחור עיניה בוערות.

"אני מצטער", החוורתי, "לא התכוונתי להעליב. חשבתי שהיה לו בן שנהרג במלחמה". "זה בסדר", הרגיעה, "שנים לא התראינו. התגוררתי בבזל. קצת לפני מותו התגוררתי עימו תקופה". אמרה בקול עצוב. עשיתי את הפדיחה שלי והמשכתי בדרכי. כעבור שבוע קיבלתי טלפון מה"מכר". תיארתי לעצמי שיתקשר. אחרי כמה מילות נימוס, הוא שאל: "אתה לבד?"

"כן", עניתי.

"בעניין שהיינו במסעדה אז? כאילו, אנחנו בסדר?"

"אל תדאג", הרגעתי אותו, "לא ראיתי כלום".

"לא, שמע, היא היתה משהו", הוא לא התאפק.

"אני בטוח", כחכחתי, "אחי, אני חייב ת'טלפון, אני צריך לקבל שיחה חשובה מהעבודה".

"שמע שנייה משהו מוזר", לא הרפה ה"מכר".

"אני לא מבין מה הקטע, מאז שהייתי איתה, כבר שבוע, לא מפסיק לצאת לי חול מהתחתונים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר