התשוקה לעשות צדק

"ב־1965 הגעתי אל מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, מקום שאליו הייתי אמור להישלח ולסיים בו את דרכי בעולם הזה ב־1943", נזכר סרז' קלרספלד בעודו מביט נפעם בנוף עוצר הנשימה של ירושלים, שנשקף ממלון המלך דוד. "עמדתי שם לבדי, כי זה היה הרבה לפני שהמונים החלו לפקוד את אתרי השמדת היהודים בשואה, והבטחתי לעצמי שמכאן והלאה אקדיש את חיי לשני דברים - לשמר את זיכרון השואה ולהגן על ישראל כמדינה יהודית. ועכשיו אני מאושר לעמוד פה ולראות שהעם היהודי המשיך, למרות הכל. שתי המשימות קוימו, ולי היה חלק קטן בכך".

קלרספלד, צייד הנאצים המפורסם בעולם, מצטנע. חלקו בשתי המשימות היה גדול, עד כדי כך שלא כולו ידוע ברבים עד היום. אף שפעילותו זכתה להכרה מצד ממשלות ושועי עולם (אות לגיון הכבוד הצרפתי, הצלב הפדרלי הגרמני ואות מסדר סנט שארל של מונקו הם רק אחדים מהפרסים והאותות שקיבל), מעיד קלרספלד שהאושר האמיתי קשור בדברים אחרים.

"אני מאושר שהיום מדינת היהודים חזקה ופורחת", הוא אומר, "כשבאתי לראשונה לישראל כמתנדב בקיבוץ היתה זאת ארץ ענייה ודלה, ולא יכולתי לדמיין שהיא תתפתח ותתעצם בצורה מדהימה שכזו. אני מאושר להשתייך לדור היחיד של העם היהודי, שראה גם את ההרס וגם את התקומה. אני מאושר שילדיי טובים, מוצלחים וקשורים לישראל. בני, ארנו, שמכהן במועצת המדינה הצרפתית, התנדב בזמנו לשרת במשמר הגבול. בתור אדם שתחילה שרד בשואה ואחר כך ניצל משני ניסיונות התנקשות, אני יכול לומר שזה לא מובן מאליו שאני כאן".

קלרספלד (87) נולד ברומניה, ובילדותו עברה המשפחה לצרפת והספיקה להשתקע שם לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כשהוא מספר שהרגיש כאילו נשלח לאושוויץ ב־1943, זאת לא הגזמה. באותה שנה, בהוראת אלואיז ברונר, יד ימינו של אייכמן, נערכו ברחבי צרפת מבצעים לתפיסת יהודים. אביו של סרז' נתפס בניס, נשלח אל מחנה ההשמדה הגדול של הרייך הגרמני ונרצח שם. הבן ניצל ושרד במחבוא עד השחרור.

שנים רבות אחר כך יהיה ברונר אחד היעדים המרכזיים של קלרספלד. אחרי התבוסה הגרמנית במלחמה הצליח ברונר, בדומה לכמה פושעים נאצים אחרים, למצוא מקלט בעולם הערבי, תחילה במצרים ובהמשך בסוריה, שם מצא מכנה משותף רחב עם המשטר המקומי. אף שלכידתו נראתה בלתי אפשרית, קלרספלד לא נכנע וסירב לשבת בחיבוק ידיים. הוא דרש לשפוט את ברונר בהיעדרו, ובמקביל ניסה בכל דרך להוציאו מן המקלט הבטוח של חאפז אל־אסד.

"בשלהי שנות ה־80 זה כמעט הצליח", מספר קלרספלד, "מכיוון שהיה ברור שאל מדינות המערב הוא לא יגיע, הגינו תוכנית לבקש דווקא ממזרח גרמניה שתיזום מידידיה הסורים את הסגרתו לידיה. אריך הונקר, מנהיג מזרח גרמניה, הבטיח לי שיעשה זאת, אבל אז באו אירועים שאיש לא חזה. חומת ברלין נפלה ועימה נפל שלטונו של הונקר. המדינה המזרח־גרמנית חדלה מלהתקיים, והתוכנית לא יכלה עוד לצאת לפועל".

עימות עם ההנהגה הגרמנית

החיפוש המתמיד אחרי הפושעים הנאצים חייב את קלרספלד להתעמת עם גורמי כוח רבים. "לעיתים נאלצתי לנקוט עמדה נגד מערב גרמניה, ולעיתים נגד מזרח גרמניה", הוא מפטיר בחיוך. בהתאם, באו ההאשמות מכיוונים שונים: אלה קראו לו "סוכן CIA", ואלה הדביקו לו תווית של "סוכן שטאזי".

אחרי נפילת חומת ברלין, הניח קלרספלד את ידו על המסמכים של מזרח גרמניה שבגינם נאסרה עליו הכניסה למדינה הקומוניסטית, וגילה שמתנוססות עליהם החתימות של כל צמרת ההנהגה - החל ממפקד השירות החשאי מרקוס וולף ועד להונקר עצמו. זה לא מנע מן העיתונות במערב גרמניה להאשים אותו בשיתוף פעולה עם האויב הקומוניסטי השנוא במזרח.

בתחילת שנות ה־60 פגש סרז' בפריז את ביאטה קונצל, צעירה גרמנייה נחושה כמוהו. הוריה לא היו נאצים, אבל הצביעו להיטלר בבחירות ואביה שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. מאז גיל ההתבגרות החלה להתווכח עם ההורים, וחרה לה שהם לא חשו שום אחריות למעשי מדינתם וזכרו מן המלחמה בעיקר את הבית שאיבדו בהפגזות. המפגש עם ההיסטוריון והמשפטן היהודי קלרספלד שינה הכל.

סרז' וביאטה התחתנו, והמרדף אחרי נאצים נמלטים הפך למשימת חייהם. ביאטה לא בחלה בשום אמצעי כדי למשוך את תשומת הלב הציבורית למאמץ של ארץ מולדתה להסתיר את עברה. ב־1968 הגיעה למפגש פומבי עם הקנצלר הגרמני דאז קורט גיאורג קיזינגר וסטרה לו. על המעשה הזה נידונה לשנת מאסר.

"קיזינגר הצטרף למפלגה הנאצית ב־1933, ובהמשך פיקח על שידורי התעמולה הנאצית של מחלקת השידורים במשרד החוץ", אומרת ביאטה, ומבהירה שלא יכלה לסבול את החרפה שבראש מדינתה עמד אדם בעל רקורד נאצי. היא לא מצטערת על הסטירה ההיא, ומוסיפה בסיפוק שמבחינתה המעגל נסגר ב־2012, כאשר התמודדה על נשיאות גרמניה.

מועמדותה של ביאטה הועלתה על ידי מפלגת השמאל "די לינקה", על אף תמיכתה המוחלטת בישראל. לא היה לה סיכוי מעשי (קלרספלד קיבלה 126 קולות של חברי האסיפה הפדרלית, בעוד יריבה יואכים גאוק קיבל 991 קולות ונבחר לנשיא), אך המשמעות היתה ברורה: מי שלפני יובל פגעה בסמל של גרמניה נמצאה בעיני רבים ראויה להפוך לסמלה החדש. "בדיעבד, ברור שתרמנו גם לפיוס בין צרפת לגרמניה", טוענת ביאטה. "אי־עשיית צדק כלפי הפושעים הנאצים היתה למחסום האחרון בפני פיוס כזה, והסרנו אותו".

המצוד אחרי ברונר לא הביא לתוצאה מיוחלת. "בשלב מסוים אפילו הערנו לפוליטיקאי ישראלי בכיר שאולי ישראל צריכה ליזום איזושהי פעולה בעניין, והוא ענה שלא רוצים לחמם את הגבול עם סוריה", מציינת ביאטה, ומוסיפה שבעקבות מאמציהם הוא בכל זאת הועמד לדין בהיעדרו ונידון למאסר עולם, אך מת בדמשק.

בזכות הפעולה הנחרצת של הזוג קלרספלד הועמדו נאצים רבים לדין ולא יכלו להמשיך בחייהם השלווים. מטבע הדברים, סרז' התמקד באלה שביצעו את פשעיהם בצרפת - גרמנים וצרפתים כאחד - אך גם נאצים אחרים לא יכלו לישון בשקט בשל פועלו.

מפעלם הפרטי, לכאורה, של שני האנשים הצנועים, הביא בין היתר לתפיסתם ולהעמדתם לדין של קלאוס ברבי, מפקד הגסטפו בליון, שכונה "הקצב מליון" (1987), רנה בוסקה, המזכיר הכללי של המשטרה בממשלת וישי (1993), ז'אן לגוואי, בכיר בממשלת צרפת שהורה על גירוש המוני של יהודים למחנות השמדה (1989), מוריס פאפון, מושל צרפתי שהורה על ביצוע הטבח ביהודי פריז וגירוש הנותרים להשמדה (1998), ופול טובייה, ראש המודיעין של המיליציה הצרפתית הפרו־נאצית ויד ימינו של קלאוס ברבי (1994).

ההעמדה לדין של ברבי נחשבת בעיניהם של בני הזוג להישגם הגדול. בתחילת שנות ה־70 הם איתרו אותו בבוליביה ופרסמו בעיתונות הצרפתית את מיקומו ואת זהותו המזויפת. למרות הלחץ שהופעל, המאמצים להסגירו לצרפת לא הניבו פרי במשך שנים. מספרים שבאותה עת ביאטה שקלה ברצינות לארגן את חטיפתו, בדומה לחטיפת אייכמן על ידי המוסד, אבל ההבנה שעדיף שהצדק ייראה באמצעות הליכי משפט מקובלים ולא באמצעות פעולה כוחנית - הכריעה. זה לקח עוד 15 שנים של מאבק עיקש, וברבי הורשע בבית משפט צרפתי ונידון למאסר עולם.

המפתח: בניית תיק מבוסס

"האמנתי תמיד שחשוב לבנות תיק משפטי מבוסס", מסביר סרז'. "לכן העדפנו לרדוף אחרי פושעים בכירים, אלה שנשאו באחריות הכבדה ביותר והיו בעלי השכלה ומעמד. הם לא היו במצב של אין ברירה כאשר בחרו בין טוב לרע. בחירתם ברשע היתה מודעת, ומכאן התשוקה שלנו לעשות הכל כדי להעמידם לדין צדק".

מה דעתך על המשפטים של פושעים נאצים בדרג נמוך, כמו השומר במחנה זקסנהאוזן שהורשע עכשיו בגרמניה?

סרז': "מצד אחד, אני סבור שהנכונות הגרמנית להעמיד סוף־סוף לדין פושעים נאצים, עד האחרון שבהם, היא דבר חיובי. מצד שני, הפושעים האלה כל כך זקנים, שהם לא ממש מסוגלים להגן על עצמם בבית המשפט, כך שההרשעה היא כמעט אוטומטית, מה שלא מסתדר עם חוש הצדק שלי. האמנתי תמיד שצריך להציג ראיות המוכיחות את ההשתתפות האישית של הנאשם בפשעים ואת העובדה שעשה זאת מרצון. לכן מדובר בדילמה קשה.

"בהיבט ההיסטורי מוצדק לרדוף אחריהם כל עוד הם בחיים. בהיבט המשפטי, לא הייתי רוצה להגיע להרשעות אוטומטיות. בימיה הראשונים של מערב גרמניה, הם העמידו לדין את הדרג הנמוך של הפושעים הנאצים, את אלה שביצעו רציחות במו ידיהם. התביעה יכלה אז לבסס את האשמה באמצעות מסמכים או עדויות. אחר כך היתה תקופה של ניסיון להעמיד לדין פושעים מן הדרג הבכיר, אבל החברה הגרמנית לא רצתה לשפוט אותם.

"הרבה משפטים נעצרו לפני שהחלו, ואם בכל זאת התקיימו, הרי העונשים היו סלחניים. כשהחברה הגרמנית הפנימה את חומרת פשעי הנאצים ואת ההשלכות ההרסניות שלהם עבור גרמניה, פושעים בכירים כבר לא היו בחיים. השופטים בגרמניה תמיד הושפעו מהלכי הרוח בחברה. כאשר הציבור לא היה שבע רצון מהעמדת נאצים לדין, הם חסו עליהם. ב־20 השנים האחרונות הציבור הגרמני דווקא רוצה לשפוט פושעים נאצים, והשופטים הולכים עם הזרם, אלא שלא נותרו נאשמים. עם זאת, במבט לאחור יש להודות שכמעט כל הפושעים החשובים, שהיו בהישג יד של מערכות המשפט בצרפת ובגרמניה, הועמדו למשפט".

אתם שני אנשים פרטיים, שעשיתם יותר מממשלות ומדינות. מדינת ישראל עשתה מספיק כדי להביא נאצים לדין?

"ישראל בהחלט היתה יכולה לעשות יותר. מרבית הפושעים הנאצים חיו אחרי המלחמה בגרמניה. כאשר הרשויות הגרמניות ביקשו מישראל מסמכים ועדויות כדי להעמיד אותם לדין, ישראל תמיד נענתה בחיוב. אך היא לא הפעילה על גרמניה לחץ, כפי שהפעלנו אנחנו. היעדר הלחץ אִפשר להרבה פושעים לחמוק. עם זאת, היו לישראל שיקולים נוספים ומוצדקים. למשל, הזהירות ביחסה כלפי בוליביה וצ'ילה, מדינות שמצד אחד היוו מקלט עבור נאצים רבים אבל בו בזמן גם תמכו בה באו"ם".

השראה לבני הדור הבא

המאבק הבלתי מתפשר של סרז' וביאטה לא הוגבל לאולמות משפט והיה רצוף סכנות לשלומם ולחירותם האישית, כמו במקרים שבהם נסעו למדינות טוטליטריות דוגמת בוליביה וצ'ילה. בשנות ה־70 בצרפת חייהם אף הועמדו בסכנה, והם ניצלו פעמיים מהתנקשות באמצעות חומר נפץ.  

במקביל למיצוי הדין עם מבצעי השואה, בני הזוג קלרספלד הבינו שצריך להנציח את הקורבנות. בשנת 1979 הקימו את "l'Association des fils et filles des déportés juifs de France" ("אגודת הבנים והבנות של יהודים שגורשו מצרפת"), ארגון שהגן על האינטרסים של צאצאי היהודים שגורשו למחנות ודרש להכיר באירועי השואה ולהעמיד לדין את האחראים. בשנת 1981 הזמין הארגון בישראל מצבת זיכרון ליהודי צרפת, שנושאת את שמותיהם, וכן את תאריכי לידתם של 80 אלף הקורבנות. מספר זהה של עצים ניטע ביער זיכרון מיוחד, שמנציח את האובדן.

אחרי עשרות שנים של עשייה, הגיע הזמן שגם ישראל תוקיר את פועלם. בשבוע שעבר נעשה צעד גדול בכיוון זה, כאשר בתיאטרון ירושלים הריע להם אולם מלא בטקס הענקת פרס בראשית - "הנובל של העם היהודי". השנה זכה בפרס - שמעלה על נס אנשים בעלי הישגים יוצאי דופן, שמעניקים השראה לבני הדור הבא של העם היהודי - מנכ"ל פייזר ד"ר אלברט בורלא. הוא ביקש מקרן הפרס לתרום אותו למנציחי זיכרון השואה, ובהם הארגון של בני הזוג קלרספלד.

אף שסרז' וביאטה קלרספלד רגילים לטקסים, את התרגשותם אי אפשר היה לפספס. אף על פי כן, הם העדיפו לדבר על אחרים, ולא על עצמם. במיוחד על שניים מן המנהיגים שפגשו, ושהותירו עליהם את הרושם הגדול מכולם: קנצלר גרמניה וילי ברנדט, שהחליף את קיזינגר, וראש ממשלת ישראל מנחם בגין.

"ברנדט היה מתנגד משטר בתקופה הנאצית, והנה דווקא הוא, מי שנעדר אשמה אישית, כרע ברך בפני הקורבנות והתנצל בשם העם הגרמני כולו", מפרט קלרספלד. "בדומה לבגין הוא נדחק לשוליים על ידי הממסד, איש לא האמין שהוא יעלה לשלטון, אך הוא הצליח ושינה את ארצו. גם בגין ידע ללכת נגד הזרם והערכתי אליו עצומה. בשנת 1974 ביימתי סרט תיעודי על אודותיו ועל אודות האצ"ל עבור הטלוויזיה הצרפתית, ושנה לפני כן, כאשר נפגשנו עימו, התברר שביאטה היא הגרמנייה הראשונה שהסכים לפגוש אחרי המלחמה".