אחת מנקודות המפתח במערכת הבחירות שהחלה קשורה למבצעי השפעה. הוכח כבר, גם בארה"ב וגם בישראל, שהבחירות יכולות להיות מוכרעות על פי מאגר מצביעים כזה או אחר שהולך להצביע, ומאגר מצביעים שבוחר להישאר בבית. כך למשל הצליח ב־2012 הקמפיין של אובמה לדכא את הצבעת הרפובליקנים. אלו העדיפו להישאר בבית, לא להצביע לאובמה אך גם לא למיט רומני. בבחירות האחרונות אצלנו, נשארו רבים ממצביעי הליכוד בבית.
למעשה מדובר במתקפות סייבר שנועדו להשפיע על הציבור. "בישראל, כמו בארה"ב, הסיכון המרכזי מול מתקפות סייבר איננו מתקפה על ספירת הקולות. הסיכונים הם, למשל, מתקפות שתומכות בנרטיב של צד אחד של המתרס הפוליטי לעומת הצד שכנגד", מסביר רם לוי, מייסד ומנכ״ל חברת קונפידס - חברה להגנה ולניהול משברי סייבר.
"המטרה של מבצעי הסייבר היא להשפיע על ההתנהגות של המצביעים. לשכנע את מצביעי הליכוד או את מצביעי השמאל לא להצביע. הרוסים ניסו במערכות הבחירות האחרונות בארה"ב לתמוך באינפורמציה שתגרום לשיעורי הצבעה גבוהים אצל הרפובליקנים ושהדמוקרטים לא יצביעו. דוגמה אחרת היא אירוע כמו זה שהיה סביב הטלפון של בני גנץ. מייצרים ענן מידע כדי לנגח אותו - ולא משנה מה האמת. מה שחשוב זה מה חלקים בציבור חושבים על המידע שמופץ".
לוי, מי ששימש כמרכז ועדת הסייבר הלאומית של ראש הממשלה, מציין שיש ארבעה גורמים דומיננטיים שמנהלים מבצעי השפעה בישראל. ראשית הרוסים והאיראנים, ונוסף עליהם - חמאס וחיזבאללה. "הרוסים רוצים להגיע לנטרול המערכת הפוליטית בישראל", הוא אומר, "היו ניסיונות של האיראנים להתערב בזמנו ב'דגלים השחורים'. יש הרבה פעילות (סייבר) של חמאס נגד חיילי צה"ל. לא הייתי שולל גם מעורבות של גורמים אמריקניים. מבצעי השפעה דורשים היכרות עם המערכות הפוליטיות ו'המשפיענים'. קל לתקוף מאגרי בוחרים שמושפעים מהמידע המופץ נגד אישיות אחת, דוגמת בנימין נתניהו".
אף שבישראל קיים הידע הטוב ביותר בעולם להתגוננות מפני סייבר, המערכת הפוליטית לא מגלה עניין מיוחד לייצר את ההגנות המתאימות. בתחילת השבוע פורסם פוסט שעליו חתום אבינועם ברוג, אחיו של אהוד ברק. בין שאר סעיפי האסטרטגיה למלחמה בליכוד ובנתניהו, הפוסט דוחף להציף את המערכת בפייק ניוז כי כל האמצעים כשרים במלחמה הזאת. ייתכן שעצם הפוסט הזה הוא פייק ניוז ומשתמש בשמו של אבינועם ברוג (שעד כה לא הכחיש קשר אליו), אבל אם הוא אמיתי - ורבים נחשפו אליו - אז הוא בעצם מעודד חבלה בכל המערכת שישראל משקיעה הרבה כדי להגן עליה ממתקפות סייבר. ולא מדובר בממד הנוסף של מתקפות סייבר שנועד להרס אתרים, מאגרי מידע ומערכות תשתית, אלא בכל סוגיות מבצעי ההשפעה.
"במובן מסוים, כולנו חיים בתוך תוכנית "האח הגדול" בינלאומית", אמר לפני כשבוע מבקר המדינה מתניהו אנגלמן בשבוע הסייבר באוניברסיטת תל אביב. "אני חייב לחלוק איתכם אמירה פסימית. אנחנו חשופים. לאזרחי העולם אין הגנה... מלחמת העולם השלישית תהיה מלחמת סייבר, אבל העולם לא מוכן אליה".
בנקודה הזאת רם לוי מציג עמדה אחרת: "בישראל יש כמות גדולה של חברות עם יכולות ההגנה והידע הכי טובים בעולם, ויש את היכולות הטכנולוגיות. הפער שקיים בשטח הוא רק במוטיבציה". הכוונה של לוי היא לנכונות של גופים שונים, בעיקר פוליטיים, להיעזר ביכולות ההגנה שמצמצמות את החזות האפוקליפטית שהציג מבקר המדינה אנגלמן, ולעמוד בדרישות חוק הגנת הפרטיות.
לא מלחמת שרון
תהליך שכתוב דמותם של מנחם בגין ואריק שרון והפיכתם לנכסים היסטוריים של השמאל והאליטות במאבקם נגד נתניהו והליכוד - הוא מרתק. התהליך הושלם זה מכבר. שניהם היו יעדי שנאה רושפת ועכשיו בגין הוא סמל ליושר ציבורי, הגינות, שמירה על שלטון החוק וצניעות; שרון הפך לסמל החרטה ההיסטורית, קבלת הדין, והפיכת כיוון הנסיעה של הבולדוזר לאחור, לעקירת יישובים.
בשלב הזה אתה לא אמור להזכיר את מלחמת לבנון שפרצה ביוני 1982. חלק מקבלתו של בגין כנכס אנטי־ליכודי היה הצגתו כקורבן. אולי אפילו "הקורבן ה־518 של מלחמת לבנון", כפי שכתב יואל מרקוס עם פרישתו של בגין מראשות הממשלה. וחלק מהסטטוס שלו נשען על הנרטיב שהוא כראש ממשלה הולך שולל על ידי שר הביטחון - שרון.
האם זה מה שהיה, נשאל השבוע מי שהיה שר האוצר בממשלת בגין, יורם ארידור. "כן", הוא אמר. "בגין לא היה מיושר עם שרון (לגבי מהלכי המלחמה). אני חלוק עם דן מרידור ברוב הסוגיות האחרות, אבל לגבי לבנון - אני מסכים איתו. אני מסכים לגמרי עם מה שכתב. השבר עם שרון היה בנאום שלו באוניברסיטת תל אביב (ב־1987). הוא טען שם שהיה מוסכם על 'אורנים גדול', וזה לא נכון. אורנים גדול נפל בהצבעה בממשלה".
המלחמה וההיסטוריה שלה חשובות ומעניינות, אבל התלקחות הוויכוח עכשיו לא קשורה למלחמה עצמה, אלא למה שחושף יגאל קיפניס בספרו החדש, "1982 - לבנון הדרך למלחמה", לגבי תפקידו ותפקודו של בגין כראש הממשלה באותם ימים. הדימוי שנוצר בשנות ה־80 היה שבגין הוטעה, נגרר אחרי שרון, הולך שולל; זו היתה כביכול מלחמתו של שרון כשבגין פאסיבי ולא בעניינים.
קיפניס מציג תמונה ממוסמכת ומרובת ציטוטים שמוכיחה כי בגין היה שותף מלא של שרון. זה לא אומר שבגין לא תפס את שרון בכמה שקרים. ארידור זוכר ששרון נתפס בשקר לגבי ההפצצות הכבדות על ביירות, בעקבות טלפון נזעם של הנשיא רייגן לבגין. בגין הציע צעד חריג, כותב קיפניס, שפעולות חיל האוויר ייעשו אך ורק באישורו, והועברה החלטת ממשלה שמפקיעה את נושא הפעלת חיל האוויר מידי שר הביטחון.
אבל זה מעיד גם על שותפות מלאה. עוד בשלב הראשון של המלחמה, ממש לפני מבצע השמדת הטילים הסורים, אמר אלוף פיקוד צפון אמיר דרורי: "אפשר היה להגיע ל־40 קילומטרים בלי לתקוף את הטילים. לדפוק את המחבלים ולגמור מלחמה בשקט". אם דרורי חשב כך - בגין, שהגיע הרבה לפיקוד צפון, היה מודע לכך שיש מפקדים שחושבים שאפשר לסיים את המבצע בקו 40 הקילומטר. אבל בגין דבק במטרות הגדולות של גירוש המחבלים, השמדת התשתיות שלהם, הוצאת הסורים ואפילו הגעה להסכם שלום תחת בשיר ג'מייל עם לבנון.
"רק מי שלא הכיר ולא הבין את אופיו ואת ערכיו של מנחם בגין, מסוגל להעלות בדעתו ששיקר ביודעין לגבי מלחמת לבנון... בגין לא נהג לשקר", כותב דן מרידור. אבל זה לא הסיפור העיקרי שנחשף לגבי בגין. הטענה של קיפניס היא שבגין היה שותף מלא לשרון. לבגיניסטים נוח לתעל את הדיון לשאלת שיקר או לא שיקר, שאלת ערכיו של בגין, כדי לשמור על נכסיותו כאנטי־ליכוד.
ההגנה העיקרית היא לגבי קו 40 הקילומטרים. מי שדבק באמירה הזאת, בעצם אומר שמלחמת של"ג נועדה להיות משהו כמו מבצע ליטאני כפול שלוש בערך. אלא שברור מהרטוריקה של בגין כי הוא לא רואה בפעילות צה"ל אך ורק מבצע להרחקת טווח הקטיושות, אלא תופס אותה כמערכה גורלית היסטורית. שוב ושוב הוא חוזר על כך שלא תהיה עוד טרבלינקה וערפאת הוא "היטלר קטן". אלו לא פליטות פה חד־פעמיות.
המעניין הוא שמלכתחילה לא היה לבגין אמון רב בשרון. הוא גער בו בישיבת ממשלה ב־79': "תשתוק! עכשיו אני מדבר", ובהזדמנות אחרת אמר ששרון "אינו יודע לשלוט על עצמו". ובכל זאת בחר בו כשר הביטחון בקדנציה השנייה שלו ב־1981. בגין יזם שני פרויקטים היסטוריים שבהם היה מעורב לעומק באופן אישי, הסכם השלום עם מצרים והפצצת הכור בעיראק. בלבנון, 1982, החל המבצע השלישי שלו ואין זה סביר שנוכח מערכה שנתפסה אצלו בממדים ביטחוניים היסטוריים הוא יהיה פאסיבי וייתן שיגררו אותו.
שבועות אחרי תרגילי הזחילה לעבר כביש ביירות־דמשק, הופיע בגין בכנסת ואמר ש"כתוצאה של ההתפתחות שהיתה כורח המציאות, אנחנו נמצאים היום ליד ביירות והמחבלים נלכדים... אנחנו רוצים שהמחבלים יעזבו את ביירות ואת לבנון. לא יועיל להם דבר והם יעזבו... אשרי הצבא אשר מצביא כרפול הוא מפקדו, ואשרי המדינה אשר אריאל שרון הוא שר ביטחונה!"
יורם ארידור הגיע בשלב מסוים למזרח ביירות. הוא הבין איך הגענו לשם, אבל נשאר בסירובו. ב־3 ביולי נערכה הצבעה בממשלה לאישור התקדמות צה"ל בזחילות אל דרום־מערב בירות, כותב קיפניס. בגין דחף לאישור הפעולה. ארידור הצביע נגד.
מתקרבים לררגע האמת
נראה שהנרי קיסינג'ר חושב אחרת מגנץ וממערכת הביטחון. כמו שהשמיע לפני כמה שבועות עמדות ברורות בקשר למלחמה באוקראינה, שהרעידו את העולם, כך השבוע ביטא עמדה ברורה לגבי הגרעין האיראני. ראיין אותו אחד מגדולי ההיסטוריונים, אנדרו רוברטס ב"ספקטייטור".
"הבעיה עם שיחות הגרעין היא שמאוד מסוכן לחזור להסכם שלא היה טוב מלכתחילה - ולהתאים אותו בכיוון שיהפוך אותו ליותר נסבל מבחינת היריב שלך", אמר קיסינג'ר בן ה־99. "כך שכל הדאגות שהיו לי עם ההסכם המקורי קיימות מבחינתי גם עכשיו. למען האמת, אין אלטרנטיבה לחיסולו של כוח גרעיני איראני. אין שום דרך להגיע לשלום במזרח התיכון עם נשק גרעיני באיראן. לפני שזה יקרה יש סכנה גדולה לפעולת מנע על ידי ישראל, כי ישראל לא יכולה להמתין להרתעה בנושא הזה. היא יכולה לספוג רק מכה אחת עליה. זו הבעיה המרכזית של המשבר". ואולי לא כדאי לפרש יותר מדי את המשפטים האחרונים.
זהר פלטי, שהיה ראש האגף המדיני במשרד הביטחון, כתב במכון וושינגטון למדיניות במזרח התיכון מעין התרעה לארה"ב, כאילו היא מחכה לייעוץ מכיוונה של ישראל: "אם אמריקה לא תלכלך את הידיים עכשיו כדי להחזיר את ההרתעה ליחסיה עם איראן, איראן תהפוך למדינת סף גרעינית. ללא פעולה אמריקנית בטרם הגעה למצב הזה, ישראל תרגיש מבודדת, בודדה, ומחויבת לשקול צעדים למנוע מה שהיא רואה כקטסטרופה אסטרטגית".
בראיון עיתונאי דיבר פלטי לא מזמן כאילו המאורע הביטחוני החשוב ביותר בדור האחרון היה הנסיגה החד־צדדית מרצועת הביטחון בלבנון. נראה שעכשיו שינה קצת את טעמו.
בכל אופן, סוגיית איראן היא אחד השיקולים המרכזיים במינוי הרמטכ"ל הבא, וכן תשפיע על גורל הבחירות הקרובות בנובמבר. אם קיסינג'ר, שאיננו ידוע כנץ צבאי, אומר שאין מנוס מחיסול פרויקט הגרעין האיראני, זה אומר שלישראל דרושה הנהגה ניצית אבל פרגמטית עם נכונות להגיע לעימות צבאי כתוצאה מפעולה מרחיקת לכת באיראן.
האלוף זמיר הוא אקטיביסט, ועוד לפני סדרת מקרי המוות באיראן פרס משנה אסטרטגית סדורה למערכה נגד משמרות המהפכה בתיאום עם ארה"ב. נשאר סימן שאלה לגבי מיקוד המאמץ בבכירים ממשמרות המהפכה. ייתכן שזה פשוט התחום היחיד שממשל ביידן השאיר לישראל. באופן ברור תשתיות של פרויקט הגרעין לא נפגעו. הושקע מאמץ אזורי וישראלי נגד המל"טים.
גנץ לובש את חליפת מר ביטחון בישראל כבר כמעט שנתיים וחצי. סביר מאוד שתיווצר מציאות פרלמנטרית שתאפשר לו להמשיך להיאחז בעמדת שר הביטחון גם אחרי הבחירות, גם בממשלת ימין. גנץ משדר יציבות אך הוא לא המנהיג הביטחוני שדרוש לצה"ל ולמערכת הביטחון, המשוועים לטלטלה חזקה ויסודית.
שר הביטחון נאמן לקליקות, כפי שמוכיח המאבק הנוכחי שלו, להספיק למנות את האלוף הרצי הלוי, איש סיירת מטכ"ל והכומתות האדומות. כך גם מוכיחה כניעתו ללחצי הברנז'ה של בכירי ביטחון בדימוס שתבעו ממנו להקים ועדת חקירה לפרשה שמכונה "הצוללות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו